Home » מקרא » אֲחֹתִי רַעְיָתִי – שלושת סיפורי הרעיה-האחות בספר בראשית

אֲחֹתִי רַעְיָתִי – שלושת סיפורי הרעיה-האחות בספר בראשית

פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי – … לא זז מחבְּבָהּ עד שקראה ‘אחותי’
(שמו”ר נב, ה)

Sarai_Pharaohבפרשת השבוע (תולדות) מופיעה האפיזודה האחרונה במחרוזת שלושת סיפורי ה”אחות-רעיה” של ספר בראשית: בפרק יב מוצגת שרי כאחות אברם לפני פרעה, בפרק כ מוצגת שרה כאחות אברהם בפני אבימלך, ובפרק כו מוצגת רבקה כאחות יצחק בפני אבימלך (השני?).

מבקרי המקרא הראשונים הניחו כמובן מאליו שמדובר ב”שלוש גרסאות של מה שוודאי היה סיפור פופולרי מאוד בעם ישראל העתיק” (סקינר בפירושו לבראשית, עמ’ 247), כאשר בר’ י”ב יוחס למקור J, העממי יותר (אברהם אפילו לא חש צורך להצטדק ולא נראה כי יש ביקורת על ‘רמאותו’), בר’ כ’ יוחס למקור E המתקדם והמוסרי יותר (דו-שיח מוסרי ארוך בין אלהים לאבימלך ובין הלה לאברהם), ובר’ כ”ו חוזר שוב ל- J, שיצר גירסה חיוורת ופושרת של הסיפור הראשון המשוייך לאברהם, בבחינת ‘נזרוק גם ליצחק איזו עצם’…

תאומים או שלישיה?

למרות הדמיון הברור בין הסיפורים, אותם מבקרים שמו לב כמובן כי יש ביניהם גם שוני, ונראה כמעט בבירור שהסיפור הראשון הוא אכן הראשון, כיוון ש”כמה מאפיינים ראשוניים של האגדה השתמרו בצורה הנאמנה ביותר בפרק זה” (סקינר, שם). כך למשל הסיפור השני כלל אינו טורח להציג את הבעיה, כלומר – מדוע אמר אברהם כי שרה היא אחותו? ואילו הסיפור השלישי מזכיר בפירוש את הרעב שהופיע כבר בסיפור הראשון, ועוד.
לשם המחשת הדומה והשונה בין הסיפורים, יצרתי טבלה המכילה את המוטיבים המרכזיים בכל סיפור, כאשר בכל שורה\מוטיב צבעתי בצבע כהה את מה שנראה התיאור ה’מקורי’ יותר, ובצבע בהיר את מה שנראה כמתבסס על התיאור ה’מקורי’:

Avram_Abraham_and_Isaac_Table

מהטבלה אפשר לראות (אם מסכימים עם הניתוח הצבעוני שלי כמובן :) שאותם מבקרי מקרא צודקים בגדול: 1) פתיחתו של הסיפור הראשון היא המקור והשאר מתבססים עליה. 2) הסיפור השני נשען בתחילתו על הראשון, אך מתפתח בצורה די עצמאית בהמשך. 3)  הסיפור השלישי הוא העתק דהוי של קודמיו.
כלומר, יש לנו כאן לפחות ‘תאומים’ = שני סיפורים דומים בבסיסם, אבל בעלי דגשים שונים, שכמובן יש להבין מהם. אבל האם – אולי – יש לנו כאן שלישיה? כלומר – אולי גם סיפור השלישי ישנה איזו שהיא משמעות עצמאית?

ביקורת מחקר המקרא – Reloaded

הזכרתי קודם שמבקרי המקרא ראו בשלושת הסיפורים שלוש גרסאות של סיפור פופולרי עתיק – אך חשוב לציין כי המגמה הזו השתנתה עם השנים. הנה לדוגמה דברי אחד מחשובי חוקרי המקרא במאה ה-20, פרופ’ גרארד פון-ראד, משנת 1972: “ניתן היה לחשוב כי אותו חומר מסורתי הוצמד [ע”י המחבר] אל דמויות שונות מן העבר. אבל דבר זה כמעט ואינו קורה במקרא, והסיפורים לא היו נשמרים בצורתם השונה לולא המחבר והקורא גם יחד ייחסו לכל אחד מהם משמעות מיוחדת” (פירושו לבראשית, עמ’ 167).
ומהי אותה משמעות? לדעתו של פון-ראד, יש כאן בעיקר הדגמה חיה של אופי סיפורי האבות:

1) הם אינם מספקים הסברים (כיצד גילה פרעה שהנגעים הם בגין שרה?) ולא דברי הערכה (האם נהג אברהם כראוי או לא?)
2) הם נוצקו לתבנית סיפורית כוללת, שלעיתים שינתה לחלוטין את אופיים המקורי – הסיפור המקורי (בר’ י”ב) היה ככל הנראה ‘מלא חיים’ ואולי אף היתולי-משהו (איך הצליח אברהם ‘לעבוד’ על פרעה ולהיחלץ ממצב בלתי אפשרי). אך שילובו במסגרת הנוכחית הפך אותו לרציני ואף מדאיג.
3) החיבור-מחדש של סיפורי האבות למסגרת אחת, נועד להעצים את הניסיון שעמדו בו האבות כנגד הבטחתו של ה’ – הנה ה’ רק מבטיח לאברהם זרע וארץ, ותוך 2-3 פסוקים הוא כבר נתקל במכשול של רעב, ומייד אחריו חשש לחייו בשל שרה! וכך גם בשני הסיפורים האחרים.
4) ההבדל בין שלושת הסיפורים מעיד יותר מכל על קהל היעד – בסיפור הראשון מדובר בקהל עממי, שכלל לא מפריעה לו אי-המוסריות כביכול בהתנהגותו של אברם וגם לא החשש (שלא הופרך!) כי פרעה הצליח לממש את זממו. בסיפור השני מדובר בקהל רציני ו’בוגר’ יותר, התובע צדק ויושר גם אם מדובר במלך נכרי, וכמובן שנדרש מהמספר להבהיר כי אבימלך לא נגע בשרה כלל וכלל (“כמה מורכבים הרעיונות התיאולוגיים המוצעים בסיפור זה!” מתפעל פון-ראד בעמ’ 228). בסיפור השלישי מדובר בקהל ‘צדקני’ יותר, הרוצה להציל הן את המלך הנכרי והן את אשת הגיבור אף מחשש של מגע אסור, כאשר ההיבטים המוסריים נדחקים לקרן זווית.

גם בהיבט הריאלי-היסטורי חלה התקדמות בהכרה באותנטיות הסיפורים –  הופמאייר למשל, הצביע על ממצאים לפיהם במזרח הקדום היה מנהג מקובל לכרות ברית בין נוודים לבין יושבי המקום – המתיישבים הרשו לנוודים לרעות את צאנם ובתמורה אלו סחרו עמם וכדומה. אחת הדרכים המקובלות לכרות ברית היתה על-ידי נישואים דיפלומטיים, קרי – הנווד היה נותן את בתו או אחותו לאשה למנהיג המקומי. לכן אברהם כשירד למצרים הציע בעקיפין את שרה לפרעה, ואכן בתמורה פרעה היטיב לו בעבורה. גם בגרר הוא נזקק לאישורו של אבימלך לרעות צאן ולחפור בארות, ולכן הסיפור חזר על עצמו, וכנ”ל אצל יצחק. כך מוסבר בצורה יפה הקשר בין שני הסיפורים עם אבימלך לבין הברית שנכרתה בסוף כל סיפור – זהו פשוט המשך טבעי של הניסיון לרכוש את אמון הפלשתים.

אבל ברשותכם, נחזור להיבט הספרותי.

המערבון המקראי

הואריאציות באפיזודות המקבילות בשום אופן אינן מקריות, כפי שניתן להסיק מן ההנחה [של מבקרי המקרא] שהסיפורים סורסו על-ידי המסירה שבעל-פה, והחזרות עצמן כלל אינן “הכפלות” של סיפור-אב קדום אחד, ממש כשם שאחד-עשר הסרטים על השריף מהיר השליפה אינם הכפלות של סרט אחד ויחיד…
(אורי אלטר, אמנות הסיפור במקרא, עמ’ 64 [כאן באנגלית], ההדגשות שלי)

Avram_Abraham_and_Isaacבראשית שנות ה-80′ של המאה הקודמת, עמד אלטר על התופעה של  סצינות דפוס (type scenes) במקרא, מונח שהושאל מֵחֶקר סיפורי הומרוס, המכילים מעין אבני בניין יסודיות שחייבות להופיע במסגרת סיפור רחב יריעה. אלטר הצביע על כך, שכמו שבסיפור יווני טוב יש לנו יציאה לדרך, שאלה באורקל, התחמשות הגיבור וכו’, כך גם במקרא אנו מוצאים מאפיינים קבועים כגון: הכרזה מראש על הולדת דמות חשובה, התגלות אלהית בשדה, מציאת אשה בבאר, העדפת הבן הבכור ועוד ועוד (מנגד, מדגיש אלטר גם את ההבדל מהותי בין המקרא לספרות היוונית וממשיכיה: המקרא לעולם אינו מוסיף פרטים לתפארת המליצה, כמנהג הסיפור היווני ה’בזבזני’ להחריד בפרטים כאלו).
כהמחשה לכך מביא אלטר (עמ’ 62) המחשה אירונית מעולם המערבונים – נניח שבעוד 500 שנה ישרדו רק 12 סרטי מערבונים, ב- 11 מהם הגיבור הוא שולף-על וצולף במהירות הברק ביריביו, ואילו באחד מהם הוא דווקא סובל מנכות ביד ומשתמש ברובה במקום באקדח. לו חוקרי הקולנוע היו מבקרי מקרא, הם היו טוענים בוודאי שהיה פעם מערבון קדום אחד (שמקורו בעיבוד חילוני של מיתוס אינדיאני עתיק…), וממנו שוכפלו עם שיבושים קלים 11 גרסאות מאוחרות. והסרט ה- 12? אהה, הוא שייך למסורת קולנועית אחרת…

בעקבות הרעיון של אלטר, נראה להסביר את שלושת הסיפורים שלנו כמשקפים שלושה סוגי ‘מערבונים’: הראשון הוא המערבון הקלאסי הישן בסגנון ‘הטוב, הרע והנערה’ (“המחפשים“?) בו הגיבור הנלחם באינדיאנים אינו בוחל באמצעים, כולל רמאות והחפצת נשים, לשם התקדמות העלילה. הסיפור השני הוא מערבון מודרני (“בלתי נסלח“?), הבא חשבון עם הז’אנר ומצביע על הבעיות המוסריות שהוא מעלה. הסיפור השלישי – שנחשב, כאמור לחיקוי חיוור – נראה לי דווקא כמעין פארודיה על הז’אנר (“הטוב, הרע והמכוער“?), בו לא מתקיימים הכללים הברורים של הסיפור: הטוב הוא לא בדיוק טוב, והוא אפילו מצַחֵק את אשתו, הרע אולי רע אבל בסופו של דבר רוצה בדיוק מה שהטוב רוצה (=כסף\אשה), והחשוב מכל – אין כל התערבות אלוהית (= צירופי מקרים בזכותם ניצל הגיבור) אלא הכל תלוי בפעולותיהם של המשתתפים.

Bond_Sisterמי שאינו חובב מערבונים יכול להיעזר אולי בדימוי אחר, מסרטי ג’יימס בונד. סדרת הסרטים הזו היא ההמחשה הקלאסית ביותר של דוגמת “12 הסרטים” שהביא אלטר: הנוסחה אותה נוסחה לאורך כל הדרך (רשע-על, גיבור מגולח תמיד, גאדג’טים ופעלולים, בחורה מצודדת וכמובן – מרטיני מנוער, לא מעורבב) – ורק הפרטים משתנים. אבל בסרטים האחרונים של הסדרה בכיכובו של דניאל קרייג, אנחנו רואים פתאום שינוי דרמטי – מצד אחד ההיבטים המוסריים בפעולותיו של בונד צפים ועולים, ומצד שני בונד מוצג כאדם בעל רגשות שאפילו מתאהב (! ), ממש כמו יצחק, שכפי שכתבתי לאחרונה מהווה את הגבר הראשון במקרא שאוהב אשה. ואם כבר בונד, אז בסדרה החדשה ישנו קטע בו הבארמן שואל את בונד איך הוא רוצה את המרטיני שלו, מנוער או מעורבב, ובונד עונה:Do I look like I give a damn?, כלומר – עזוב אותי מהשטויות האלה של הנוסחה הז’אנרית…

הלקח המוסרי בעיני הרב ברויאר

הרב מרדכי ברויאר דן באריכות רבה בשלושת הסיפורים האלו (“פרקי בראשית (א)“, עמ’ 291-301, 302-312), ומנסה ליישבם לפי שיטת הבחינות, ניסיון שלדעתי אינו עולה יפה. אבל עיקר חידושו הוא הלקח המוסרי הנלמד מסיפורים אלו. לכאורה, סיפור ‘קלאסי’ היה אמור להציג את אברהם\יצחק כצדיקים הנעשקים, ואת פרעה\אבימלך כרשעים החומסים – אבל המצב כמעט הפוך: אברהם ויצחק הם הנוהגים שלא כשורה, לפחות בעיני המלך שנהג לדעתו בתום-לב, וכאשר אותו מלך מוכיחם על כך, הם משיבים בגמגום ובהתנצלות!
וכאן מציע הר’ ברויאר ביאור מקורי – מובן לכל כי למרות ‘תום הלב’ כביכול, הרי שמוצגת בפנינו תרבות מעוותת, בה ‘חמור עליהם ניאוף נשים יותר משפיכות דמים’ – כלומר, לקיחת אשה מבעלה הוא עוון כה חמור, שעדיף להרוג את הבעל וכך לזכות באשה, ובחינם.
מטרתם של האבות בסיפורים אלו הינה להוכיח את המלכים כמייצגי אותה תרבות, ולהראות להם כי התנהגות שכזו תוביל לכך שהבאים לממלכתם ישקרו לגבי נשותיהם, ובסופו של דבר הם גם יעברו על איסור ניאוף וגם ייאלצו לשלם עבור האשה שלקחו בזרוע, בעוד שזו לא תישאר ברשותם, ובלשונו של הר’ ברויאר (עמ’ 300):

נמצא, שכל שלוש הפרשות האלה שוות לעניין הלקח העיקרי העולה מהן. כולן באות ללמדנו, שמי שנזהר מאשת איש ומזלזל בשפיכות דמים סופו שיינצל משפיכות דמים וייכשל באשת איש. אולם אופן הגשמת התחזית הזאת תלוי בסדר התערבות ה׳ בעולמו. לפעמים מתערב ה׳ רק אחרי שכבר נעשה המעשה… [לפעמים] יתערב ה’ בשלב מוקדם יותר… ולפעמים השגחת ה’ תביא לידי כך שהאיש לא יבוא לידי חטא כל עיקר.

6 תגובות על “אֲחֹתִי רַעְיָתִי – שלושת סיפורי הרעיה-האחות בספר בראשית

  1. אני תוהה האם היה ניסיון ליישב את שלושת הסיפורים האלה עם המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי של המקרא. נדמה לי ששמעתי פעם טענה שסיפורי שלושת האבות הם ניסיון למזג יחד שתי מסורות שונות של חלקים או של שבטים שונים של עם ישראל – המיוצגות על ידי אברהם ויעקב – ושהמסורת השלישית של יצחק היא מין מסורת ספרותית מאוחרת שנוצרה לצורך גישור בין שתי המסורות הנ”ל.
    בהנחה שמדובר אכן בשתיים או שלוש גרסאות לאותו הסיפור: האם נעשה ניסיון לתארך בזמן את הפיצול שחל בין השבטים שממנו נוצרו הגרסאות השונות? האם יש השערה לגבי הזהות של מי ששימר כל אחת מהמסורות?

    • לצערי אני לא בקי בזה מספיק – מה שכן, הטענה הבסיסית של מבקרי המקרא הראשונים וגם של כמה חדשים היא: להד”ם. כלומר, אין שום בסיס היסטורי של ממש – מדובר באוסף של אגדות סביב “אבות קדמונים”, שהתגבשו לכדי דמויות ספציפיות, בשביל הנוחות – כמו ש”הרקלס” או “אכילס” הם אולי שמות-קוד לגיבורים יווניים קדומים וכדומה.
      הבסיס ההיסטורי היחיד הוא לחלק מסיפורי יעקב, המשוייכים לממלכת ישראל, ושנועדו להסביר את חשיבותן של בית אל (“וזה שער השמים”), פנואל, מחניים והגלעד – וגם שם מוסכם אולי שיש בסיס היסטורי לעצם כתיבת הסיפור, אבל לא לעובדות המתוארות בו.
      הבעיה היא שהן במסורות אברהם\יצחק (שאכן נראות כגירסה + חיקוי) והן במסורות יעקב\ישראל יש לנו את המקורות המשוערים של J ו- E (ו- Jh, ו- JE, ו- Rje ו….) – כך שעורכים מאוחרים יותר לקחו את המסורות האלו ופיתחו אותן, והמקור ה’אמיתי’ (של הסיפור, לא של העובדות שכלל לא התרחשו!…) כבר לא נודע ואין למעשה סיכוי לגלותו.
      אבל נראה לי שאין לך כל השערה והשערה שתוכל לחשוב עליה, שאיזשהו מבקר\חוקר לא טען אותה כבר אי-אז :)

      • לאור הזיקה העמוקה בין ‘אברם העברי’ לפלמנקו -נראה שסיפורי אברם העברי (הנקרא גם ‘אברהם’ או ‘אבי’, כפי שפונה אליו יצחק) נובעים ממסורות שיסודן ב’גלות ירושלים אשר בספרד’. על המוצא הספרדי מצביעה גם זיקתו של אברהם אל הבקר. אברהם משתמש בכישוריו בתחום מלחמת השוורים ‘אל הבקר רץ אברהם’ כדי לכבד את אורחיו.

        לעומת זאת יצחק קשור דוקא אל עולם הצאן. תחתיו מוקרב איל, ורבקה מכינה לו מטעמים אשר אהב ‘שני גדיי עזים’. אף בתחום המשקאות, יש חידוש אצל יצחק – השימוש ביין. יעקב מגיש לו יין, והוא מברך אותו ב’רב דגן ותירוש’. נראה, איפוא, שהסיפורים על יצחק מיוסדים על מסורות ‘גלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת!

        בברכה, ד”ר לוינגאטו נגרו, המכון לפילולוגיה הרמוניסטית, אוניברסיטת אנדורה

      • ועל דרך הרצינות:

        דרכו של יצחק המשלבת המשכיות ושינוי, מבטאת את התהליך העובר על בית אברהם.

        המעבר התזונתי מבקר לצאן, מסמל את המעבר מחיי מהפכנות סוערים, המלאים מאבקים ב’אבירי בשן כתרוני’, אל חיים שלוים של עם היושב על אדמתו ‘בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני’, תחילת התגשמות ההבטחה האלקית: ‘לזרעך אתן את הארץ’.

        אף היין הנכנס לתפריט, מבטא את המעבר לחיי עובדי אדמה. שבטי נודדים אינם יכולים להרשות לעצמם יין. עליהם להיות מוכנים בכל רגע לעמוד בפני הצורך להילחם, עם שודדים או עם פגעי טבע, ו’אם שותים לא נוהגים’.

        איש האדמה הראשון, נח – מציין את ראשית עמלו בנטיעת כרם ובשתיית יין. אף יצחק, החלוץ בבית אברהם לזרוע, מכניס לתפריט שלו את היין. אף את בנו הצייד מברך יצחק שיזכה לכתת את חרבו לאת, ויעשה את ה’קריירה’ בעבודת האדמה: ‘ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש’. דוקא על ידי העמל, לא על ידי החרב, יגיע הבן להצלחה המדינית: ‘יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים’.

        היין מבטא את השמחה. אכן היו חייו של יצחק פחות מתוחים מחיי אברהם, ומלווים יותר בצחוק של שמחה. אף הנסיונות שעבר היו קלים יותר. בעוד אברהם נאלץ לראות את אשתו נחטפת לבית מלך זר – אצל יצחק נרתע המלך ממחשבתו הרעה לפני שהגיעה לכלל מעשה.

        יצחק לא נאלץ לצאת חוצה לארץ מפני הרעב, ואף לא נאלץ לשאת אישה נוספת מפני העקרות. די בתפילתו כדי לפתור את הבעיה. יצחק אינו נאלץ בפקודה אלקית להרחיק לצמיתות אחד מבניו. יעקב ועשיו נשארים בניו, והוא אינו יודע על המתיחות החמורה שהיתה ביניהם.

        ניתן לומר, שאברהם ויצחק מקבילים לדוד ושלמה. האב סולל את הדרך במאבקים ובנסיונות קשים. והבן מבסס את הממלכה בשלום ובשלווה.

        ויהי רצון שגם בנו יתקיים: ‘שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה, יראה על עבדיך פעלך והדרך על בניהם’, ויהי נעם ה’ עלינו לכונן את מעשי ידינו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        ואם בחודש כסלו אנחנו, כדאי לציין שיוחנן הורקנוס גייר את שרידי בני אדום שנדחקו לארץ יהודה בלחץ הנבטים. האדומים ברובם נשארו יהודים נאמנים ןנלחמו יחד עם שאר אחיהם נגד הרומאים, ומסתבר שהתמזגו כליל בעם ישראל עד היום הזה.

  2. יש לסיפור הסבר במגילה חיצונית לבראשית כ’ 8-2:
    “אז עברנו את ארצנו, ובאנו לארץ בני חם, לארץ מצרים. ואני אברהם חלמתי חלום בליל בואי לארץ מצרים, וראיתי בחלומי [והנ]ה (עץ) ארז אחד ו(עץ) תמרה אחד… ובאו ב[ני] אדם ובקשו לכרות את ה[א]רז, ולהשאיר את התמרה לבדה, וצעקה התמרה ואמרה: ‘אל תכרתו את הארז, כי שנינו משורש (אחד)’, וניצל הארז בגלל התמרה, ולא [נכרת]. והתעוררתי משנתי בלילה, ואמרתי לשרי אשתי: ‘ חלום חלמת[י, ומ]פחד אני [מן] החלום הזה’. אמרה לי: ‘ספר לי חלומך, ואדע (אותו). והתחלתי לספר לה את החלום, [והודעתי] ל[ה פשר] החלום [ההוא ו]אמר[תי]: ‘…אשר יבקשו להרוג אותי ולהשאיר אותך (בחיים). זאת אפוא הטובה [אשר תעשי עמי]: בכל מקום אשר [נימצא בו, אמרי] עלי ‘אחי הוא’, ואחיה בעבורך ותמלט נפשי בגללך. […יבקשו] לקחת אותך ממני ולהרוג אותי’. ושרי בכתה על דבריי בלילה ההוא.”
    המקור בארמית: ” רא֯ש֯י֯ נה̇ר֯א֯‏ ׺׺׺[ ]עד כען אנחנא בגו א֯ר֯ע֯נ֯א֯‏ [וח]לפת שבעת ראשי נהרא דן די [ ]א כען חלפנא א̇ר̇ענא ועלנא לארע בני חם לארע מצרין וחלמת אנה אברם חלם בלילה מעלי לאר̇ע̇ מ̇צ̇ר֯י֯ן וחזית בחלמי֯‏ [וה]א ארז חד ותמרא כחדא צמ[חו] מן ש֯ר֯[ש חד‏] ובני אנוש אתו ובעון למק̇ץ ולמ̇עקר ל[א]ר̇זא ולמ̇ש̇ב̇ק̇ ת̇מ̇ר̇תא בלחודיהה ואכליאת תמרתא ואמרת אל תקוצ̇ו ל[א]רזא ארי תרינא מן שרש‏ [ח]ד֯ צ֯מ֯ח֯[נ]א ושביק ארזא בטלל תמרתא ולא‏ [אתקץ‏] vacat ואת̇עירת בליליא מן שנתי ואמרת לשרי אנתתי חלם חלמת‏ [אנה וא]דחל‏ [מן‏] ח֯למ̇א֯ דן ואמרת לי א̇שתעי לי חלמך ואנדע ושרית לאשתעיא לה חלמא דן ‏[וחוית‏] ל‏[ה פשר‏] חלמא‏ [דן ו‏]אמ[רת‏] ׺׺׺ די יבעון למקטלני ולכי למשבק‏ [ב]ר̇ם דא כול טבותא [די תעבדין עמי‏] בכול א֯ת֯ר֯ די‏ [נהך לה אמרי‏] עלי די אחי הוא ואחי בטליכי ותפלט̇ נפשי בדיליכי [ יבעון‏] לאע[ד]יותכי מני ולמקטלני ובכת שרי ע̇ל מ̇לי בליליא דן “.

    • מעניין! מזכיר את חלום נבוכדנצר בדניאל ד… אם כי זה לא מסביר הרבה, אבל מציג לפחות את הזווית של שרה

ענני נא!