מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת – תרחיש יום הדין העתידי (?) במדינת היהודים

סכנה אחרת, חמורה יותר מהעם הערבי, מאיימת עלינו… האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד…כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו.
(גרשׁׂם שלום, 'הצהרת אמונים לשפה שלנו', מכתב לרוזנצווייג – אותו הוצאתי מהקשרו כמטאפורה לדיון להלן)

מקור: https://i0.wp.com/i.makeagif.com/media/9-13-2015/BPgNY_.gif?resize=320%2C240&ssl=1

התמונה להמחשה בלבד. למצולמים אין קשר למציאות:)

כזכור מהפוסט הקודם, פרשות השבוע האחרונות מלאות במוות, על הטיותיו ועולם התוכן שלו: מו"ת, רצ"ח, שפ"ך (דם), סק"ל, רג"ם, קצ"ץ ועוד ביטויים שמזוהים בד"כ עם מסעי הצלב או דאע"ש. ובכלל, עיון קל באיסורי התורה מראה שעונש מוות ניתן לכ- 20% משס"ה מצוות הלא-תעשה שבה.
בפוסט הצעתי (בעקבות הרב אביה הכהן) שהפרשות האלו מייצגות את ה'קוד האתי' (etiquette) של החברה הישראלית האידיאלית – ומה שהקוד אומר לנו הוא שעם ישראל אמור לפתור בעיות של אי-ציות ותופעות פסולות למיניהן על ידי חיסול מהשורש, עם כל הצער שבדבר.

השאלה שעולה בראשי לאחרונה היא, "האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה" של דיני העונשין המקראיים, ודרכה תשוב הענישה המקראית לחיינו כשהיא "מלאה עד גדותיה חומר נפץ"?

בין חיים למוות

מצד אחד, למרות הנתונים לעיל, התורה היא המקור הראשון לכמה וכמה עקרונות הומניסטיים בעליל, ובפרשיות שופטים – כי-תצא עצמן אנו מוצאים כמה דוגמאות לכך: דיני המלך ההופכים אותו לאנושי לחלוטין ומכפיפים אותו לאלהים, הגבלות חמורות בדיני מלחמה, איסור להסגיר עבד אל אדוניו ועוד (ראו בספרו המרתק של פרופ' אמנון שפירא, "דמוקרטיה ראשונית במקרא").
מצד שני, בינתיים העולם התקדם, וחידוש מרעיש כמו הקביעה שהמלך אינו אֵל, הוא בבחינת מושכל ראשון בימינו. חזרנו, אם כן, לשאלת העדפת עונשי המוות בתורה.
מצד שלישי, חז"ל עשו רפורמה משמעותית בדיני העונשין המקראיים, ולמעשה רוקנו אותם מתוכן – כמו שיודע כל מי שעיין קצת במסכת סנהדרין, שנלמדת כרגע בדף היומי: דיני ההתראה הבלתי-מעשיים, פסלות עדים מסיבות שונות, נסיונות אינסופיים להפוך בזכות הנדון למוות ועוד ועוד – השופט חיים כהן, למשל, התפעל כל כך מהרפורמה הזו עד שכתב את הדברים הבאים:

הפֶּנולוגיה [תורת ענישה] העברית יכולה לשמש עדות מופלאה ומזהירה לעוז רוחם ולרוחב ליבם של חכמינו הקדמונים… הומאניזציה של הענישה – ולא רק מבחינת הורדתה מן השמיים לידי בשר ודם עלי אדמות – היא יסוד היסודות שלה" ('יסודות לפנולוגיה עברית', עמ' 192; 202, בשינוי קל).

מצד רביעי, גם חז"ל העידו כי "בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה… ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו" (סנה' מו.); וקטע ידוע, שצונזר ברוב מהדורות התלמוד, מעלה על נס את הוצאתם להורג של ישוע ותלמידיו (שם מג.); לא זו בלבד אלא שנפסק להלכה ברמב"ם כי "כל גוי שלא קיבל מצוות שנצטוו בני נח, הורגים אותו אם ישנו תחת ידינו" (הל' מלכים ח, ט); ולא רק גויים – לגביהם בכלל יש ספק הלכתי האם יש איסור להורגם – אלא גם "האפיקורסים והם עובדי עבודה זרה מישראל או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס… מצוה להרגן…" (הל' רוצח ד, י עיינו שם בדין מורידין ואין מעלין).
הדבר לא נותר רק להלכה אלא גם למעשה – ישנן הרבה עדויות על הוצאות להורג ועונשים אחרים שנהגו בקהילות יהודיות בימי הביניים, בייחוד למוסרים (ש' אסף, 'העונשין אחרי חתימת התלמוד', עמ' 18 והלאה). אפילו בספר ההלכה המפורסם ביותר של העת החדשה, ה'משנה ברורה' (שלהי המאה ה-19), נפסק כי "ישראל בעל עבירות לתיאבון כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול וכל שכן דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה" (משנ"ב כט, ג\ט) – ואמנם הוצאה להורג אין כאן, אבל גרימת מוות בעקיפין יש כאן.

בחזרה לעתיד

אם נחזור למאה ה-21, נראה שהגישה המקלה ניצחה לכאורה בנוק-אאוט – אף אחד לא חולם על השבת עונשי המוות או אפילו עונשי הגוף; אנשי הלכה מובהקים מביעים התנגדות אפילו לעונש מוות למחבלים וכל שכן לעונש פיזי לבעלים מעגנים, למשל – ואפילו ה'סנהדרין' המגוחכת שהוקמה לפני כמה שנים לא טורחת להוציא גזרי דין מוות (ואפילו מתפתלת בנסיון להמעיט בחשיבותו של הספר 'תורת המלך'!)
א-ב-ל, יש נתון אחד שעומד להשתנות בשנים הקרובות – עד כה היהדות האורתודוקסית היתה תמיד במיעוט מזהיר: בגולה תחת שלטון הגויים, ובארץ הקודש תחת שלטון הציויינים. אלא שבשנת 2012 פרסמה הלמ"ס סקר דמוגרפי עתידי עם הנתונים הבאים (בין השאר):

2010 2060 גידול
שאר היהודים 5.27 מיליון 7.85 מיליון 49%
חרדים 0.75 מיליון 4.15 מיליון 453%
% חרדים מהמגזר היהודי 12% 35%

כלומר – החרדים יהוו שליש מסה"כ היהודים. אם נוסיף לזה את שאר הדתיים, לא כולל מסורתיים – לגביהם אין נתונים רשמיים בסקר, אבל ב- 2010 הם היוו כ- 10% מהיהודים – נקבל שהציבור הדתי-אורתודוקסי עתיד להוות את הרוב היהודי תוך כמה עשרות שנים. (הערבים, אגב, צפויים למנות 3.6 מיליון = 23% מסך אזרחי המדינה).

אז מה???

השלישי, ישי שריד – היה הראשון לזהות

השלישי, ישי שריד – היה הראשון לזהות

בדיסטופיה המצויינת 'השלישי' של ישי שריד, מתוארת בצבעים קודרים מדינת ישראל העתידית הנשלטת על ידי קצין כריזמטי שחזר בתשובה והפך למלך וכהן גדול. הלה הקים מחדש את מלכות ישראל התיאוקרטית, שמרכזה בית המקדש השלישי וסביבה מלחמות בלתי פוסקות עם ה'עמלקים'.
לשם נוחות (כנראה) המחבר משמיד בתחילת הספר את רוב החילוניים בפצצת אטום איראנית, ושארית הפליטה שלהם נמלטת לשומרון וחוזרת בתשובה – כך שהדתיים הופכים לרוב בקלות ובלי צורך 'לטפל' במתנגדים לדרכם. אבל כדי להמחיש את חזרתו של עונש המוות לממלכה הוא משאיר חילוני כופר אחד שלא מוכן לחזור בו למרות השכנועים, והשלטון נאלץ בצער רב (באמת!) לסקול אותו.

השאלה היא האם לאור הנתונים לעיל, הדיסטופיה הזו יכולה להפוך למציאות?
לפני שאתם שוללים את הרעיון על הסף, ננסה לבדוק מה בעצם צריך כדי שזה יקרה. כידוע, כל מהפכה צריכה (בגדול) שני דברים – א) אידיאולוגיה ו\או מוטיבציה; ב) אנשים שמסוגלים לממש אותה. במקרה שלנו צריך לברר האם ישנה אי-שם אידיאולוגיה\מוטיבציה להחזרת דין התורה המקורי, וחשוב יותר – האם ישנם אנשים שיהיו מסוגלים לבצע אותו? התשובה, לצערי, היא כן וכן.

א1. אידיאולוגיה

קודם כל צריך לזכור שארבע מיתות בית דין הן הלכה פסוקה ללא עוררין (מצוות עשה רכו-רכט) – אלא שחז"ל קבעו (=המציאו) "שאין ממיתין אלא בפני הבית", כלומר – כשייבנה המקדש. עכשיו, הכמיהה לבניין המקדש היתה קיימת תמיד בעם ישראל, אלא שבשנים האחרונות היא הופכת ליותר ויותר מעשית, וכפי שניכר בשינוי המדיניות ההלכתית בנושא העלייה להר הבית, למשל. אם אכן ייבנה המקדש, השלב המיידי הבא יהיה הקמת סנהדרין עם נציגי כל הזרמים הדתיים שישרדו עד אז – ולאחר מכן, דין ארבע מיתות ישוב לחיינו, שהרי חז"ל קבעו = המציאו שאין דיני נפשות אלא כשסנהדרין יושבת בלשכת הגזית (אם כי חשוב להדגיש שדיני נפשות מתבצעים גם ב'סנהדרין קטנה' של 23 דיינים שמוקמת בכל עיר ועיר). מעבר לכך, הרמב"ם פסק בצורה ברורה ומפורשת שיש אנשים שמותר להרגם ללא צורך בשום הליך משפטי, ובוודאי שללא צורך בסנהדרין:

מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו בכל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים* והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול. (הל' ממרים ג, א-ב במהדורות הלא מצונזרות = שו"ע יו"ד קנח, ב)
* (לפני שמישהו מתנקש בחיי, אומר להגנתי שלא טענתי "אין תורה מן השמים", אלא שהתורה שבידינו אינה כולה מן השמים…:)

א2. מוטיבציה

אלא שכל זה כמובן נשאר עדיין ברמת התיאוריה – ברמת המעשית, התחום הזה של עונשי מוות הלכתיים הוא במצב של "ליבא לפומא לא גליא". אבל עדיין מסתננים מבין החרכים משאלות לב של כמה אנשי הלכה שמגלות את דעתם בנושא. הנה כמה ציטוטים כאלו – ומה שאולי יותר מעניין הוא שאין אף רב שמעז להעלות את הרעיון הפשוט לפיו ארבע מיתות פשוט יבוטלו לעתיד לבוא:

כתבת: 'מעולם לא חשבנו שצריך לרצוח מחללי שבת, אוכלי חזיר או כאלה שחיים חיים מיניים אסורים על פי ההלכה'. לרצוח אכן לא חשבנו, אבל מה לעשות והתורה דווקא כן חשבה – מחללי שבת אינם חייבים מיתה?! ומה דין הנואף והנואפת?! והשוכב והנשכב במשכב זכור מה דינם?! ואם אין בידינו להרגם, וכך אכן סיבבה ההשגחה – האם נעשה את תורתנו הקדושה פלסתר?! (הרב גדי בן זמרה)

בכל מערכת יש צורך בשילוב של דין וחסד אחרת המערכת לא יכולה להחזיק מעמד ונוצרים מצבים מעוותים כמו שאמרו חז"ל: "כל המרחם על אכזריים סופו להתאכזר לרחמנים", כאשר במדינת ישראל נשפט הנאצי אייכמן ימ"ש, נעשה בו דין של תליה שריפה ופיזור אפרו בים בהחלטת בית משפט ולא היה איש שפצה את פיו כנגד זה (לפחות לפי מה שידוע לי), כי כולם הבינו וכולם עוד סערו ממה שקרה בשואה. גם בימינו למה שלא "נוותר" לכל מיני פושעים ורוצחים למה לגזור עליהם מאסרים לתקופות ארוכות, הרי זה אכזרי?… (הרב דוד הריסון)

שמא תיעשה התורה אחד בפה ואחד בלב, שמא תונח התורה בקרן זווית דתית, פרטית, קטנה ולא תנחה את חיינו הציבוריים, הכלליים, הלאומיים… נכון, יש גם כאלה, פקידים, שלא רוצים להפריע, שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' וגם ש'זה רק פן אחד'… ספק אם בזמנו הם הזדהו עם הקריאה הלא אסתטית "מי לה' אלי", ספק אם לקחו חלק בהיסטוריית מאבקי התרבות שלנו. ספק אם ייקחו אי פעם. מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו. (עלון 'מעייני הישועה')

רבה של קריית אונו, הרב רצון ערוסי, התייחס בראיון לערוץ 7 לגזר הדין שגזר בית המשפט על ענת קם… הוא הדגיש כי בדין תורה העונש היה עלול להיות הרבה יותר חמור, "בדין תורה אין התייחסות מישרית למקרה כזה. במקרים כדוגמת אלו, התורה השאירה לבית הדין את שיקול הדעת לפי המקום והזמן. למרות שכיום, אין לנו את הסמכות לגזור ארבע מיתות בית דין, משום שאין לנו סנהדרין ולא דיינין סמוכים, עם זאת במקרים אלו ישנה הוראת שעה ובהוראת שעה אפילו בית דין בימינו יכול לגזור מוות (הרב רצון ערוסי)

הרב שטרנבוך הביא בשם בעל ה"ויואל משה" מסאטמר כי "אמנם אמת הדבר שכיום אין לנו קיום דין סקילה בפועל על מחללי שבת אבל גם בזמנינו יש לזכור שמעיקר הדין יש עונש סקילה למחלל שבת". וציין הראב"ד כי "הנפקא מינה הינה לעניין כאשר רואים יהודי מחלל שבת רחמנא ליצלן הרי שההסתכלות הנכונה שראוי להסתכל עליו הינה – שיהודי זה חייב סקילה כפשוטו". (הרב משה שטרנבוך)

באחד המקרים נשאל הרב קנייבסקי על ידי אדם פרטי האם להצביע למפלגתו של הרב אויערבך, והשיב בכעס "תגיד להם להם שהוא זקן ממרא". בהמשך השאלה התפלפל השואל עם הרב בעניין ההלכתי של המושג התורני "זקן ממרא" והרב קנייבסקי השיב ש"מגיע לו סקילה" (הרב חיים קנייבסקי)

ב. יכולת (אזהרת טריגר: הכללה אנטי-חרדית לפניך!)

Haredi_stoningאוקיי, אז מוטיבציה סמויה ישנה – אבל מי יקום ויעשה מעשה? אם חשבתם על לה פמיליה, נוער הגבעות וכו', אז המציאות עד כה מוכיחה שאתם כנראה טועים! שכן לי נראה שה'ישועה' תצמח מכיוון לא צפוי כל כך – הציבור החרדי, שהוא המגזר האלים ביותר בציבור היהודי.
כפי שציטטתי לעיל, שניים מגדולי רבניו מצדדים, לכאורה, בהשבת עונש הסקילה על כנו – אבל לא מדובר על הגדויילים, במקרה הזה, אלא על הציבור עצמו. התלבטתי הרבה אם לכתוב את הדברים הבאים, אבל רק השבוע התבשרנו ש(שוב) פרצה קטטה אלימה בפוניבז', עם פצועים ועצורים. ההסלמה באירועים שם התחילה ב- 2015 (פוניבז' בוערת: עשרות התפרעו, ראש ישיבה הוכה) ומאז התחלתי לשים לב שהחרדים הם מגזר אלים – למרות חיבתי הכללית למגזר הזה + קרבת משפחה של עשרות בני דודים ראשונים ושניים ב'קסבה' של כת החזון איש זצ"ל…
בקיצור, התחלתי לאסוף מדי פעם דיווחים על אלימות חרדית ופרסמתי אותם באשכול עצכ"חי שנחסם בינתיים מסיבות מוצדקות. רק להתרשמות, אביא כאן בקצרה כמה היילייטים עם קישורים לכתבות:

* אלימות באשדוד: עשרות חרדים הפכו ניידת של משטרה צבאית * יום העצמאות: חרדים התפרעו ברחבי ירושלים * צוות כיבוי אש הותקף באבנים בכיכר השבת * חרדים קיצונים התפרעו בביתו של רב העיר קריית גת * ראש השנה של חסידי ברסלב באומן: ונדליזם, שוד ואלימות בין חצרות * השוטרים הותקלו באבנים, ונסוגו מהקסבה בבית שמש * …

 בסיכום כולל מדובר על אירועים המערבים אלפי אנשים (!) באירועי אלימות מאורגנים פחות או יותר. רק לשם המחשה, וכבן למגזר הד"לי, ניסיתי לתאר לעצמי איך היתה נראית רמת אלימות כזו אצלנו:

* מאות מתנחלים יצאו מיישוביהם והשליכו אבנים על כוחות צבא שהגיעו לפנות מאחז * עשרות בחורים מישיבת ההסדר "גומל ד"לים" התפרעו וחסמו כבישים עקב פינוי זבל שהתרחש בשבת * ראש ישיבת "מרכב הזב", הגר"י שפירא, נאלץ להימלט מאירוע שנכח בו עקב התקפה פתאומית של חבורת בוגרי ישיבת "קבורת חמור" המתחרה * עשרות נערים מהישיבה התיכונית "בני כוזיבא" הפכו אמבולנס שבא לפנות קופאית ערביה בהריון מהסופר המקומי * …

חרדים, מטאפורה (אם ב'עולם קטן' השוו הומואים למקקים, אז גם לי מותר...)

חרדים, מטאפורה? (אם ב'עולם קטן' השוו הומואים למקקים, אז גם לי מותר…)

טוב, נראה לי שהנקודה הובנה – איך שלא נסובב את זה (ראו את הביקורות עליי באשכול שם), רמת האלימות הקבוצתית בציבור החרדי גבוהה מאוד, וכל שכן ביחס לדימוי החיצוני והפנימי שלהם – דיינו אם ניזכר בסיפורים היפים על גדולי הדור שהיו זהירים באבק לשון הרע וכו' כדי שנבין את הפער האדיר בין האתוס לבין המציאות. הדבר המפליא הוא שברמת הפרט הבודד אני מעדיף בממוצע כל חרדי על פני כל אדם אקראי אחר – אבל כשהם מתקבצים יחד ניצת פתאום איזה זיק מסוכן, בדומה לארבה, שכפרט הוא חמוד ולא מזיק, אבל כשהוא חלק מקבוצה הוא משנה את עורו (כפשוטו!) והופך למכה מהלכת.

Live and let die

כל האמור לעיל הוא בגדר תרחיש רחוק, כמובן – אבל לא בלתי אפשרי. פתחתי בציטוט מפורסם של גרשום שלום על "התהום של השפה הקדושה… המלאה עד גדותיה בחומר נפץ" – ומה לעשות, שהתורה הנקראת מדי שבוע בבית כנסת משדרת מסר חד וברור לפיו העונש על חלק ניכר מאיסורי התורה הוא עונש מוות, עם העדפה לסקילה רבת משתתפים. השאלה היא האם הכבלים שהוטלו על עונשי המוות, מחז"ל ועד פוסקי ימינו, לא יתרופפו לאט לאט עד שיתנתקו לגמרי?

ואני מזכיר שוב – לפי ההלכה הפסוקה, כופרים\אפיקורסים יכולים להיות מוצאים להורג ללא הליך משפטי כלשהו, שלא לדבר על סנהדרין או בית מקדש.
אז כשזה יתחיל לקרות, אל תגידו של הזהרתי!…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

  1. ההערה שלך בקושי תועיל בטיעןנים לעונש, דוק בלשון הרמב"ם שהעיקר של תורה מן השמים הוא שהתורה בידינו היא שניתנה למשה מפי הגבורה.

  2. בס"ד עש"ק ולקחת מראשית כל פרי האדמה ע"ז

    מובן שכשלוקחים את התורה קרעים קרעים ומתנכרים למסורת הפרשנית של הדורות – יכולים להיות עיוותים. ברור שאם ניקח כדגל את 'מות יומת' ונשליך 'ואהבת לרעך כמוך' – נגיע למקומות רעים מאד.

    את התורה צריך לקרוא בשלימות ולפרשה כפי מסורת חז"ל, ואז נשמרת רוחה המאזנת בין מידת הדין ומידת החסד. כבר ראינו לאן הגיעה 'דת האהבה והחסד' שדיברה גבוהה גבוהה על אהבה וחסד וטיפחה בפועל שנאה ורצח. ולאן הגיעה תורת ישראל שמדברת בתוקף על 'מות יומת' ו'עין תחת עין' ומיישמת בפועל 'הוו מתונים בדין'.

    תורת ה' כשהיא בשלימותה – אז היא משיבת נפש, וכביאה לאיזון המלא בין הערכים. מתוך שברור לנו שחיים בלי תורה אינם חיים, ומתוך רצוננו שלא יישאר אפילו יהודי אחד מבחוץ – אנחנו מבינים שהדרך הראויה היא להביא את העם אל התורה מתוך אהבה אמונה וסבלנות, בהסברה נכונה המלווה בדוגמה אישית.

    כשיצאנו ממ"ט שערי טומאה, קיבל העם את התורה על ידי 'כפיית הר כגיגית', כפי שתינוק שלא מבין למה אסור לו להכניס מסמר לשקע חשמל – האהבה של ההורים מחייבת למנעו בכל הכוח.

    אך ככל שהנער מתבגר ומסוגל להבין – גדלה מרדנותו, אך מאידך גדלה יכולתו להבין. וכשהוא מקבל מענה קשוב לשאלותיו ורואה שמחנכיו כנים בדרכם 'נאה דורשים ונאה מקיימים' – אז גדל הסיכוי שיגיע אל הדרך הטובה מתוך הבנה והזדהות.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בס"ד טו"ב באלול ע"ז

      לליש – שלום רב,

      במדבר היתה סבלנות עצומה מצד הקב"ה. מאר לך שאחרי הנסים הגלויים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני חוטא העם בעגל, ובכל זאת ה' סולח לכלל העם ורק מיעוט קטן נענש בחומרה. גם בחטא המרגלים ושאר נסיונות, אף שכל העם נכשל, נענשו בחומרה יתירה רק המסיתים. אדרבה, משה נענש כשאיבד את סבלנותו ואמר 'שמעו נא המורים'.

      וכל זה במדבר, שראו עין בעין נסים גלויים, והחטא היה חמור יותר. מה שאין כן בימינו שהנהגת ה' נסתרת יותר,וכפי שכתב החזו"א שכיום אין דין מורידין ואין מעלין.

      יש מעלה במצב של הסתר פנים, כפי המשל שנתתי לגבי 'גיל ההתבגרות'. המרדנות גדולה, אך מרדנות זו באה מהעצמת הדעת, והיא עצמה תביא כשיקבל המתבגר מענה קשוב ואוהב, ותביא לקבלת עול מלכות שמים מתוך הזדהות ורצון פנימי.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בס"ד כ' באלול ע"ז

        אברם העברי היה לוחם גדול. עם 'כוח קומנדו' של 318 איש ניצח מלכים אדירים שהטילו את חיתיתם על כל ארץ כנען. ועם זאת אין אברם ממשיך את מסע הניצחון כדי להשליט את אמונתו וערכיו בכוח החרב.

        אברם מצפה רק לדבר אחד, שיהיה לו בן שימשיך את דרכו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, שיקים 'עדת צדיקים' שתתקן ע"י הדוגמה שתיתן את קלקולי העולם שמסביב. וכשהוא זוכה להיות 'אב המון גויים'. עושה חסד עם הבריות, ומתפלל על אבימלך שפגע בו ואף על אנשי סדום החוטאים – הוא זוכה לבן, שהוא ובניו ילמדו לעולם את דרך ה', דרכו של אברהם!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ראה כאן בשיעור של הרב יואל בן נון על עניין מידת הרחמים בתורה. https://youtu.be/xjGvAEHH9K8?t=45m42s
      התורה שבע"פ מייצגת את מידת הרחמים, ותורה שבעל פה זו נמצאת כבר בתוך התורה שבכתב. הקב"ה כותב בלוחות ראשונות "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, פוקד עוון אבות". משה רבינו רואה את העגל, שובר את הלוחות וכך "משמיד את הראיה" וה' מלמד אותו בעל פה(!) את מידת רחום וחנון, שהיא לכאורה בניגוד ל"תורה שבכתב" שעל הלוחות.
      וכידוע הצדוקים מחמירים היו בכל דיניהם (כרוח הערתו המפורסמת של יוסף בן מתתיהו), בעוד חז"ל השתמשו בסמכות הדרש שבידם לומר עין תחת עין= ממון, וכהנה רבות.
      נתנה התורה את הסמכות לעונשי גוף ונפש לבית הדין, והפושע מוטב לו להתפלל שיהא זה בית דין אורתודוכסי.

      • בלוחות עצמן מודגשת מידת החסד והטוב, החל מהפתיחה 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ובהמשך 'ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי', במצוות השבת שנועדה 'למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר', ובמצוות כיבוד אב ואם 'למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך'.

        אף בעונשים נתנה תורה את האפשרות של 'אם כפר יושת עליו' אף במי ששורו המית שנאמר בו 'ובעל השור יומת' ומכן למדו ק"ו לחובל שיכול לפדות עצמו בממון (ורק ברוצח אסרה תורה לקחת כופר), וכפי שהזכרנו החמירה התורה מאד בדיני הראיות שעל פיהן ניתן להעניש. הצדוקים נטו להחמיר בענישה מפני שכפרו בעולם הבא, ולכן הצריכו ענישה מרתיעה בעולם הזה. ברוב הדברים שבהם הפרושים עשו סייג לתורה, דווקא הצדוקים הקילו, וכך הניחו אבנים בשבת על הערבות כדי לבטל את 'מנהג הנביאים'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • ה' מזהיר את האדם שלא לאכול מעץ הדעת ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות', ובפועל האריך האדם ימים וחי 930 שנה!

          ה' אומר למשה ואהרן: 'לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם'. משה אמנם לא עבר את הירדן, אבל כבש את ארץ סיחון ועוג והנחילה לבני ראובן וגד וחצי שבט מנשה 'ושם חלקת מחוקק ספון'.

          תחילתה של תורה וסופה עומדים בסימן של 'מיתוק הדינים'.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. נראה לי שהכוכבית האדומה שלך אומרת יותר מכל על מידת החשש מהשבת דיני ההריגה המקראיים לחיינו…

    • זה קורה לאט לאט… הנה ממוצ"ש:
      "חבר בוועד הפעולה נגד חסידי גור בערד, תלה על ביתו שלט המבזה את האדמו"ר. צמיג בוער נזרק לעבר הבית. מאות חסידים מפגינים. השר ליצמן הגיע לעיר וישב עם מפקד המשטרה. בכיר ל'בחדרי': "לא נוותר – באש ובמים נוריד את השלט"
      אז אש כבר היתה (צמיג בוער) – מעניין מה זה "במים"…
      http://www.bhol.co.il/123975/סערת-השלט-השר-ליצמן-בערד-נישאר-כל-הלילה-עד-שהשלט-ירד.html
      נ"ב
      אתה מתאר לעצמך התפרעויות כאלו אם מישהו היה תולה שלט נגד רב ממגזר אחר? כל שבוע בערך עיתונים רשמיים של החרדים מבזים את גדולי הרבנים הפרענקים\ד"לים ואין פוצה פה ומצפצף…

  4. ברגע שציוותה התורה 'על פי שני עדים או שלושה עדים יומת המת' עשתה התורה את עונש המוות לכמעט בלתי ישים. וכי איזה אדם שפוי יעשה מעשה כזה בפני 'שנים או שלושה עדים'?

    הואיל והתורה פטרה מעונש מוות את העושה בשוגג, יש להניח שאדם שעשה מעשה המחייב מיתה בפני עדים חשב שהדבר מותר, או שעל כל פנים אינו מחייב מיתה, ולכן מתבקשת ההתראה כדי לוודא שהאדם מודע לכך שמדובר בעבירה המחייבת מיתה.

    אף קיומם של עדים פסולים, מבואר בדברי התורה: 'אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס', כך שמי שעבר בזדון על אחד מאיסורי התורה כל שהוא – הרי הוא רשע, שיש לחשוד בו שיעבור על איסור עדות שקר ויהיה 'עד חמס'.

    הווה אומר: גם בזמן שישבה סנהדרין בלשכת הגזית היה ביצוע גזרי דין מוות נדיר, וסנהדרין שהרגה אחת לשבע שנים (וי"א: אחת לשבעים שנה) נקראה 'חובלנית'. וכך ב-40 השנים שהיו ישראל במדבר – חוץ מאשר במקרים של מרד המוני, בעגל ובבנות מדיין, היו רק שנים שהוצאו להורג: המקושש והמגדף. רק מי שפועל מתוך שנאה עזה ו'להכעיס' יילך לעבור עבירה חמורה אחרי שהותרה, ומצבים כאלה נדירים מאד.

    הואיל יש להניח שבית המקדש העתיד יוכל להיבנות רק כאשר תהיה הסכמה כללית של האומה שתכיר שהתורה היא חיינו, ורק כשתהיה הסכמה כללית של אומות העולם שמהר בית ה' צריכה לצאת תורה והדרכה לעולם כולו. אחרי 'קונסנזוס' לאומי ובינלאומי כזה – מי בכלל יעלה בדעתו לעבור על דברי תורה?

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בס"ד כ' באלול ע"ז

      בניגוד לדתות המזרח הקדום, התורה מתרחקת כמו מאש מעיסוק במוות. דרישה אל המתים היא עבירה חמורה. ולא עוד אלא, שהמוות מוגדר בתורה כטומאה, שמי שבא במגע איתה חייב להתרחק מהמקדש וקדשיו, עד שימתין שבעה ימים, וייטהר בטבילה ובהזאת מי חטאת. לכהן מותר להיטמא רק לקרוביו הישירים והכהן הגדול אינו מיטמא אף לקרוביו.

      המוות לפי התורה הוא כתם על האנושות, זכר לחטא האדם הראשון שהביא מיתה לעולם, וכל מגע איתו מרחיק את האדם מאלקיו. המוות הוא סמלו של הרע, בעוד החיים הם סמל הטוב.

      בברכת 'תהא שנת עוז חיים', ש.צ. לוינגר

  5. שלום וברכה,
    זהו פוסט ראשון שלך שאני קורא.
    רציתי רק להגיב בקשר לאזכור הספר 'השלישי' של שריד, ולרשום את התרשמותי.

    בתור אדם שחי בחברה חרדית ואיבד את אמונתו, וכאדם שקרא המון ספרים מכל המינים, חשתי גועל מהספר הנ"ל.
    הספר דורג אצלי כספר המבחיל ביותר שקראתי מעולם.
    אז נכון שיש המון חסרונות בחברה הדתית והחרדית (הספר מתייחס לחברה הדתית דווקא), אבל אי אפשר לנפח אותם מעבר לכל פרופורצייה.
    החברה ובעיקר ההנהגה מתוארת שם כתככנית, נהנתנית, מניפולטיבית, ללא שמץ של דמוקרטיה. המלך מתואר כנהנתן, כמושחת (ביחס לאישתו הראשונה), והעם כמטומטם (נוהה אחרי המלך הנביא בעיניים עצומות, עד לאבדון).
    שוב, על אף הטענות שלי כלפי הדתיים, הספר עושה עוול ענק לציבור הזה, שהוא ציבור מורכב, בעל מעלות וחסרונות. אבל תיאור כשלו וודאי לא יכול להתקיים. הציבור הדתי נאור וחכם בשביל להגיע לתיאורי הזוועה שלו, ולחורבן שמתואר בסוף הספר.
    אז סליחה שנדבקתי לנקודה הזו. פשוט, אזכור הספר גרם לי אי נוחות רבה.
    אשמח אם תתייחס.

    • קודם כל מזל טוב! (על הפוסט הראשון :)
      לגבי הספר – קראתי אותו מזמן אז אני לא זוכר את הפרטים, אבל לא לחינם הגדרתי אותו בפוסט כ*דיסטופיה*, שזה ז'אנר עם כמה כללים, והמרכזי שבהם הוא: קח כמה יסודות שליליים והעצם אותם, כדי להראות לאן דברים עלולים להגיע (יש לציין שהמציאות הנוראה עולה הרבה פעמים על כל דמיון דיסטופי).
      אם אתה רוצה סתם לקרוא על כמה טוב יהיה וכו', אתה יכול לקרוא את עיתוני המגזר, או רומנים מקראיים כמו של חווה עציוני-לוי (אמ;לק) וכדומה. ואגב, עד כמה שזכור לי הספר מתאר באמפתיה לפחות את הכהן שמספר את הסיפור + מעולם לא קראתי תיאור נוגע ללב יותר של הקרבת הקרבנות – מקום שכותבים אחרים היו מתארים כבית מטבחיים אכזרי הופך למשהו כמעט פיוטי, עיין שם.

      לעצם העניין, אם תקרא ספר דיסטופי אחר, התנ"ך, תגלה שהמציאות שמתוארת שם לא רחוקה כ"כ ממה שיש שריד מתאר – מלכים נהנתנים ומושחתים, ציבור שנוהה אחרי נביאי שקר שמבטיחים רק טוב, מלחמות אחים המוניות ומיותרות, ניאוף וגילוי עריות וכו'. לכן המשפט שכתבת "אבל תיאור כשלו וודאי לא יכול להתקיים" הוא לא נכון עובדתית (בהנחה שהתנ"ך מתאר עובדות), כי זה כבר קרה.

  6. תודה רבה, בינתיים הספקתי לקרוא עוד, ממש מרתק.

    אני מבין ומקבל את הרעיון שסיפור דיסטופי הוא קריקטורה, ומדגיש את הצדדים שהוא רוצה להבליט ולהעלות לדיון.
    את ההשוואה לתקופת התנ"ך אינני מקבל, מכמה סיבות, ביניהם:
    אני רגיל להשוות את הדינים בתורה, ואת מאורעות גיבוריה, לתקופה. אינני מצפה מהם לערכים דמוקרטיים ופמניסטיים למשל, אלא לשמירת גדרי המוסר בהשוואה למקובל בדור ההוא.
    כמדומני, שבייחס לתקופה, העם היהודי ומנהיגיו היו די מוסריים.
    לעומת זאת, הספר 'השלישי', מתייחס לדור שלנו. המלך בסיפור, הוא בוגר צה"ל, וחוזר בתשובה על סמך 'התגלות' שהוא חווה. הוא מוביל את העם לתקופת חושך.
    הרקע הוא העולם המודרני. יש נשק מודרני, יחסים בינלאומיים, העולם החופשי נוהג כמנהגו – מבעד לחריצי הגטו שנכפה על העם היהודי בציון.
    האווירה שנושבת מהספר, הוא, היזהרו, 'מדינת הלכה, הלכה המדינה'. כלומר, הספר מאיים כי הציבור שלנו, במאה העשרים ואחת, יכול להגיע למחוזות אפלים. זה ספר מאיים.
    אף שהשתדלתי להתנתק מהבית בו גדל המחבר, תחושתי הייתה שמדובר בכתב שטנה, בפרוטוקולים של זקני ציון.
    ושוב, כאדם לא מאמין, כמובן שאינני מצפה לכינון מדינת הלכה. וכאדם שחי בחברה החרדית, הריני מעיד עלי שמים וארץ, שהערכים הדמוקרטיים חדרו לתוכה, והם משפיעים על דרכיה, הרבה מעבר למתואר בדיסטופיה הזו.
    אני מאריך בתגובתי, כי זכורני שימים ארוכים הסתובבתי פגוע מזועזע ונחרד מקריאת הספר.
    אשמח לתגובה

    • "הסתובבתי פגוע מזועזע ונחרד מקריאת הספר" – אולי זאת בדיוק המטרה של הספר!
      ולעצם העניין – כמו שכתבתי, אני "בונה" יותר על הציבור החרדי שעלול להוביל למצב כזה, לפחות בכל הקשור לאלימות מאורגנת – ההבדל הגדול הוא שיהיה להם מאוד קשה להסכים על מלך אחד…
      הדבר היחיד שאתה – כמו רוב האנשים – מתעלם ממנו הוא חוסר המוכנות של אף גורם דתי להודות שאנחנו לא מתכוונים להחיל את דיני התורה במדינה היהודית שתקום. זה אמנם הצהרתי, אבל אומר משהו.

  7. אגב, הערה קטנה. נדמה לי שנפלה טעות בטבלה שבפוסט זה. השורה 'חרדים' התחלפה עם השורה'שאר היהודים'.
    לעצם עניין הסקר:
    מקובל לחשב את הגידול בציבור החרדי על סמך הלידות, ולקבוע, אם כל משפחה מביאה לעולם X ילדים, בעוד Y שנים הציבור החרדי ימנה Z נפשות.
    תמהני אם לוקחים בחשבון נתונים נוספים, שמשפיעים על המגמה. הנתונים הללו הם השינויים הסוציולוגיים העצומים שמשפיעים על החברה הדתית והחרדית בישראל, בהרבה מאוד מובנים.
    אז בעוד Y שנים, הציבור ה'חרדי' יהיה מגוון הרבה יותר מאשר היום, וגם הרגלי הילודה שלו ישתנו.
    כנלענ"ד.

    • אכן התבלבלתי בשורה – תודה!
      ולגבי הסקר – בשביל זה הם עשו שלושה תרחישים (ריבוי נמוך, בינוני, גבוה) שלוקחים בחשבון אפשרות כזו. המגמה, בכל מקרה, היא של ריבוי לא פרופורציונלי, ומכאן שהחרדים יצטרכו מתישהו להחליט האם הם רק הבעיה או גם חלק מהפתרון.

  8. אוקיי, זה עניין של התרשמות. אני הרגשתי בספר שנאה.

    בכל אופן, לעניין העתיד השחור שיהיה ביום שהחרדים יהוו רוב:
    אז האמת, שבסתר ליבי אני מצפה ליום הזה, לראות איך הם אוכלים את הדייסה שבישלו לעצמם.
    אבל לצערי, להערכתי, זה לא יתממש.

    אין לי את הנתונים, ואינני סוציולוג, אבל כמי שמכיר את החברה מבפנים, אני רואה את השינויים, ביחס לכל דבר מודרני: ביחס לאקדמיה, ביחס לסדר ומשטר (עירוב הרשויות בבעיות פדופיליות למשל), בשינוי לטובת האיניבנדואליות (ופחות ללכת בעיניים עצומות אחרי העיזה העיוורת שבראש), ועוד.
    יש הרבה גורמים לשינויים הללו, ביניהם הרשתות החברתיות, ואילוצי החיים.
    אז תפקיד העיתונאים והבלוגרים לצעוק ולזעוק, אבל כנראה גם בזכותם – העתיד יהיה טוב יותר.

    ואם נהיה ספציפיים יותר, היה מאוד מסקרן לבדוק את השאיפות האפוקליפסיות בציבור החרדי.
    כלומר:
    השאיפות לכינון המקדש והקמת הסנהדרין, אינן שאיפות ממשיות. הציבור מצפה כי באופן פסיבי, ה' יביא את המשיח, והמקדש יירד באש מן השמיים. הציבור החרדי נטול שאיפה אקטיבית לביצוע שינוי בממשל ובחברה.
    אבל, גם אם נשאל את החרדי המצוי: בהנחה ויש לציבור החרדי אפשרות להנהיג את המדינה עוד לפני ביאת המשיח, בלי בג"צ ובלי בצל"ם, אלא ע"פ הוראת מועצת גדולי התורה, האם היית רוצה שינהיגו את דין ד' מיתות? כלומר, האם היית רוצה שאדם חילוני בתל אביב, שבישל חביתה בשבת בצנעא – לא בפרהסיה, והוא איננו מאמין מלידה, האם היית רוצה שבי"ד של העדה החרדית ימית בסקילה כל אחד כזה?
    להערכתי, סקר כזה היה מגלה שהציבור מתקומם כנגד זה. על אף שזה אולי הלכתי, זה לא מתיישב על ליבו.
    שוב, לא ביצעתי סקר כזה, אבל, זו תחושתי.

    לפעמים ילד בכור מרשה לעצמו להשתולל ולהתפרע, כי הוא יודע שיש מבוגר בשטח. אם המבוגר ייאלץ לעזוב, בלית ברירה הילד ייקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי, בהנחה שיש לו את הכישורים הנדרשים. נדמה לי (לצערי) שזה מה שהולך לקרות.

    • הלוואי! קח בחשבון שאתה עצמך הוכחה שזה לא כ"כ פשוט – כי אתה אחד שעזב את החברה, מתוך מאות אלפים שלא – אז אולי נקודת המבט שלך שונה משל ההמון.

  9. אגב, ההשוואה השחוקה למשטר האייתולות באיראן, אינו קשור בכלל לעניינינו. באיראן יש חברה שלא מחזיקה בערכים דמוקרטיים, ללא קשר לשלטון ההלכה.
    להבדיל מהציבור הדתי בימינו, בארץ ובעולם, שקשור בקשר בל יינתק לתרבות המערב.

    • זה לדעתי פשוט לא נכון – הציבור החרדי רחוק מלקבל את עקרונות הדמוקרטיה. זה שיש לו פלאפונים ומחשבים (גם לאיראנים, אגב) לא מקשר אותו ל"תרבות" המערב, אלא אם כן אתה מתכוון לתרבות הנוצרית של כנסיית ימי הביניים (= מרדף אינסופי אחר חומרות, סיגופים, שאריות קדושים, שקרים קדושים וכמובן הוקעת סוטים וכופרים…)