Home » אנתרופולוגיה » מַתָּנוֹת בָּאָדָם – האדם והמתנה

מַתָּנוֹת בָּאָדָם – האדם והמתנה

קשה לדמיין שתופעה סוציולוגית בסדר גודל שכזה, הקשורה בטבורה לרבדים היסודיים של הטבע האנושי, היא רק חריג מוזר המתקיים בפינה בודדת בעולם. כיוון שמצאנו סוג חדש זה של עובדה אתנוגרפית, נוכל לקוות שעובדות דומות או קרובות לה תימצאנה במקומות אחרים. (מלינובסקי, "הארגונאוטים", עמ' 514-513)

אחרי כארבע שנים לא קלות באיי טרובריאנד, מביע ברוניסלב מלינובסקי (ראו בפוסט הקודם) לקראת סוף ספרו תקווה צנועה כי רשת מתנות החליפין של ה'קוּלה' לא תתגלה כעוד אנקדוטה ביזארית אחת מני רבות בעולם האנתרופולוגיה דאז, אלא תהווה קצה קרחון סוציולוגי שעוד עתיד להתגלות. בשורות הבאות אנסה לסקור את התגשמות תקוותו של מלינובסקי, ולהציג את העובדות המופלאות שהלכו והתגלו לאנתרופולוגים ולהיסטוריונים במהלך המאה ה-20 לגבי תופעת המתנות. אהה, ואל דאגה – בסוף-בסוף גם נגיע למקרא ונגלה איך התופעה הזאת  מטילה אלומות אור בוהקות על מספר פרשיות מקראיות שהיו כספר חתום  וכגן נעול עד כה, אם יורשה לי להתבטא בנמלצות. 

מרסל מוס וה'האוּ' המָאוֹרי

כזכור, מרסל מוס היה הראשון שעמד על חשיבותן העצומה של המתנות בחברות 'ארכאיות', ככותרת ספרו המפורסם. אבל מעבר לתובנה החשובה לפיה המתנה היא למעשה מערכת של חובות חברתיות, מוס הציע תובנה נוספת ולפיה המתנה מייצגת את נשמתו\רוחו\זהותו של הנותן. כלומר, כשמישהו נותן מתנה, הוא נותן חלק מעצמו. התובנה הזו התגלתה לו כשקרא את הטקסט הבא, מתוך מונולוג של יליד מאוֹרי מניו-זילנד, שהסביר לבן המערב את חשיבותה של השבת מתנה לנותן:

האו, אל הרוח\הסערה המאורי (נקרא גם Tāwhirimātea)

האו, אל הרוח\הסערה המאורי (נקרא גם Tāwhirimātea)

נניח שיש לך חפץ מוגדר (טאוֹנגָה) ושאתה נותן לי אותו… לעתים קורה שאני נותן את החפץ הזה לאדם שלישי, ולאחר שעובר זמן-מה מחליט אדם זה להשיב לי דבר-מה בתמורה. הוא מעניק לי טאונגה. ואולם הטאונגה שהוא נותן לי הוא הרוח (האוּ) של הטאונגה שקיבלתי ממך ואשר נתתי לו בתורי. עליי להחזיר לך את הטאונגה שקיבלתי, בתמורה לטאונגה האלה שהגיעו ממך… כי הם האוּ של הטאונגה שנתת לי קודם. אם הייתי שומר את הטאונגה הזה לעצמי, היה עלול לקרות לי אסון, אפילו מוות.
(עמ' 48-47 במהדורה העברית. לדיון בטקסט ראו אצל סאלינס, עמ' 152 והלאה)

על בסיס עדות זו, וכן על בסיס טקסטים הינדיים עתיקים וראיות מהמשפט הרומי, מגיע מוס למסקנה אותה הקדמתי וכתבתי לעיל:

הענקת דבר לאדם היא הענקת חלק מתוך עצמך… קבלת דבר-מה מידי אדם פירושה קבלת משהו מתוך מהותו הרוחנית ונשמתו. (שם)

כלומר, לא רק שלחפץ יש 'רוח', אלא שאותה רוח היא רוחו של הנותן, וזו לא תשקוט עד שהחפץ ישוב לבעליו המקוריים. כך מסביר מוס את המנהג שרווח בגרמניה ובצרפת, לתת ערבון בכל קנייה, הלוואה או פיקדון; הערבון הוא חפץ קטן ובדרך כלל אישי – כפפה, מטבע, סיכה – והוא "טעון כולו באישיותו של הנותן", כדברי מוס. בשל כך הוא דוחף את הצד השני לממש את התחייבותו בעיסקה, "לפדות את עצמו בכך שיפדה את החפץ".

המתנות באיליאדה ובאודיסיאה

ב- 1954, כשלושים שנה אחרי מוס, יצא לאור "עולמו של אודיסאוס", ספרו של הקלאסיקן וההיסטוריון היהודי-אמריקאי מוזס פינלי (Finley). בפרק השלישי, הדן בעבודה וחלוקת העושר, עמד פינלי כמעט בדרך אגב על תופעת המתנות ביצירות ההומריות. וכך מעיד המתרגם פרופ' גבריאל הרמן, תלמידו של פינלי, במבוא לספר (עמ' 16):

דורי דורות של חוקרים קראו את האיליאדה והאודיסיאה, וכתבו מחקרים לרוב כמעט על כל מילה וכל שורה וכל נושא המופיע בשירים. אבל תופעת נתינת המתנות כמו חמקה מבין אצבעותיהם. יש שפטרו אותה בתורת פרי דמיונם הפורה של המשוררים, ויש שהתעלמו ממנה מכול וכול.

ואכן, קריאה מוּדעת של האיליאדה והאודיסיאה מגלה חיש קל כי יצירות אלו מוצפות בתיאורי הענקת מתנות: הפיסטוס מעניק במתנה את שרביטו, שעובר מאל לאל עד שהגיע לידי אגממנון (איל' ב, 107-100); פטרוקלוס קיבל את סוסיו במתנה מהאלים (שם טז, 380) ואכילס קיבלם מתנה מאביו שקיבלם מפוסידון (שם כג, 277); מנלאוס נותן מתנות לטלמכוס פעמיים – ובפעם השנייה הוא מעניק לו "קיתון מזיגה" שהועבר אליו מהפיסטוס דרך מלך צידון (אוד' ד, 619-611; טו, 122-113); ועוד ועוד.

"…וחסר לך שלא תחזיר לי!"…

יתרה מכך, ביצירות אלו מופיע מספר פעמים הביטוי החוזר "מתנות האורחים" (קסניה = ξεινήϊα – משמעו המילולי 'זרים' או 'אורחים', ומכאן התגלגל ל"אכסניה" בלשון חז"ל). ה'קסניה' היתה גם כינוי כללי למוסד הכנסת האורחים היווני; כך למשל מתאר אודיסיאוס את המתנות שהעניק לבנו של לָאֶרְטֵס: "אוֹתוֹ הִכְנַסְתִּי אֶל בֵּיתִי דָּאַגְתִּי לוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה \ גַּם הֶאֱכַלְתִּיו בִּנְדִיבוּת מִפִּקְדוֹן בֵּיתִי הַגָּדוֹל \ לוֹ הֶעֱנַקְתִּי מַתְּנוֹת הָאוֹרְחִים כַּחֹק וְכַנָּהוּג", ואביו עונה לו: "אַךְ לַשָּׁוְא לוֹ נָתַתָּ אֶת כָּל הַמַּתָּנוֹת הָרַבּוֹת! \ אִלּוּ מָצָאתָ אוֹתוֹ בַּחַיִּים בְּאֶרֶץ אִתָּקָה \ הָיָה מְשַׁלֵּחֲךָ בְּאַהֲבָה וּמַעֲנִיק לְךָ בְּיָד נְדִיבָה \ אֶשְׁכָּר הָאוֹרְחִים כַּמִּשְׁפָּט שִׁלּוּמִים חֵלֶף טִרְחָתְךָ" (אודיסיאה כד, 286-270).
בסך הכל, המילים "מתנה", "תשר" ו"אשכר" על הטיותיהן מופיעות כ- 90 פעם באיליאדה, וכ- 70 פעם באודיסיאה (על פי מהדורת האינטרנט של תרגומי טשרניחובסקי).

אך שימו לב לחלקו האחרון של המשפט האחרון בציטוט לעיל: "אֶשְׁכָּר הָאוֹרְחִים כַּמִּשְׁפָּט שִׁלּוּמִים חֵלֶף טִרְחָתְךָ" – שילומים? והלא זו מתנה 'התנדבותית' לכאורה!
פינלי, שקרא כמובן את עבודתו של מוס (ראו עמ' 168, שם הוא מזכיר אותו לראשונה ומעיר שהלה "משום מה פסח במחקרו על היוונים הקדמונים"), הסיק כי ה'מתנה' אינה בדיוק המושג שאנו חושבים עליו כדבר הניתן ללא בקשת תמורה, אלא להיפך – מדובר במוסד חברתי בעל חוקים קבועים, הדורש ממקבל המתנה להשיב לנותן כגמולו בשלב זה או אחר של חייו, ובלשונו של פינלי:

אל לנו לשגות בפירוש המילה 'מתנה'. אפשר לומר שכלל ברור הוא גם בחברה הפרימיטיבית וגם בחברה הארכאית, שמעולם לא נתן אדם דבר – לא טובין ולא שירותים ולא כיבודים – בלי גמול נאות, ממשי או מיוחל, הניתן לאלתר או לאחר שנים לו עצמו או לקרובי משפחתו. הנתינה היתה אפוא תמיד רק חציה הראשון של פעולה הדדית, שחציה השני היה מתנת הגומלין… (עמ' 83)
כל מה שקרוי בפינו 'יחסי חוץ ודיפלומטיה', בגילוייהם בזמן שלום, נוהל באמצעות חילופי מתנות. ואפילו במלחמה, קרה לא פעם שגיבורים משני המחנות היריבים נעצרו בשדה הקרב עצמו – לעיניהם של חבריהם הגיבורים ובעידודם – והחליפו נשק ושריון. (עמ' 85)

התופעה הספרותית יוצאת הדופן הזו יכולה ללמד אותנו רבות על הטקסט המקראי, שזמן חיבורו המשוער אינו רחוק מזמן חיבור היצירות ההומריות. אבל לפני שנפנה למקרא, אנסה להתקרב קצת יותר אל תקופתנו המודרנית, ולהביא ראיה משתי תרבויות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב: התרבות הבדואית והתרבות היפנית.

המתנות בתרבות הבדואית

שני חוקרים חשובים של התרבות הבדואית עמדו שניהם על תופעת המתנות בחברה הזו, כל אחד במקום אחר ובהקשר אחר. פרופ' עמנואל מרקס, אנתרופולוג ישראלי שחקר במשך שנים את שבטי הבדואים בנגב, הקדיש מאמר מעניין לתיעוד חגיגות ברית המילה אצל שלושה מהם ("חליפין וחגיגות ברית מילה אצל בדויי הנגב"). במרכזן של חגיגות אלו, האורכות כשבועיים ועולות למארגניהן הון עצום, עומד מנהג של הענקת מתנות לבעל החגיגה: כל אורח מחויב להביא מתנה המכונה 'קוד' (=מתנה מוּבֶלת) כלומר, צאן. הדבר המפליא הראשון בטקס הוא שברית המילה עצמה נעשית כמעט כלאחר יד; הילד המתרוצץ בחוץ בבגדי חול נלקח לאוהל, נימול, מקבל ממתקים וחוזר לאוהלו, וכדברי מרקס:

…לא ניתנה להם [לילדים] שום תשומת לב, כי החגיגה נערכה בעיקר כדי להפגין את רכוש בעל החגיגה, וכדי לחדש את קשרי המתנות שלו. ברית המילה רק שימשה עילה לעריכת החגיגה.

"קשרי המתנות" הללו הם העובדה המפליאה השנייה בטקס זה; מסתבר כי המתנה יוצרת התחייבות חד-משמעית להשיב לנותן כגמולו, ולמעשה מדובר בהלוואה יותר מאשר במתנה… וכך מתאר זאת מרקס (שם):

bedouin_lamb_gift

"היו שלום, ותודה על הכבשים"

עורך החגיגה נלכד ברשת ענפה של התחייבויות חדשות והוא יצטרך להיות בעל נכסים כדי שיוכל לפרוע אותן בבוא הזמן. לפיכך הוא רואה במתנות לא פיצוי להשקעתו בחגיגה, אלא הלוואות שיצטרך להחזירן לשיעורין בשנים הבאות. בדווים עומדים בתוקף על כך שידעו בדיוק נמרץ את פרטי כל המתנות שקיבלו אי-פעם, כי חרפה (עִיבּ) היא לא להחזיר מתנה במועדה…

ועד כדי כך מגיעים הדברים, שאחד הבדואים העניים בשבט שרצה להשיא את בנו, בא לראש השבט כמה ימים לפני החתונה ותבע ממנו מראש את הכבש שהלה היה חייב להביא לו במתנה – ובקשתו נענתה מייד!
ואכן, תופעה זו נתמכת גם בתצפיותיו של פרופ' אמריס פיטרס (Emrys Peters), חוקר ידוע של התרבות הבדואית במזרח לוב (קירֶנאיקה). במסגרת תיאורו את האירועים הסובבים את טקס הנישואים הבדואי, הוא מתאר כיצד בעת הפגישה המקדימה בין קרוב מצד החתן המיועד לקרוב מצד הכלה המיועדת, מביא הראשון מִספּר בהמות כמתנה (הנקראת 'סיאַק'), כאשר המספר נקבע לפי מספר קרובי הכלה וסטטוס הנישואים. מאוחר יותר, בטקס הנישואים ובחגיגות הסמוכות לו, מצופה מקרובי הכלה להשיב מתנה זהה ואף גדולה יותר. כמה שבועות לאחר הנישואין מצופה מהבעל הטרי להביא מתנת הערכה לחמותו, שתשיב מתנה משלה כשתבקר את בתה. מתנות כאלו יינתנו גם בעת הולדת ילד, וגם שם הציפייה היא להשבת מתנה כגמולה.  אחד התיאורים המרתקים של התופעה קושר יחד את תופעת המתנה העוברת מאחד לשני, יחד עם תפיסת הייצוג הרואה בבעלי החיים (במקרה זה כבשה) ייצוג של האדם (במקרה זה, החתן או הכלה):

 החוב של המוהר (bridewealth) הוא הקשר המחזיק את הצדדים יחד… אבות של בנות נשואות מבקרים את קרוביהם, שנחפזים לצאת לקראתם. כבשה אחת, לעיתים, עוברת מיד ליד לפי קו הזיקה המשפחתית, ללא הפסד חומרי לאף אחד, אלא תוך יצירת רווח חברתי שנובע מכל העברה של הבהמה. (עמ' 162)

המתנות בתרבות היפנית

לכאורה, הקשר בין היפנים לבדואים הוא בערך כמו הקשר בין מיצובישי לאנסר לגמל. קשה לחשוב ולו על היבט אחד של דמיון קלוש בין שתי התרבויות. א-ב-ל… מסתבר שבנושא המתנות, סדנא דארעא חד הוא. הנה תיאורה של שפרה הורן, בספרה המפורסם "חוויה יפנית":

מתנה יפנית (למצולמת אין קשר בשיער)

מתנה יפנית (למצולמת אין קשר בשיער)

מי שנותן מתנה ביפן, מקבל מתנה בחזרה, ומי שרוצה לקבל מתנה, חייב לתת מתנה… וזה עוד לא הכל. המתנה שיש להחזיר בגין המתנה שהתקבלה צריכה להיות טובה יותר ויקרה יותר וגם המתנה הבאה שתתקבל תהיה יקרה יותר מהמתנה שניתנה. מבחינה מתימטית, נושא המתנות ביפן הוא טור גיאומטרי רץ. (עמ' 24)

על פי הורן, בכל אירוע בו בחברה המערבית מקובל להביא מתנה באופן חד-צדדי (מהאורח למארח), הרי שביפן מביא המתנה יקבל מייד מתנה 'נגדית': בהגעה לבית חדש או לעבודה חדשה, בחתונה, בלווייה (!) ועוד – וגם בעולם העסקים מקובל להעניק מעטפות מלאות בכסף כהוקרה על קידום עסקאות חשובות.
יש לציין כי התופעה מתועדת גם בספרה הרציני יותר של מולי אלדר, "תמיד יפני", ומי שממש רוצה מוזמן לקרוא את מאמרו של פרופ' הארוּמי בֶּפוּ (別府春海 [לא, אין לי מושג ביפנית, העתקתי מאיפשהו בשביל האותנטיות…]) Gift-Giving in a Modernizing Japan. הספר והמאמר מוסיפים כי ליפנים יש מונח מיוחד ('גִירִי') עבור מתנות המהוות התחייבות חברתית שאין להימנע ממנה, וחלקם אף מנהלים רישום מדוקדק של מערכת הגירי הזו. בֶּפוּ מונה במאמרו כמה הסברים שניתנו לתופעה זו, כשההסבר המרכזי לדעתו הוא זה של מרסל מוס ידידנו: הקפדה על השבת מתנה ראויה תחת מתנה שניתנה, מהווה חלק חשוב מה- etiquette הבסיסי של החברה, ושמירת הכללים המחייבים מעניקה מעמד חברתי ושיפוט ערכי על ידי הסביבה.  עם זאת, אלדר מציעה הסבר מקורי אחר ולפיו  המתנות נותנת מענה ל'בעיית השפה' ביפן: היפנים נוהגים להשתמש בשפה מעורפלת הניתנת לפרשנויות שונות, בהתאם להקשר החברתי; נתינת מתנה מבטיחה הצהרה ברורה של כוונת הנותן, ולכן היפנים מעדיפים אמצעי זה על פני דיבור.

הַמַּתָּנוֹת במקרא (נכון יותר: הַמְתָּנוֹת במקרא…)

בתחילת הפוסט הייתי אופטימי והבטחתי שבסוף-בסוף נגיע למקרא… אבל מה שהלב חושק המקום עושק, ועל כגון זה אמר הכוזרי "הארכת בדבריך, החבר!", על כן מוסר ההשכל המקראי – שהוא עיקר כוונתי – ייאלץ להמתין לפוסט הבא.

15 תגובות על “מַתָּנוֹת בָּאָדָם – האדם והמתנה

  1. אקרא אי"ה ביתר עיון, רק אציין שאתה בטח מכיר את דברי הגמ' במסכת ע"ז ה' א'.
    "אמר להן משה לישראל 'כפויי טובה בני כפויי טובה', בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'מי יתן והיה לבבם זה להם', היה להם לומר תן אתה(!)" והתוס' שם פירשו: "לכך קראם כפויי טובה, שלא רצו לומר אתה תן- לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך" (ע"פ תורת מו"ר הג"ר משה חדש זצ"ל, שהוסיף את דברי הגמרא על הפסוק "למס מרעהו חסד" על המונע תלמידו מלשמשו, כמדומני. מסתבר שזה כנראה עיקר גדול בתורת המוסר הסלבודקאית!).
    מעניין איך מתפרש הסיפור של אברהם וחמשת המלכים לאור התובנה הזו

    • יפה! ולכך יש להוסיף משהו מהדף היומי (ב"ב י.): א"ר יוחנן: מאי דכתיב (משלי יט, יז) "מלוה ה' חונן דל"? אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול "עבד לוה לאיש מלוה"… כלומר, שהנותן לעני, משעבד אליו את הקב"ה שעכשיו חייב לתת לו.
      לגבי אברם (!) וחמשת המלכים – בע"ה בפוסט הבא!

  2. Pingback: וּלְבִנְיָמִן נָתַן – מבט אנתרופולוגי על פרשיית מתניהו | ארץ העברים

  3. בס"ד י"א בשבט ע"ז

    לא רק ביפן, גם בישראל היה נהוג מקדמת דנא מנהג ה'שושבינות', שמי שקיבל מתנה מחברו לשמחת נישואיו – היה משיב לחבירו בעת נישואיו, מתנה בערך דומה.

    על מנהג ה'שושבינות' אומרת הברייתא (בבא בתרא קמה,א): 'ת"ר חמשה דברים נאמרו בשושבינות: נגבית בבית דין וחוזרת בעונתה (רשב"ם: כשיישא זה אשה יחזיר לו שושבינותו, ולא קודם) ואין בה רבית (רשב"ם: אם הרבה לו בדורון יותר) ואין השביעית משמטתה ואין הבכור נוטל בה פי שנים'.

    אף בשו"ע (אה"ע סי' ס) מתואר המנהג:
    'כשנושא אדם אשה, דרך שרעיו ומיודעיו שולחים לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשתה, ואלו המעות נקראים "שושבינות". ושושבינות זו אינה מתנה גמורה, שלא שלח לו זה אלא שאם יישא הוא אשה – יחזור וישלח לו כמו ששלח לו. לפיכך, אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות – הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו. ויש בזה כמה חילוקים. ולפי שראיתי שבזמן הזה לא נהגו לתבוע תביעה זו – ראיתי שלא להאריך בזה'.

    ויהי רצון שירבו שמחות בישראל מתוך אהבה ואחוה שלום ורעות!

    החותם בקידה ובברכה,
    שימשוהירו לוינגארה,
    טוקבקיסט מטוקיו

    • מעניין! לא שמעתי בחיים על המנהג הזה… אזכיר על הציון (בהע' שוליים)
      השאלה למה באמת "בזמן הזה לא נהגו לתבוע תביעה זו"?

    • שימשוהירו לוינגארה
      תודה על תגובתך.
      החלפתי בין סבלונות לשושבינות.

      • גם סבלונות הם מתנה החוזרת. סבלונות מרובים חוזרים לנותן במקרה שחזר בו החתן או שמת החתן או הכלה (ואם הכלה חזרה בה -חוזרים גם סבלונות מועטים). ראה באנציקלופדיה יהודית 'דעת', ערך 'סבלונות'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. ועל זה כבר נכתב באחד ממזמורי תהילים ס"ח המקוריים:

    ..עָלִיתָ לְ[מֵי-]מָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי – לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בְּ[אוהל משכנך-ב]אָדָם;
    שָׁם בִּנְיָמִן, צָעִיר רֹדֵם – שָׂרֵי יְהוּדָה, רִגְמָתָם; שָׂרֵי זְבֻלוּן,
    שָׂרֵי נַפְתָּלִי – עֲדַת אַבִּירִים-בְּעֶגְלֵי עַמִּים, מִתְרַפסִים בְּרַצֵּי כָסֶף.
    מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן, וּנְוַת-בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל – כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה
    בַכֶּסֶף; וְאֶבְרוֹתֶיהָ, בִּירַקְרַק חָרוּץ (וגם קצת שמפניה ורודה)… ;-)

      • מעניין לשים לב שכשנוות הבית מחלקת את השלל היא מחפה את כנפי היונה בכסף (את היונים ולא את הנצים! ואולי רמז כאן ליוני-נוני, שאם ישמנו אותו קצת יחפה על מה שרצוי להעלים?), בזהב (חרוץ) ואפילו מקומם של הירקרקים לא נפקד.

        • ככתוב 'ארץ [= הארץ?] רעשה אף שמים רעשו'. אולי לא רק 'ישראל היום' בעסק אלא גם 'מקור ראשון', ככתוב: '… ממקור ישראל, שם בנימין צעיר רדם…'.

          אך מהמשך המזמור נראה שהכל תקין, ככתוב: 'מהיכלך על ירושלם לך יובילו מלכים שי', והעיתונאים שחוללו את המהומה יקבלו אף הם את חלקם: 'גער חית קנה…'

          בצפיית ראיית הישועה השלימה, ש.צ. לוינגר

    • אני דרשתי את הפסוק על המאבקים במפד"ל ובבית היהודי בין אורי-יהודה אריאל, זבולון אורלב (ואחריו זבולון כלפא) ונפתלי בנט – שבסופם למרות כל הסקרים בנימין נתניהו מנצח, אך גם נות הבית היהודי אילת שקד מחלקת שלל.

      בברכה, דורש החלקות

      ואולי 'נות בית' היא השופטת מרים נאור, נות בית המשפט העליון, הדורשת מבנימין נתניהו להתחלק בשלל התיקים שבידו (פולי-תיק בלשון יוון)

  5. גם אני חשבתי על "זבולון" כעל רמז למפד"ל (עשה לי דווקא אסוציאציה לשר החינוך זבולון המר ז"ל, אבל גם אורלב זה טוב), על נפתלי בתפקיד נפתלי, ועל "נוות בית" כמרמזת לשרהל'ה כמובן…

    נו טוב, בשביל שיר בן יותר מ-3000 שנה זה הכי מדוייק שאפשר להגיע – ועוד בלי לכוון בכלל… :-D

  6. Pingback: המתנות – בחזרה למקרא | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים