לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק א)

העדפת הבן הצעיר

העדפת הבן הצעיר – מוטיב חוזר בבראשית

השאלה הגדולה המרחפת מעל פרשת תולדות היא שאלת יחסו של יצחק לעשו, או במילים אחרות – למה הוא ביכר את עשו על פני יעקב? לכאורה, שאלה מוזרה – ברור שאב מבכר את בנו הבכור, לא? אבל לפי ספר בראשית, כידוע, המצב הוא כמעט תמיד הפוך – האב, כמו האל, מבכר דווקא את הצעיר: הבל הועדף על פני קין, יצחק על פני ישמעאל, יהודה על פני ראובן, יוסף על פני אחיו ואפרים על פני מנשה (החריגה היחידה היא אברהם, שהועדף על פני נחור הצעיר ממנו כמשתמע מבר' יא, כז). לא זו בלבד, אלא שרבקה דווקא העדיפה את יעקב – למה ומדוע?

הבעיה מתעצמת לנוכח העובדה שהכתוב טרח והסביר לנו בקצרה את סיבת אהבתו של יצחק לעשו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו". לא זו בלבד, אלא שבהמשך הסיפור יצחק קורא לעשו ואומר לו את המשפטים המופלאים הבאים: "…וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת". בקיצור, עשו ידע לעשות סטייקים, ויעקב לא – האמנם?! קראו עוד

על גמלים ואנשים – את מי מגלמים הגמלים בסיפור אירוסי רבקה?

מבעד למסך האש והעשן, אני ממשיך במסע המפרך לפענוח משמעותן של הבהמות בסיפורי המקרא, בעקבות פרשיות השבוע של ספר בראשית. אז אחרי החמור בפרשת העקידה, הגיע תורם של הגמלים בפרשיית אירוסי רבקה – ללא ספק, אחד הסיפורים חסרי-ההצדקה-באריכותם שבמקרא, המציג בין פסוקיו הרבים גיבור אלמוני ושקט יחסית – הגמל.
camels_everywhereולמה הגמל הוא גיבור הסיפור? קודם כל, אם כמות איזכורים היא מדד לחשיבות, אז כדאי לדעת שהמילה 'גמל' על הטיותיה חוזרת בפרק זה לא פחות מ- 18 (!) פעמים – הרבה יותר מהנדרש לצורך העלילה. המילה "רבקה", למשל, מופיעה 13 פעמים, "האיש" 10 פעמים, ו"העבד" רק 9 פעמים. היחיד שמתמודד מול הגמל הוא ה' – שכן השם המפורש חוזר 19 פעמים בפרשה (בבחינת אשירה לה' – כי גמל עלי).
אבל לא מדובר רק בריבוי כמותי – הגמלים למעשה נושאים את העלילה על גבם: הסיפור יוצא לדרך כשהעבד לוקח עשרה גמלים, הוא נעצר במתח כשהעבד מבריך את הגמלים מחוץ לעיר, המתח נשבר כאשר רבקה משקה את הגמלים, אך שב ונעור כשרבקה מכניסה אותם לבית אביה – לבסוף, הדרמה מסתיימת בסוף טוב לנוכח נחישותה של רבקה ללכת עם האיש – ושוב, הגמלים הם אלו הנושאים את רבקה אל יצחק, עד שבסיום הסיפור רבקה "נופלת" מעל הגמל. למעשה, לולא הגמלים לא היה לנו סיפור, שכן דווקא השקאתם על ידי רבקה היא זו שהובילה לבחירתה על ידי עבד אברהם! קראו עוד

המקרה המוזר של החמור בסיפור העקידה

– יש עוד נקודה שהיית רוצה להסב אליה את תשומת ליבי?
– כן, לתקרית המוזרה של החמור בסוף הסיפור.
– אבל החמור כלל אינו מופיע בסוף הסיפור!
– זו התקרית המוזרה.
(פראפראזה על שרלוק הולמס ב'כתם כסף')

סיפור העקידה הוא אחד משיאי התנ"ך – גם בהיבט התיאולוגי, גם בהיבט הפילוסופי וגם בהיבט הספרותי. מדובר בסך הכל ב-19 פסוקים דחוסים, שמתארים באיפוק שנשגב מבינתנו, אירוע דרמטי שאין קלישאה שלא נכתבה עליו ואין רעיון פרשני שלא הוצע לגביו (ראו למשל את 15 עמודי הביבליוגרפיה האלו).

כמו בחלק גדול מסיפורי המקרא, גם כאן נראה שאין בסיפור העקידה ולו מילה מיותרת אחת, ולהיפך – היינו מצפים לשמוע משהו על תחושתו של אברהם לנוכח הצו הנורא, אולי משהו על תגובתו של יצחק כשנעקד על ידי אביו, ואולי משהו על השפעת האירוע על שרה לאחר מכן… אבל כל אלו נותרים באפילה. ואכן, שתיקתו הרועמת של הסיפור הובילה את חוקר הספרות המפורסם אריך אוארבך לראות בו דוגמה מכוננת לסגנון המקראי הייחודי. הלה הקדיש את הפרק הראשון בספרו הידוע 'מימזיס', להשוואה בין הסגנון המקראי ובין הסגנון ההומרי, המתבטא למשל באודיסיאה, וזו התרשמותו מסיפור העקידה:

קראו עוד

עיר-מגדל, ארץ-שמים, אדם-אל

אחרי שהגענו למסקנות לא מחייבות לגבי הרקע ההיסטורי-ריאלי של סיפור מגדל בבל, הגיע הזמן לחזור לעיקר – הבנת הסיפור כמיתוס, ולא כדיווח היסטורי. אבל לפני זה, שני משפטים לגבי…

מהו מיתוס?

למרבה הצער, למונח 'מיתוס' הודבקה משמעות מאוד ברורה ומאוד לא נכונה בעברית של ימינו, שאפשר להגדיר אותה כ"שקר מפואר". לא כאן המקום להאריך, רק אומר שמבחינתי מיתוס הוא סיפור על העבר, שיש לו משמעות מרכזית להווה ולעתיד של תרבות מסוימת. הסיפור המקראי על הנחש בגן עדן, והסיפור הציוני של 'משואה לתקומה' הם מיתוסים – שניהם מסופרים כאירועים שקרו בעבר ולשניהם יש משמעות מרכזית לתרבות היהודית-ישראלית. האם שניהם אירועים ריאליים-היסטוריים? הראשון כנראה שלא, והשני כנראה שכן (אך עיינו במחקרי 'מדבר שקר' :) – אבל זה לא מעלה ולא מוריד לגבי הגדרתם כמיתוסים! 

מגדל בבל – הסיפור והשאלה

tower_of_babel_verses_structureהסיפור עצמו מכיל תשעה פסוקים בלבד, ומהווה את אחת הדוגמאות היפות לנפלאות הסיפור המקראי הדחוס והחסכוני, כי תשעת הפסוקים האלו הם מועט המחזיק את המרובה. בתמונה כאן אפשר לראות למשל את המבנה התקבולתי המרשים שלו, שמרמז על מנגנון ה'מידה כנגד מידה' ששימש להענשת בוני המגדל עליו עמדו כבר חז"ל. בנוסף הסיפור משלב אמצעים ספרותיים נוספים כמו לשון נופל על לשון, כפל משמעות ואפילו אירוניה שנונה כנגד בבל העתיקה.

הבעיה בסיפור היא, כמו בעוד סיפורים מקראיים רבים, מה בעצם הבעיה בסיפור? כלומר – מה ניסו אותם אנשים לעשות שהטריד כל כך את פמליה של מעלה עד שזו נאלצה לבלול את שפתם?

קראו עוד

איך הלשונות הפכו לשׁוֹנוֹת? אנתרופולוגיה בלשנית של סיפור מגדל בבל

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.
(בראשית יא, א)
מבין אינספור הישגיה של האנושות, לשפה שמור ללא ספק מקום של כבוד. המצאות אחרות – הגלגל, החקלאות, אטב הכביסה – חוללו תמורות בקיומנו החומרי, אך הופעתה של השפה היא שעשתה אותנו בני אדם. שאר ההמצאות מחווירות ביחס לשפה, משום שכל מה שאי-פעם השגנו מותנה בקיומה של השפה ונובע ממנה.
(גיא דויטשר, "גלגולי לשון", עמ' 8)

tower_of_babelסיפור מגדל בבל הוא יצירת מופת ספרותית קצרצרה, המבקשת – כך נראה – להסביר את העובדה המפליאה של התפצלות השפות האנושיות (שתוארה בקצרה בסוף הפרק הקודם), ועל הדרך גם ללעוג ליומרת אנשי בבל העתיקה. תופעת התפצלות השפות היא מפליאה, משום שלפי התורה כל בני האדם הם, ובכן, בני האדם האחד והיחיד – מדוע, אם כן, המין האנושי מדבר בשפות רבות ולא שמר על שפתו המקורית של האב הקדמון? (אגב, גם לוּ היתה כזו, היא לֹא היתה העברית המקראית*).

קראו עוד