למה ד' שלח קורונה? התשובה המקר(א)ית

ש: למה ד' שלח לנו קורונה?
ת: אינינו יודעים. כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. כאשר גבהו שמים מארץ, כן גבהו מחשבותי ממחשבותיכם.
ש: אז מה יהיה?
ת: ד' מקדים רפואה למכה. נותן שלג כצמר – הוא שולח שלג רק באותה מידה שיש לאדם צמר כדי להתלבש. כפור כאפר יפזר – הוא שולח כפור באותה מידה שיש לנו אש שיוצר אפר. (הרב שלמה אבינר)

הן השאלה והן התשובה היו יכולות להיפלט אוטומטית ממחשב שיוזן, נניח, בספרות הדרשות היהודית לדורותיה, ו\או בגליונות פרשת השבוע מכל המגזרים הדתיים. אין כאן לכאורה שום חידוש: השאלה מניחה שהקורונה נשלחה ע"י ה' (או ע"י ד', לפי גרסת הנוסח לעיל:) מסיבה מסוימת, והתשובה מניחה שאכן יש לכך סיבה; אמנם היא נשגבת מבינתנו, אבל מכיוון שה' עשה זאת הוא בוודאי תכנן מראש גם את המענה.
לי אישית נראה די ברור שאסון הקורונה הוא דוגמה קלאסית לאסון מקרי: איזשהו סיני חובב עטלפים בקצה העולם, שבמחי ביס אחד עצר את כל העולם מלכת, ללא שום התראה שלא לדבר על הצדקה אלוהית. רמת הפגיעה באנושות היתה גבוהה כל כך, והשרירותיות של התפשטות המחלה שלא הבחינה בין צדיק לרשע היתה מתסכלת כל כך, שכל ניסיון להבין "למה ד' שלח לנו קורונה" הוא בבחינת לעג לרש. אבל עם כל הכבוד לי – יוותר מעניין לבדוק מה דעת המקרא בנושא?

קראו עוד

תהלים בנוסח ספרד

בין שאתה יהודי פשוט שאומר קפיטלאך תהלים בתפילה ו\או בבית הקברות, בין שאתה נוצרי פשוט שמזמר תהלים בכנסיה, ובין שאתה חוקר מקרא ממוצא ארי, תהלים הוא ללא ספק ה-ספר המקראי האהוב ביותר. כמות הפירושים על הספר היא בלתי נתפסת, החל מפירוש תהלים של רבי (ע"ז יט:), דרך פירושי אבות הכנסיה ועד הפירוש לעשרת פרקי התיקון הכללי של ר"נ מברסלב. לפופולריות העצומה שלו תרמה גם העובדה שמדובר למעשה בקובץ שירים, שחלקם הגדול הולחנו במהלך השנים – ממזמורים גרגוריאנים עתיקים, דרך קנטטות של באך, וכלה בשירים מודרניים כמו "Rivers of Babylon" (קלז) ואפילו "Shadow of Deth" (כג) בגרסת רוק כבד (!) של Megadeth.

תהלים בנוסח ספרד (=פלמנקו)

ולמרות כל הפופולריות העצומה הזאת, לא זכיתי לראות עד היום אף מפרש, חוקר או תילים-זאגער ששם לב לקווי הדמיון המפתיעים בין מזמורי התהלים לבין… מזמורי הפלמנקו, ואף אני הק' כשכתבתי על הפלמנקו כשריד של המוזיקה העברית המקורית לא זכיתי להבחין בכך.

מה זה באמת פלמנקו?

מה זה באמת פלמנקו?

[אתנחתא מוזיקלית – אני מנחש שכישראלים מצויים, המושג שלכם על פלמנקו הוא בערך המושג של יליד אינדיאני על מוזיקה חסידית – אז אולי תשקלו לקרוא את דבריי אלה ואז לחזור לכאן?]

כבר חזרתם?! טוב, שיהיה… בקיצור, הפלמנקו הוא עולם תרבותי רחב ועמוק, שחלק ממנו בא לידי ביטוי בשירה, נגינה וריקוד. מה שמעניין הוא, שעולם השירה של הפלמנקו די שונה ממה שאנחנו מכירים במוזיקה המערבית – לא (רק) באקורדים או בטכניקות הנגינה, אלא (גם) במילים ובדרכי ההבעה.
ומה שיותר מעניין הוא, שהמאפיינים המיוחדים של הפלמנקו, הם בדיוק אותם אלו של מזמורי תהלים! יש לי אפילו הוכחה נפלאה לכך, אבל שולי הפוסט הזה צרים מלהכילה, לכן אנסה לתמצת הכל בשלושה סעיפים קצרים, יחסית: התוכן, הכותרות, והמבנה הכללי. קראו עוד

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו

פרשיות השבוע הנוכחיות מלאות מצוות כרימון, אך את רובן היהודי המצוי לא זוכה לקיים, בעיקר בגלל החוסר במקדש (ובגלל גישה פחות דע"אשית לחיים:) אבל הדבר המוזר הוא שגם מצוות שהיה אפשר לקיים בדורנו, זוכות להתעלמות יחסית – ועל שתיים מהן העיר לאחרונה ד"ר אבי שוויקה בקבוצת פ"ב חדשה ומעניינת: האחת מפרשת כי תצא היא מצוות "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת", שמשום מה שקעה לתהום הנשייה – והשנייה והידועה יותר, היישר מפרשת שופטים: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ". ואלו דבריו שנכתבו בנימה אישית:

rashbi_oilכל ימיי אני מתהלך בעולם בתמהון גדול מאוד – אני חי בעולם, בעם, בתקופה, שבו כולם בטוחים שהאלילות היא משהו פרהיסטורי, משהו של העבר הרחוק, משהו שכבר מזמן השארנו מאחורינו. שעבודה זרה זה דבר שנעלם ואיננו אחרי תקופת התנ"ך… אני רואה אלילות בכל מקום. לא צריך לנסוע להודו בשביל זה. רואה אותה בחצרות האדמו"רים, רואה אותה בהערצת הגדויילים, רואה אותה במרן המשקיף מלמעלה, בתמונה של הבבא סאלי התלויה בדוכן הפלאפל, בחסידות, בקבלה, בעלייה לקברות צדיקים, בעלייה לרגל למירון ולאומן. איפה לא. נראה שכולם רגילים לכל זה…

ואכן ההקשר של מצוות תָּמִים תִּהְיֶה הוא ברור – איסור מוחלט "לתחמן" את ה' בדרכים עקיפות: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים (מקובלים?) מְעוֹנֵן ("שעה המסוגלת"?) וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (בבות?) וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (ברסלב?)… תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ".
אבל כדי ללמד מעט סנגוריה על עם ישראל, ובייחוד עם פתיחת חודש אלול, ראיתי לנכון להציג בקצרה את "תולדות האלילות הישראלית" (במחווה ל"תולדות האמונה הישראלית" של קויפמן). מעין מבט-על שעשוי להבהיר איך הגענו עד הלום ומדוע העבודה הזרה בצורותיה השונות תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית. קראו עוד

מסעות האבות ונישואי האמהות – חלק ב

במעגלי החיים - לוח העמים ומסעות אברהם

במעגלי החיים – לוח העמים ומסעות אברהם

בחלק הקודם שטחתי באומר ובתמונה את החידוש שנגלה לי בדבר הדמיון מפתיע בין הגנאולוגיה של צאצאי שם וחם המופיעים ב"לוח העמים", לבין הגיאוגרפיה של מסעי אברהם מאור כשדים לכנען, כאשר תחזינה עיניכם מישרים בתרשים המוקטן משמאל – לחצו ותראו ישועות. בשלהי הדברים שם הבטחתי להציג "את הקשר ההדוק למדי שיש בין הגיאוגרפיה הגנאולוגית שתוארה לעיל, לבין ההיסטוריוגרפיה האתנוגרפית (הבטחתי יוונית או לא הבטחתי?!:) של סיפורי הנישואים של האבות." ולשם כך חזרתי והצגתי את התיאוריה המרתקת של האנתרופולוג אדמונד ליץ' בדבר הקשר הלשוני והתרבותי בין יחסי גברים-נשים והקרבה המשפחתית ביניהם לבין… אוכל.

ועכשיו הגיע הזמן לחבר את כל הקשרים למסכת אחת, השוזרת יחד את סיפורי מסעות אברהם יחד עם סיפור יחסי הגברים והנשים המהווים את עיקרו של ספר בראשית – והכל מתוך עומק פשוטו של מקרא. חשוב להדגיש כבר כאן לטובת ההיסטוריונים בקהל, שאני לא מתכוון לטעון טיעונים היסטוריים-ריאליים על מוצאם של העמים או על זהותן של הדמויות המופיעות בספר בראשית – אלא רק ללכת בעקבי הצאן של סיפורי האבות הקדושים כפי שהם מופיעים בטקסט המקראי, תוך ניסיון להבין את הלך המחשבה של המחברים הקדומים שטוו את מארג הסיפורים הזה.
וכדי לא להשאיר אותכם במתח, אקיים את דברי הנביא "הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם" – והרי החדשות ועיקרן תחילה: כמעט כל סיפור על יחסי גבר-אשה בבראשית יוצר מפנה לטוב או לרע בעלילה – והטוב והרע נקבעים כמעט תמיד לפי קריטריון אחד פשוט: מניין הגיע הגבר או האשה. קראו עוד

ומלך אין בישראל – זה טוב ליהודים?

שני ספרים נפתחים

עם פתיחת חודש הרחמים והבחירות, במימיהן הדלוחים אנו עדיין מתבוססים (ג"נ: לא הצבעתי), התגלגלו לידיי שני ספרים שעוסקים בגדול בנושא השלטון הישראלי הרצוי, לעומת המצוי. מלבד הנושא הכללי, והעובדה ששני הספרים כתובים בעברית, נראה שאין ביניהם כמעט שום קשר: הראשון הוא מניפסט היסטורי-אקטואלי רהוט, רחב יריעה, נועז ופרובוקטיבי לעיתים, שרובו ככולו כתב אישום חריף כנגד האקסיומות ההיסטוריות עליהן מחונך\מאולף הציבור הדתי בבתי הספר ובבתי הכנסת; השני, לעומתו, הוא ספר מחקר יובשני הממוקד במספר פרקים בספר שופטים, מנוסח באקדמית-משפטית סטרילית ומרובת הערות שוליים, ומציג את ממצאיו בנייטרליות צנועה. קראו עוד