Home » מקרא » בין המְצָרִים, בִּכּוּי התמוז ומנהגים מאגיים נוספים

בין המְצָרִים, בִּכּוּי התמוז ומנהגים מאגיים נוספים

אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת… ובתחנונים יבקשו עצה מכל איש; ואין לך עצה סרת טעם, מופרכת וחדלת שחר שלא ינהגו על פיה… הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים(שפינוזה, הפתיחה למאמר תאולוגי-מדיני, בתרגום ח’ וירשובסקי)

בין פרשיית הרש”ע מהצפון לפרשיית המים האסורים בשתיה בשל התקופה עובר קו אחד ברור עליו הצביע שפינוזה לעיל. מפתה היה לקונן בגאווה מסותרת שהנה, לא השתנה כלום מאז המאה ה-17 וכו’, אבל האמת שחלק גדול (אם כי דומם) של הציבור הישראלי די רחוק מהגישה הזו, והתגובות הבריאות לפרשיות הנ”ל ודומותיהן יוכיחו. אמנם נראה שבניגוד לפרשייה הראשונה, רוב הרבנים לא יעזו לבטל באופן חד-משמעי את נושא שתיית המים בתקופה, כמו שלא יעזו לבטל את הפנייה אליהם כדי לבחור שם לילד, או צבע רכב וכדומה…
Nedarim_49ומצאתי לכך רמז מפורש בדף היומי דהיום (נדרים מט.) – שם מביא התלמוד עצה גסטרונומית, ומעיר מייד: “ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ”.
מה הקשר? מסבירים לנו בעלי התוספות: “שמלעיגים עלינו ואומרים שאנו קובעים מילי דחוכא ואיטלולא בהש”ס…” (ועיינו שם בפירוש הרא”ש)

מחוכא ואיטלולא לבכי תמרורים

השאלה המעניינת היא, האם לגישה הרציונלית המתנערת ממאגיות וסגולות למיניהן, יש בסיס ביהדות?… כי בצירוף מקרים מפליא, יצא לי לקרוא בשבת את “ספר אליהו אורבך” של החברה לחקר המקרא (י-ם תשט”ו), ובין המאמרים הרבים שכונסו בו, ‘נפלתי’ על מאמר קצרצר ומרתק מאת מאיר י’ פרת ושמו: “ביכוי התמוז בימינו?” (עמ’ 140-143 שם.)
כידוע, אנחנו נמצאים כעת בימי ‘שלושת השבועות’ הנמשכים מאמצע תמוז ועד ראשית אב, בהם נוהגות חלק מעדות ישראל בכל מיני מנהגי אבלות, שהלכו והתפתחו עם השנים. דא עקא, למנהגים אלו אין יסוד בתלמוד ואפילו בראשונים, והדבר אומר דרשני. והנה בא אותו מאיר פרת ומציע הסבר מעניין ואף נועז, ולפיו מנהגי האבלות האלו מקורם ב… ביכוי התמוז שנהג במסופוטמיה אי-אז בעידן העתיק!
האל תמוז (דומוזי) היה אל הפריון והצמיחה בבבל העתיקה, ועל פי המיתולוגיה השומרית עם חילופי העונות בין תקופת ניסן לתקופת תמוז (!) הוא היה מת ויורד לשאול – וכתוצאה מכך הגיע הקיץ והצמחיה החלה להתייבש. כחלק מן המיתוס הזה, חוברו כמה וכמה קינות המבכות את מותו של תמוז ולמעשה מבכות את אובדן החיים שמסמל הקיץ. מה שמפתיע הוא שמנהגי בכי התמוז הללו חדרו גם לישראל המקראית, כמתועד בספר יחזקאל (ח):

וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה’ אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז.

Weeping_Tammuz

?מתמוז, דרך ישו ועד בין המצרים – גלגולו של מיתוס?
מקור התמונה במאמר המוזר-אך-מעניין הזה

המנהג הזה שרד עד לתקופה ההלניסטית ואף לאחריה – יש מחוקרי הנצרות שמצאו זאת במיתוס של צליבת ישו, ויש מחוקרי היהדות (צונץ) שגילו זאת בפיוט עתיק לשמחת תורה בו יוכבד מבכה על מות בנה והדבר נרמז אף בפירוש ראב”ע לבר’ מו, יג – והרוצה ימצא לכך אף רמז בדברי שפינוזה שהדגשתי בראשית הפוסט: ” הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים“… בקיצור, חתיכת מיתוס.

בעקבות מיתוס זה מאיר את עינינו מאיר פרת הנ”ל בכותבו:

בקרב עם ישראל היו קיימים מנהגי בכי ואבל בחדשי הקיץ מקדמת דנא… יום תשעה באב נקבע כ”בכיה לדורות”. מאורעות טראגיים מימי קדם ושאין להם קשר לחורבן בית המקדש הראשון והשני – נזכרו כסיבות לימי הצומות וזעקתם… בסוף גלות בבל נשאל הנביא זכריהו על ידי בני דורו: “האבכה בחדש החמישי?”… יש להניח שביכוי ציון לא היה אלא תחליף “מיוהד” לביכוי תמוז.

לדעתו, מנהגי אבל אלו – שמקורם כאמור לפחות מסוף ימי הבית הראשון – חלחלו בתודעה העממית והתגלגלו עד לכדי מנהגי האבל של שלושת השבועות:

אין זה רחוק לשער שמקורם של מנהגי האבל הקיציים הנוהגים עד היום בעמנו הריהו בביכוי התמוז של ימי קדם. על כך מורות גם אמונות ה”טאבו” הקשורות בימים אלו ושבהן מחזיק העם עד ימינו… [והוא מציין לאיסור לצאת מן הבית מחשש “קטב מרירי” והאיסור להכות את התלמידים]

ולא זו אף זו, גם תחייתו של תמוז המסופרת באותם מיתוסים קדומים, רמוזה לדעתו במדרש האגדה על דור המדבר שהיו חופרים קברים לעצמם כל לילה, ומשהגיע ט”ו באב של שנת הארבעים, קמו מקברם בחיים וכו’ – ונוספת על כך המסורת הידועה על חגיגות ט”ו באב, אז “תשש כוחה של חמה” והיו בנות ישראל מחוללות בכרמים! (ואגב יש לדון גם במנהגי האבל בספירת העומר – אם כי שם הטעם המסתבר הוא האבל על כשלון מרד בר כוכבא).

עם ישראל – עם סגולה?

בעיצומם של הימים הנוראים דהשתא כתבתי על הכפרות – מנהג פרימיטיבי או מסורת מקראית, ובו הראיתי בקצרה שגם למנהג ‘אמורי’ זה (אפילו לדעת השו”ע!) יש עיגון די ברור בתפיסת הקרבנות המקראית. אם נוסיף לכך את טקס השעיר המשתלח, שילוח הציפור בטקס היטהרות המצורע, הזאת מי פרה אדומה ועוד, ניווכח לדעת שהמיתולוגיה והמאגיה אינם בדיוק המצאה של המקובלים והמיסטיקנים, אלא הם חדרו למחננו הטהור כבר בימי המקרא, ואולי אף יותר מכפי שהיינו רוצים להודות – אמנם כ”ק אדמו”ר יחזקא-ל קויפמאן זצוק”ל הוכיח באותות ובמופתים שהמקרא כולו מראש עד סוף מתנגד לאלילות ולמאגיה, אבל אין ספק שבין השיטין מבצבצים ויוצאים כמה ‘עשבים שוטים’ שכאלו… וכדברי מאיר פרת במאמרו הנ”ל:

מנהגים דתיים שאין להם זכר בכתבי הקודש נשתמרו בידי ישראל עד היום הזה. בחלקם משתייכים המנהגים האלה לתקופה מאגית קדומה… כגון במקרה של נענועי הלולב… ניסוך המים וחיבוט ערבה… מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים ושריפת חמץ בערב הפסח, ואפילו חטיפת האפיקומן ע”י הקטנים בליל הסדר, שייכים לסוג הפעולות המאגיות.

לכן ביטול מוחלט של המאגיות והסגולות של עם סגולתנו נראה בלתי אפשרי – וכל שכן כשהאדם נתקל בצרות ומצוקות כאבחנתו של שפינוזה לעיל. כל שנותר לנו הוא לפחות להצביע על התופעה ולנסות להכיל אותה, בתקווה שה’ ישמרנו מכל סגולה וצוקה ומכל רב נגוע במחלה, טפו טפו טפו…

14 תגובות על “בין המְצָרִים, בִּכּוּי התמוז ומנהגים מאגיים נוספים

  1. בלשון הזה אמרו לו: אברם הגזמת, אברם הגזמת.

  2. תודה אבי על המאמר המעניין!
    כתבתי באופן ספציפי על האמונות והמנהגים סביב השד “קטב מרירי” בימים אלו והאם באמת ימי בין המצרים הינם “ימי סכנה”:
    http://www.uncensoredjudaism.com/?p=526

  3. נשאלת השאלה האם הכרחי לקשר את זה ספציפית לביכוי התמוז, או שמא אפשר להניח שביכוי התמוז עצמו הוא טקס חילופי עונות שיש לו שרשים קדומים ורחבים יותר – במקומות מסוימים נתגלגל הטקס הזה לביכוי התמוז, במקומות אחרים עשויה היתה להיות לו צורה אחרת. כשם שחנוכה הוא (בנוסף לתוכנו היהודי-ספציפי) גם חג אורות המשתלב בין חגי אורות אחרים שמציינים את המעבר מהתקצרות היום להתארכותו, כך יתכן בהחלט שהתמוז ובין המצרים לא יונקים זה מזה אלא משתלבים בין טקסים אחרים שמציינים את המעבר מהתארכות להתקצרות. סביר להניח שטקסים מעין אלו היו קיימים מאז תחילת החקלאות, ואולי אפילו בתקופת הציידים-לקטים.

  4. עוד פעם הוכחה ניצחת שבמה שמתקרא “מדעי היהדות” שכחו ולא בפעם הראשונה את “התער של אוקאם”

    במקום לקבל את ההסבר הברור כשמש והפשוט שבימים אלו הכשדים ומאות שנים לאחר מכן הרומאים השתוללו בימים אלו בירושלים ושיאה של ההשתוללות והקרבות בינם לבין היהודים נחרב בית המקדש פעמיים והתחילו גלות בבל וגלות אדום ומאז נחשבים ימים אלו לימים לא טובים הכוללים מלבד האבל אנרגיה רוחנית שלילית באוויר מנסים להראות-כרגיל- עד כמה היהודים אמצו מנהגי הבל של העמים הקדומים לצדם הם חיו

    על זה נאמר : נו שויין

  5. חוץ מזה שלגבי שתיית המים במעבר תקופה ממש לא כל הרבנים תומכים באיסור הדבר בימינו והסיבה שבכלל יודעים מזה בציבור הרחב [מדובר בסימן לא כל כך מוכר לציבור בשו”ע יו”ד בסופו של דבר] זה בזכות מהירות המידע במדיה של האינטרנט והפייסבוק והוואטסאפ

    בשבוע שעבר נוכחתי בשיעור של רב שמי שירצה יוכל לכנותו “חרד”לי” או שמרן והוא סיפר שכשהוא נשאל על העניין מפי כאלו שנתקלו בכך בפייסבוק ובוואטסאפ הוא אמר להם ש”שומר פתאים ה'” ושלא נהגו בהרבה מהאזהרות מסוג זה בפועל על אף שזה נאמר כמנהג פשוט אצל הרמ”א והיות וכבר דשו בכך רבים ואין לכך מקור בש”ס אין עניין מיוחד “להחיות” את הזהירות בכך

    על כל פנים:

    http://www.kipa.co.il/jew/63457.html?utm_source=&utm_medium=&utm_campaign=

  6. וכמובן שמי שבכל זאת נוהג בדברים אלו שיצאו מפי קודשו של הרמ”א לא הפסיד

    מי שמקל יש לו על מה לסמוך( יעויין בלינק שהבאתי ודברי אותו רב ששמעתי את שיעורו שהבאתי ) ומי שמחמיר גם תבוא עליו ברכת הטוב

    זאת כתבתי לצאת ידי “והייתם נקיים ..” שלא יחשבו שאני מבין המלעיגים על המקפידים בנושא “המיסטיקנים החשוכים והפרימיטיבים” חלילה

  7. אם היית שופט בכתב עת אקדמי, האם היית מקבל את טענת הפוסט שלך (של פרת?)?
    היכן האקדח המעשן המעיד על קשר בין ביכויי התמוז? הרי דווקא העובדה שהמנהגים בחברה היהודית התפתחו באיחור כפי שציינת, אינה מעידה על רצף ועל קשר דיאכרוני בזמן וסינכרוני בין תרבויות!

  8. לאמיר ושלומי – הרעיון הוא מעניין, גם אם אין כאן “אקדח מעשן”, “תערו של אוקהאם” או כלי נשק חמים\ קרים נוספים… :)
    אדגיש שוב – מדובר במיתוס שהיה נפוץ בכל האיזור במשך מאות רבות של שנים, וכאמור, טקס הביכוי נהג גם ביהודה בימי יחזקאל – כך שיש לדברי מאיר פרת בסיס סביר מאוד.
    מה גם שהוא יכול להסביר יפה את המנהגים המאגיים של: 1) איסור שתיית מים בתקופה [שמשום מה צץ דווקא בתקופת תמוז]. 2) הפחד מהשד “קטב מרירי”. 3) האמונה ש”איתרע מזליה” של יהודי בימים אלו.
    ______
    לאמיר – עצם העובדה שאתה \ רבנים שונים, מתפתלים בנסיונות לתרץ למה לא נהגו או למה אין לחשוש וכו’ מעידים עד כמה פשה הנגע… ואצטט כאן את תגובתו של הרב יואל בן נון, לשאלה שנשאל האם יש לחשוש לכך:

    ב”ה כ”ג בחודש הרביעי התשע”ה (10.7.15)
    תגובה: אין שחר לכל זה.
    ראשית: חישוב התקופה איננו נכון, כי הוא לפי ‘תקופת שמואל’ הממוצעת, ואילו לפי ההלכה יש לחשב את התקופה לפי ‘רב אדא’.
    גם חישוב זה לא לגמרי מדויק, כי ‘שנת החמה’ מתקצרת במעט, וכך גם התקופה, ומאז ימי התלמוד זה כבר הצטבר – התקופה התחלפה כבר לפני שבועיים וחצי (ב-22.6.15) למניין החמה האזרחי המקובל, ולמרות יסודותיו הנוצריים, אין לנו ברירה אלא לחשב לפיו, כי הוא מניין החמה היחיד בימינו, ואנו משתדלים לקצר את מניין השנים כדי לא לתת שום משקל לאמונה הזרה.
    מכל מקום, התקופה כבר נכנסה מזמן, ושום דבר לא קורה כעת.
    שנית, כל הסכנות האלה נבחנות כיום בדרכי המדע והרפואה, וכיוון שהמים עוברים חיטוי אין שום מקום למנהג, שכולו בא לעולם רק “מפני הסכנה”, מי ששותה מים שלא עברו שום חיטוי, מאיר את ביתו בנרות בלי חשמל, ונוסע בעגלה רתומה לסוס, ראוי לו להיזהר כדברי הראשונים.
    יש עוד הרבה הלכות ומנהגים שנכתבו בזמן שלא היה חשמל, שלנהוג בהם בימינו הוא חוסר דעת גמור.
    לא סתם התעלמו כמה מגדולי האחרונים ממנהג זה, כי ידעו שהמציאות השתנתה.
    מצער לקרוא תשובות הלכתיות, שיודעות רק לצטט מספרי קדמונים, ולהפוך כל דבר למבחן של ‘אמונה בגדלותם של פוסקים’, מבלי להבין דבר וחצי דבר במציאות שהשתנתה.
    בברכת תורה עם דרך ארץ,
    יואל בן-נון.

  9. אברם, התשובה שהבאת מהרב יואל בן נון היא בדיוק התשובה של שאר הרבנים שאמרו שאין לחשוש מזה
    הוא לא כתב שום דבר “רדיקאלי” יותר מהם
    כבר הפוסקים כתבו שאם מוסיפים ברזל למים אז אין חשש סכנה [עיין בלינק שהבאתי מהרב אבינר] וכנ”ל במים של היום שעוברים חיטוי דרך צינורות

  10. בוודאי שקראתי

    ומה מצאת שונה בדבריו ממה ש”תירצו” רבנים אחרים?

    הוא לא בא ואמר שהכל קשקוש אלא שכיום אין סכנה במים בתקופה מסיבות של חיטוי והגיינה

    שמא נתפסת למה שהוא כתב על “תקופת רב אדא”?

  11. אפילו נניח שאתה צודק, עדיין מה שאנחנו רואים כאן הוא בדיוק התנגדות למאגיה. פירוש, המון העם נהג להצטרף לטקסי האבלות האליליים שהיו כל כך מושכים והנביאים הוציאו מהם את תכנם האלילי והפכו אותם לאבלות על חורבן הבית.
    בפועל לא נראה לי שאתה צודק כי העובדה היא שבהמ״ק חרב בתשעה באב והעיר נבקעה בתשעה בתמוז, כך שהרבה יותר סביר שנוצרו טקסי אבלות בתקופה הזו ללא כל קשר למנהג הביכוי.
    היחס לתקופה כמסוכנת יכול להתפתח מאמונות בבליות אבל יכול גם להיות תוצאה של היחס ההיסטורי לתקופה כרעה לעם ישראל, וכמאמר הכתוב ׳כל רודפיה השיגוה בין המצרים׳ (אני יודע שלא זו הכוונה). ולכן אין סיבה להרחיק אל הבבלים.
    שים לב שכמעט כל הראשונים המביאים את מנהג המים מנסים לתת לו טעמים רציונליים קלושים, זה מלמד אותנו הרבה הן על המנהג והן על הראשונים.

    • לגבי ההתנגדות למאגיה – אולי, אבל עובדה שזה לא כ”כ הצליח. כלומר – אנחנו בשנת ה’תשע”ה ועדיין אנשים מאמינים בזה.
      לגבי העובדה שהחורבן אירע בקיץ וכו’ – נכון, אבל הנשים ביכו את התמוז עוד לפני החורבן. היה כאן כמובן צירוף מקרים, וברור שרוב מנהגי האבלות יסודם בחורבן ולא בביכוי התמוז, אבל הצטרפותם יחד גרמה – אולי! – להטמעתם של חששות מאגיים כמו שתיית מים וקטב מרירי.

ענני נא!