Home » יוונית » האם התנ"ך מת ומי הרג את הומרוס?

האם התנ"ך מת ומי הרג את הומרוס?

B. A. Strawn, The Old Testament Is Dying: A Diagnosis and Recommended Treatment, Grand Rapids 2017

B. A. Strawn, The Old Testament Is Dying: A Diagnosis and Recommended Treatment, Grand Rapids 2017

הספר המקורי, היצירתי והמנומק-היטב הזה משמעותי לכל מי שמתעניין במקרא כספר קודש, בין אם הוא נוצרי או יהודי. בספר בוחן המחבר את מעמדה של הברית הישנה בקרב הנצרות המערבית העכשווית, אך ניתן לאמץ חלק נכבד ממה שהוא טוען, בשינויים המתבקשים, אל מעמדו של התנ"ך בתרבות היהודית העכשווית, כמו גם להבנת הדינמיקה העומדת בבסיס יחסי יהדות-נצרות בימינו.

הביקורת הזו נכתבה על ידי פרופ' בנימין זומר מהסמינר התיאולוגי היהודי (JTS) היוקרתי, והיא דנה בספר שיצא לאחרונה מאת פרופ' Brent Strawn, מהסמינר התיאולוגי הנוצרי של אוני' Emory היוקרתית. מה שמפליא לא פחות הוא שהספר יצא בהוצאה היוקרתית של Barnes & Noble – ומי שהזמין את הביקורת מפרופ' זומר דווקא, הוא ארגון SBL לחקר המקרא, היוקרתי לא פחות מכל השאר (תארו לכם ספר של הרב-ד"ר יואל בן נון שייצא בהוצאת עם-עובד, עם הסכמות של פרופ' ישראל קנוהל, וביקורת מאת האב דובואה:)

טוב, על מה הספר מדבר?!

אז אחרי ההקדמה הביבליוגרפית החשובה, אפשר לגשת לספר עצמו, ולתמצת אותו בשורה אחת:

אף אחד לא קורא את התנ"ך (=הברית הישנה), כולל נוצרים מאמינים.

הטענה הזו מגובה כמובן בנתונים אמפיריים שנאספו מכנסיות שונות ברחבי ארה"ב ועוד, אבל העיקר מבחינת המחבר הוא התוצאה – פריחתם בארה"ב של שני ענפים ששנואים יותר מכל על הנוצרים (הרציניים) שם: האתאיסטים וה'סקפטיסטים' מצד אחד, והמטיפים מהז'אנר המכונה בלעג health & wealth gospel, מצד שני. הראשונים רואים בתנ"ך יצירה פרימיטיבית שקוראת בגדול להוציא להורג כל מי שאלהים לא אוהב, והשניות רואות בתנ"ך\יהדות מעין מרשם לחיים טובים – הצד השווה הוא ששני הצדדים תולשים פסוקים מהקשרם לפי מה שנוח להם, ומתעלמים מהעושר והמגוון הרעיוני שהתנ"ך מציע לקורא המעמיק.

בתרגום לישראלית, תחשבו על ריצ'רד דוקינס + יובל נח הררי מצד אחד, ועל הידברות + סיוון רהב-מאיר מצד שני – לפי הטבלה (המגמתית) להלן, האם הם קראו את אותו תנ"ך?

אתאיסטים על אלהים, דת ומוסר מטיפים על תורה, יהדות ומוסר
אלוהים הוא ככל הנראה הדמות הכי לא נעימה בכל הספרות הבדיונית: קנאי וגאה בזה; קטנוני, חסר צדק, שומר טינה, חולה שליטה; מטהר אתני נקמן וצמא דם; שונא נשים, הומופוב, גזען, רוצח תינוקות, משמיד עמים, רוצח את ילדיו, הרסני, בעל שיגעון גדלות, סאדו-מזוכיסט, בריון גחמני ומרושע.
(ריצ'רד דוקינס, "יש אלוהים?")
רחוקה תורתנו מרחק שמים מארץ מדרך הגויים הרצחנים עליהם שמעת. הרי על התורה נאמר – "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"!… התורה לא ניתנה כדי לפגוע ולהרוג. רחוק מכך… התנ"ך מגלה לנו כיצד פעם אחר פעם בחר העם לשוב בתשובה אל ה', ולא מתוך כפייה אלא מרצון ושמחה.

(אתר 'הידברות', בתשובה לשאלה למה יש עונשי מוות בתורה)

גם אצל שימפנזים קיים מוסר. במסופוטמיה הקדומה ובמצרים אנו יודעים בוודאות על כללי מוסר 1,500 שנה לפני התנ"ך. לאבוריג'נים באוסטרליה, לאינדיאנים באמריקה ולתושבי הודו וסין היו כללי מוסר מאוד מפותחים מבלי שהם ידעו דבר על התנ"ך או על ישו. הרעיון שהמונותאיזם המציא את המוסר כל-כך אווילי ומקומם, שאם לא הייתי שומע אותו מהרבה אנשים, הייתי מעדיף לא להתייחס אליו.

(יובל נח הררי, בתשובה לשאלה האם המונותאיזם המציא את המוסר)

אז זהו, שיהדות בעיניי אינה בעיה אלא פתרון. הזהות והתרבות שלנו ראויות ליותר. 3,000 שנה היינו שם נרדף לחוכמה, לתבונה, לאוריינות. מה קרה? לאן נעלמו מהשיח שלנו רש"י, אור החיים, הבעל שם טוב, הגאון מוילנה, הרמב"ם, הרמב"ן? איפה פרופ' נחמה ליבוביץ, מה יש לה להגיד על מה שמתרחש כאן? ולמה היהדות נתפסת כמשהו נורא פרימיטיבי, באווירה של אסתי וראובן מ'כמעט שבת שלום'?

(סיוון רהב-מאיר, בראיון עם… בעלה:)

התנ"ך (=הברית הישנה) – שפה נכחדת?

חוץ מהמטאפורה הרפואית אודות גסיסתו של התנ"ך והדרך לטפל בו, Strawn מוסיף מטאפורה מעניינת אחרת, הרואה בתנ"ך שפה העומדת להיכחד. השפה היא התוצר התרבותי החשוב ביותר של האדם, כיוון שהיא קובעת למעשה את כל היחס שלו לעולם; באופן דומה, מי ש'מדבר' את התנ"ך באופן מלא ועמוק, חי אחרת ממי שקורא ממנו קטעים נבחרים וגם זה בתרגום מכלי שני. הנתונים המפתיעים שחושף הספר הם שגם בקרב הנוצרים המאמינים התנ"ך כמעט ואינו נוכח, כפי שאפשר ללמוד ממיעוט איזכוריו אפילו בדרשות ובקטעי הקראה בכנסיה, שלא לדבר על הספרות והעיתונות הכלליים. בקיצור, כותב המחבר, התנ"ך הופך לפידג'ין – שפה מלאכותית שמדוברת מתוך הכרח על ידי אנשים ששפת-אמם שונה, והתוצאה היא קריקטורה פרימיטיבית של שפה.

"That is Scripture"! אחת ההוכחות המעניינות גם לידע התנ"כי הנרחב של האמריקאים של פעם, וגם הוכחה (שלי לפחות) שדווקא הברית החדשה עודדה אכזריות, בניגוד לתנ"ך (ראו כאן)

"That is Scripture"!
אחת ההוכחות המעניינות גם לידע התנ"כי הנרחב של האמריקאים של פעם, וגם הוכחה (שלי לפחות) שדווקא הברית החדשה עודדה אכזריות, בניגוד לתנ"ך (ראו כאן)

ומה מציע Strawn?

באופן מפתיע, הוא מבקש ללמוד לקח מהמקרה המעניין של שפה עתיקה ששבה לחיים אחרי שכמעט מתה – השפה העברית. לדבריו, העברית (הישראלית) היא ההוכחה לכך שניתן להחיות מחדש גם את שפת התנ"ך, ובכך להציל אותו מהגסיסה בה הוא נמצא. הדרך להחייאה הזו דורשת, ראשית, לצטט את התנ"ך על כל מקורותיו, ולא רק תקצירים נבחרים, ושנית – להפסיק להתייחס בקלישאתיות לתנ"ך כאל "ספר חוק נוקשה", לעומת הברית החדשה המלאה "טוב ואהבה" – שכן הקלישאה הזו שגויה משני צדדיה.


ה'קינה' הזו על מצב התנ"ך, ודימויי המוות האופפים אותה, הזכירו לי פתאום ספר אחר לגמרי, לכאורה – אבל כמו שאראה, יש קשר עמוק ומעניין ביניהם. הספר נקרא "מי הרג את הומר? מותו של החינוך הקלאסי והחלמתה של החכמה היוונית", והוא עורר סערה רבתי בראשית שנות ה-2000 בארה"ב. בניגוד לספר הקודם, את הספר הזה קצת יותר קשה לתמצת במשפט אחד, אבל אם יכריחו אותי, זה המשפט – היישר מעמוד הדעות היוקרתי של הניו יורק טיימס:

מה שכמעט הרג את הלימודים הקלאסיים הוא לא מעט מדי, אלא יותר מדי מחקר אקדמי אודות היוונים הלא-אקדמיים…

כך טוען פרופ' ויקטור הנסון, חוקר חשוב ורב-תחומי, ואחד ממחברי הספר. בטענה הזו מגולמת ביקורת קטלנית וחסרת תקדים, כך נראה, כלפי מדעי הרוח האמריקאיים + תובנה מרתקת אודות היוונים הקדומים, אבל נתחיל בהתחלה.

קלאסיקה תחת מתקפה

Hanson_Heath_Who_Killed_Homerבסוף שנות ה-90' (של המאה הקודמת, להיסטוריונים שבינינו:) הגיעו לפרופ' הנסון ולד"ר הית' מים עד נפש. תחום הלימודים הקלאסיים\הומניים בארה"ב נכבש, לדעתם, על ידי שני כוחות אדירים ונבזיים: הקפיטליזם החזירי-אמריקאי שמודד הכל בכסף ומבקש להפיק רווחים מכל דבר (= פקולטות נסגרות, תקנים מקוצצים, סטודנטים בורחים לתחומים 'רווחיים'), והפוסט-מודרניזם במבטאו הצרפתי, שמרדד את המחקר האקדמי לז'רגון נפוח וריקני יחד עם פמפלטים פוליטיקלי-קורקטיים (= העולם הקלאסי נתפס כאבי כל חטאות העולם המערבי, כל טקסט נקרא 'פוקויאנית' ואז נקרע לגזרים בטענה שהוא סקסיסטי\גזעני וכו'). ומה עושים החוקרים הקלאסיים (בעלי הקביעות, כמובן)? הם ספונים במגדלי השן שלהם, מייצרים מאמרים תפלים ומתפלפלים סביב דקויות פילולוגיות, ובמקום להשקיע בדור הבא של הסטודנטים, הם טסים מכנס אזוטרי אחד למשנהו כדי להרצות על גילוייהם המשמימים בפני עמיתיהם המשמימים לא פחות.

את כל זה הם כתבו בקצרה (יחסית) כבר ב-97' במאמר בן 48 עמ' ששמו כשם הספר, שנה אחר כך הוציאו את הספר עצמו, וכמו שאומרים באנגלית – all hell broke loose. הם זכו קודם כל לגל התעניינות חסר תקדים של המדיה כולה, לרבות ביקורות עמיתים אוהדות, כדוגמת זו של פראנסיס פוקויאמה, ב- Foreign Affairs:

למרות שהוא ממוקד לכאורה בתחום הצר של הידרדרות הלימודים הקלאסיים כדיסציפלינה אקדמית וכנושא מחקרי באוניברסיטאות ארה"ב, הספר עוסק באמת באובדנה של הליבה ההומניסטית הבסיסית בחינוך ובתרבות העכשוויים. ההוגים הגדולים של המסורת המערבית – הובס, בֶּרק, הגל, וובר וניטשה (שהוכשר כפילולוג קלאסי) – היו משוקעים במחשבה היוונית עד כדי כך, שרק לעיתים נדירות הם טרחו לציין למקורות כשציטטו אותם. מסורת זו נמצאת כעת תחת מתקפה של שני מחנות: זה הפוסטמודרני, המבקש לבצע דקונסטרוקציה של הלימודים הקלאסיים על רקע של מגדר, גזע ומעמד; וזה הפרגמטי-קרייריסטי, השואל מה הערך של לימודים קלאסיים בחברה מוכוונת-מיחשוב.

פוליטיקה מלוכלכת בקודש הקודשים האקדמי…

פרופ' ויקטור הנסון

פרופ' ויקטור הנסון

כמו בכל טרגדיה יוונית טובה, מייד לאחר ההצלחה לכאורה, הגיע גל ההדף הצפוי מהאקדמיה… לא אלאה אתכם בפרטים (ראו הדים בוויכוח סוער וסרקסטי שניהלו בניו יורק טיימס, עם הקלאסיקן פיטר גרין), ואסתפק בפרט שמלמד על מה שקורה מאחורי הקלעים של האקדמיה (בחו"ל, כמובן!…): כשהם רצו להוציא מהדורה שנייה של הספר – שהפך לשובר קופות ואזל מהמדפים – הציעה להם ההוצאה המפוארת של אוני' קליפורניה (לא פחות!) לפרסם את המהדורה דרכם, באופן מיידי. אלא שאחרי תקופה קצרה התברר שהיתה כאן (כנראה) מלכודת – ההוצאה האוניברסיטאית התחילה 'לגרור רגליים', דרשה לקצץ קטעים, טענה שיש טעויות דפוס ובסוף פשוט התעלמה מהמחברים ועיכבה את הפרסום, כאשר המחברים כבר חתומים מולה על חוזה… התוצאה היתה שהמחברים נאלצו לבטל את החוזה ולחפש מו"ל אחר – לשמחתם (ולמגינת לב אוני' קליפורניה) הם מצאו מו"ל נדיב ששש על המציאה – והמהדורה השנייה שיצאה ב- 2001 הפכה גם היא להצלחה מסחררת – בוודאי ביחס ל'הצלחה' של ספרים בתחום הזה.

אז מה הם רוצים, בעצם?

ד"ר ג'ון הית'

ד"ר ג'ון הית'

אוקיי, מלחמות בוץ אקדמיות זה תמיד מעניין, ואין ספק שהביקורת שלהם על 'כיבוש' מדעי הרוח על ידי הכסף וה- PM בארה"ב היכתה בבטן הרכה של האקדמיה – אבל את זה עשו כבר בעבר, כמו שהם עצמם מודים; עשור שלם לפני "מי הרג את הומר" יצא לאור ספרו המטלטל של אלן בלום, "דלדולה של הרוח באמריקה", שמשמש עד היום מעין 'מניפסט' של ההגות השמרנית, ושעוסק בערך באותו נושא. אלא שלהם יש מטרה אחרת – לא (רק) ביקורת של הפוסטמודרניזם וגרורותיו, אלא ביקורת פנימית של צביעותם של החוקרים הקלאסיים, שזנחו לגמרי את הערכים היסודיים של "הומרוס", מושא מחקרם (כשהומרוס הוא כמובן שם קוד למה שהם מכנים באופן כללי "Greek wisdom"). הערכים האלו כוללים מחויבות לחשיבה פתוחה, ביקורת עצמית, מחשבה אנטי-אריסטוקרטית, חופש דיבור ומחשבה, ואחרון אחרון חביב – שחרור מסמכותם הדיקטטורית של גנרלים, אנשי דת או מלכים. הקלאסיקנים, לדברי המחברים, עושים בדיוק את ההיפך הגמור.

במילים אחרות, "הם שכחו מה זה להיות יוונים"…

מהתנ"ך ועד הומרוס

אם נחזור להתחלה, אפשר לראות את קווי הדמיון בין מותו של התנ"ך בקרב הנוצרים למותו של הומרוס בקרב הקלאסיקנים. בשני המקרים ה'מווות' נבע כתוצאה מהתקפות חיצוניות יחד עם מעין כניעה מרצון לכוחות השוק, ובשני המקרים ה'תרופה' המוצעת היא התעמקות מחודשת באותם קורפוסים עתיים, שמהווים את יסודותיה של תרבות המערב.

לנו, כקוראים ישראלים, נשאר רק לחושב עד כמה אנחנו מכירים באמת את התנ"ך – שלא לדבר על הומרוס? 


אפילוג(וס)

בדיוק היום קיבלתי את הניוזלטר של 'אלכסון' (אם טרם נרשמתם, אחזו בשולי גלימתו ורוצו להירשם!) ובצירוף מקרים מפליא יש בו מאמר שעוסק כמעט בדיוק בנושא הזה – אז הנה כמה שורות ממנו, ואידך זיל גמור:

במסורת הפילוסופית של יוון העתיקה כל תלמיד העמיד תורה משלו – הנסמכת על תורת מורו ורבו ובעיקר מתנגדת לה. בימי הביניים המסורת הזאת נדחקה הצידה… גם היום שוררת אווירה שהיא במידת מה ימי ביניימית. למרות ההאדרה של חופש היצירה והיצירתיות, מחסומים רבים מוצבים בפני הוגים יצירתיים בני זמננו, מחסומים שמעקרים את מחשבותיהם בעודן באיבן… במקום לעודד מחשבה מקורית, עולם האקדמיה חונק אותה. היוצר המקורי, נתון כבר בראשית הדרך בטבעת חנק של דרישות פורמליות, וכך משוקעת היצירתיות שלו במאמצים לענות על הדרישות הללו במקום לפתח את ניצני מחשבותיו בתוך מרחב פתוח של יצירה. כל זה בנוסף לדרישה לשמור על תקינות פוליטית, המחייבת את בוגרי האקדמיה להיזהר מאוד, שמא האמירה שלהם תתפרש באופן שעלול לפגוע או לא תתאים לשפה ולקודים המוסריים המקובלים.
(משה מנשהוף, 'ימי הבינוניות')

6 תגובות על “האם התנ"ך מת ומי הרג את הומרוס?

  1. אם הצלחת להוציא דוקטורט אז כנראה שהאקדמיה קצת יותר פתוחה ממה שמתואר במאמר (שקראתי אותו).

    ואני, מנסיוני, חותם כמעט על כל מילה במאמר.

    ושמח כמובן לחזרתך.

    • :)
      האמת שהיו לי מנחים אמיצים + תרמה לזה העובדה שאני "אאוטסיידר" (או פרילאנסר:) ולא
      בונה על קריירה אקדמית במגדל השן…

  2. כמי שמתעניין יותר בפן של יחס תנ"ך-יהדות אורתודוקסית, יש לי תיאוריה שאומרת שהמתח שיצרו חז"ל בכל הנוגע לפשוטו של מקרא (העובדה שעבור רוב האורתודוקסי המקרא עצמו נתפס כ"סתום בהגדרה" עד שיבוא רש"י ויאיר עינינו, והקריאה העממית השוטפת בו כספר העומד בפני עצמו היא עדיין לא מתקבלת כדבר מובן מאליו), יצר באופן פרדוקסלי מצב בו התנ"ך לעולם לא יכול למות באמת. הוא תמיד יהיה אפוף מסתורין והילת קדושה, המהווים את הזרז הגדול ביותר ללימוד ולחקירה.
    כלומר, התנ"ך מת דווקא עבור אלו שלא מצאו בו אלא פשוטו של מקרא ותו לא.

    • זאת תיאוריה מעניינת – אבל המציאות היא שהתנ"ך מת בדיוק עבור אלו ש*לא* מצאו בו פשוטו של מקרא מההחרדים ועד המקובלים) – תבדוק פשוט כמה פירושים לתנ"ך יצאו משם במאה השנים האחרונות.

  3. בס"ד י' בניסן ה'תשע"ח

    על אפו וחמתו של הפרופ' ברענט מאוניברסיטת ה'אמורי' – התנ"ך חי וקיים.

    אם לפני 3330 שנה, בשנת ב'תמ"ח, היה לקיחת האליל המצרי במטרה לשחטו, מעשה גבורה אמיץ – היום מעיז בעולם התרבותי לדבר על אלילים?

    ערכים שהתורה והנביאים בישרו, היו לנכסי צאן ברזל של האנושות. החובה לעזור לחלש; ושלילת העבדות 'עבדיי הם – ולא עבדים לעבדים' – היו במאתיים השנים האחרונות בלבד לרעיון כלל אנושי.

    השאיפה לחינוך לכל ככתוב 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך', שהיתה למציאות בעם ישראל כבר לפני אלפים שנה – היתה לאידיאל כלל עולמי מזה כמאתיים שנה.

    הרעיון של יום שבתון שבועי המוקדש למנוחה ולהתעלות רוחנית, שאפילו היוונים המתורבתים צחקו על היהודים המבטלים שביעית מחייהם – היתה לערך כלל עולמי.

    הבשורה של גאולת העולם בדרך של שלום ואחדות, שבישר ישעיהו: נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים… ונהרו אליו כל הגויים… לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה', נתקבל ע"י האנושות רק לפני כמאה שנה בעקבות מלחמות עולם נוראות, וכ'דרכם בקודש' בסילוף ובעיבור צורה, אבל המושג כבר נכנס לתודעה של האנושות.

    על התנ"ך עברו כל שלביה של מהפכה גדולה. בתחילה מבטלים אותו כעפרא דארעא; בהמשך מתנגדים ורודפים; ובסוף טוענים: 'מה החידוש בזה? הרעיון ברור ומובן מאליו!'

    ערכי התנ"ך השפיעו כל כך על התרבות האנושית, עד שהם נראים בעיני רבים טריביאליים. אך המתוקנים שבאומות יודעים להכיר טובה לתורה שהעמידה לעולם את החזון והערכים.

    והמתוקנים שבמתוקנים מחפשים את הדרך לינוק ישר מהמקור, הן מדברי הנביאים והן והדרכות תלמידיהם הנאמנים, חז"ל וממשיכי דרכם. ומכאן גוברת ההתעניינות והשאיפה להתקשר אל היהדות כ'בני נח', תנועה שהרב אורי שרקי הוא מראשי המדברים בה, המביאים את בשורת האביב לאנושות כולה.

    בברכת חג שמח וכשר, ש"צ לוינגר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים