ארס פואטיקה

בחודשים האחרונים עברתי עבודה + קיבלתי אישור רשמי על הדוק' (בהצטיינות), ובין לבין יצא לי להתעסק בכמה וכמה נושאים מעניינים, ממנועי חוקה עסקית ועד המיתוס של פרומתאוס – אלא שהבלוג הוזנח קצת. שיטוטיי האקראיים ב(ט)רשת החברתית הנפוצה גרמו לי לתהיה עגמומית בדבר עתיד הכתיבה באינטרנט (מה גם שהטרנד הנוכחי הוא "הפייסבוק מת, יחי הטלגרם החדש", מן הפח אל הפחת). ואחרי חודשיים-שלושה, כשנשאלתי במייל "למה אתה לא כותב?" רציתי לענות בפשטות – למה לכתוב? הבלוג חי וקיים גם בלעדיי (בזכות גוגל) עם אלפי כניסות בחודש, ובכלל – קודם שיסיימו לקרוא מה שכבר כתבתי עד עכשיו!
ואז נזכרתי במאמרו השנון של דיימון ראניון, שנותן תשובה הרבה יותר טובה:

'קול דממה דקה' (דיימון ראניון, בתרגום א. כרמי)

אמ;לק

ובכן, שתיים הן הסיבות לפרסומי הבלתי סדירים, והאחת מהן היא פיסית גרידא. אולם החשובה ביותר היא — העובדה שאין לי דבר לאמרו בטור היומי שלי. זמן רב היססתי לפני שהודיתי בכך בגלוי… וידוי זה עלול לקפח את השיגרה הקבועה, הנהוגה כיום, לפיה אם אין לו לכתב הטור היומי דבר לאמרו — הריהו יושב ואומר אותו…

אני מקנא בברנשים הללו, אשר — כשאין להם מה לכתוב או לומר, הרי הם יכולים לפנות בקלות לענין חוסר־העבודה, או הבעיה הרוסית, או סתם לתקוף את הממשלה הנוכחית, או — לסדר מחדש את עסקי העולם מקצה ועד קצה, לאחר שתסתיים המלחמה. על הנושא האחרון, רבותי, ידוע לי מעט כל כך שאינני מסוגל אפילו לא לומר עליו מאומה, כפי שיכולים כמה מחבריי, היודעים לא לומר על כך מאומה לאורך שמונה או תשע מאות שורות ליום

ובכל זאת

קראתי פעם שביאליק (?) אמר על ברנר (?) שהלה קם כל בוקר ובליבו החלטה נחושה לכתוב את הספר שישנה את העולם. אלא שאז הוא מפטיר לעצמו בלעג מר: "אהה, אין העולם כדאי לכך!" וחוזר לישון… אז מכיוון שקטונתי מברנר וכ"ש מביאליק, החלטתי לקום משנתי ולהוסיף לכתוב למרות הכל. אלא שבמקום היומרה הקצת-עפה-על-עצמה לכתוב על מה שמעניין אותי במטרה לשנות משהו (ככתוב בדף ה'אודות' בגרסתו עד אתמול), אני פשוט אכתוב על מה שמעניין אותי, וזהו (עיינו בדף ה'אודות' בגרסתו החדשה).
אז מחר בעזרת JEPD יעלה הפוסט הראשון, ומשם נראה. במקביל אני גם מרצה פה ושם, כך שיש סיכוי שאם לא מספיקה לכם גרסתי הכתובה, תזכו לראותני בגרסתי המוחשית:)