שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ם – בנוסח ירושלמי

פורסם בתאריך | מקרא | » 4 תגובות

מי שעוקב אחרי סדר לימוד התנ”ך של 929 יגלה שבצירוף מקרים מעניין, אנחנו נמצאים השבוע בפרקים האחרונים של ספר מלכים ב, העוסקים בחורבן ירושלים – כאשר ביום ירושלים עצמו (חמישי) נלמד את ישעיהו פרק א, שגם הוא עוסק ב(כמעט)חורבן ירושלים, בימי חזקיהו. והנה במל”ב כב קראנו על נבואת חולדה ליאשיהו, ששיאה הוא הפסוק האחרון של הפרק:

(כ) לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה…

כבר חז”ל התקשו בפירוש הנבואה, שהרי פרק אחד לאחר מכן מסופר לנו שיאשיהו נהרג בדמי ימיו על ידי פרעה נכה – ואיך ייתכן שחולדה ניבאה לו שימות בשלום?! ותירצו מה שתירצו. האברבנאל הציע לדייק בדברי חולדה שלא הבטיחה שימות בשלום, אלא שייאסף לקברו בשלום – מה שאכן קרה! וב’דעת מקרא’ הוסיפו שיאשיהו היה אחרון מלכי יהודה שזכה להיקבר בירושלים, ולא התקיימה בו הקללה “יולך ה’ אותך ואת מלכך…” (ראו כאן). גם המְחַקרים לא טמנו ידם בצלחת, ויש שהציעו שאכן פסוקים יח-כ היו נבואתה המקורית של חולדה – שהתבררה אחר כך כנבואת שווא – אלא שמחבר מל”ב שחי לאחר החורבן, טרח והוסיף לפניה את פס’ טו-יז שעוסקים רק בחורבן ירושלים, והם “התבררו” כנבואת אמת.

קראו עוד ⇐

האם נשים חייבות בעשר הדברות?

פורסם בתאריך | מקרא, עבריוּת | » 9 תגובות

הפסוקים הראשונים של פרשת תזריע עוסקים בדיני היולדת – למעט חריג אחד, והוא פסוק ג:

(ב) …אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא.
(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה…

ראשית, הפסוק לא עוסק באשה אלא ביילוד הטרי; ושנית, הפועל “יִמּוֹל” הוא היחיד שמופיע בלשון זכר ולא בלשון נקבה!
הפירוש המקובל הוא כי “דין זה הובא אגב אסוציאציה, ללא קשר ענייני לכאן. משהוזכרו שבעת ימי הטומאה של היולדת, נקשר אליהם היום השמיני על סמך הזיקה הספרותית בין המספרים שבעה ושמונה” (עולם התנ”ך, עמ’ 84).
א-ב-ל, עיון בתרגומים מגלה משהו הרבה יותר מעניין. קראו עוד ⇐

על חרטומים, שדים ו- ChatGPT

פורסם בתאריך | מקרא, שונות | » 9 תגובות

האדם הדתי המודרני חי בדיסוננס מובנה בכמה תחומים, ואחד מהם הוא סיפורי הניסים שבמקרא – שאחד השיאים שלהם הוא מכות מצרים בפרשות השבוע הנוכחיות (שמות-בשלח). למען האמת, התמיהה הבסיסית – האם זה ייתכן? – עלתה כבר בימי קדם, ואם תרצו תוכלו למצוא אותה בדברי השליש הספקן שהטיח באלישע (מל”ב ז, ב) “הִנֵּה ה’ עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?!” (כמובן שהדתי הספקן יתהה האם גם הסיפור ההוא קרה באמת, ואין לדבר סוף…)
כך או כך, אפשר לחלק את התשובות היהודיות לשאלת היתכנות הניסים לשלושה כיוונים עיקריים – בהכללה גסה:

א) דעת הרמב”ם: אין נס בעולם כלל – ישנן תופעות חריגות שהוטבעו מראש ע”י ה’ במערכת חוקי הטבע (“עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות…”) ורק הוא “יודע” להשתמש בהם כשצריך.
ב) דעת החסידות (שמקורה באיסלאם): אין טבע בעולם כלל – הכל מתנהג לפי רצון ה’ בלבד, וממילא אין שום חידוש בנס, אלא רק בעיני המתבונן הרגיל ל”חוקי” הטבע.
ג) דעת היהודי המצוי\הסביר: יש טבע ויש נס – ככלל, העולם מתנהג לפי חוקי הטבע שה’ קבע, אלא שהוא יכול לסטות מהם או לשנות אותם כרצונו – ולזה אנחנו קוראים “נס”. קראו עוד ⇐

עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שניים שהם אחד?

פורסם בתאריך | מקרא, עבריוּת | » 10 תגובות

מצבת מרנפתח

כידוע, הראשון שהגדיר את בני ישראל כעם, היה פרעה, ממש בתחילת ספר שמות:

(א, ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ

בצירוף מקרים מפליא, גם מחוץ למקרא היה זה מלך מצרי דווקא שהכיר לראשונה בישות אתנית בשם ישראל:

ישראל הוּשַׁם אין זרע לו (מצבת מרנפתח)

עם זאת, בדברי פרעה “שלנו” יש חידוש מהותי יותר – הוא למעשה מכתיר את המשפחה הקטנה של בני יעקב – הלא הם “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” – כעם שווה-ערך ל”עַמּוֹ” שהוזכר בתחילת הפסוק! אם נשים לב, המונח “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” בספר בראשית מיוחס תמיד לבני יעקב (למעט האנאכרוניזם הידוע של “לִפְנֵי מְלׇךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” ואולי גם “עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה”), אבל מהכרזת פרעה ואילך, המונח בני ישראל מיוחס תמיד למה שאנחנו קוראים עם ישראל. כמובן שזה צפוי, כי כבר בפסוק ז הודגש כי “בְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ…” – כלומר, ממשפחה קטנה של בני יעקב הם הפכו לעם גדול, וברור שמכאן ואילך המונח הזה יתייחס תמיד לעם, אבל הנה מקום איתי להעיר על תופעה מעניינת שלמיטב ידיעתי לא נבחנה בפירוט – והיא ההבדל בין העם לבין בני ישראל. קראו עוד ⇐

וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת (לִשְׁחֹט) וַיִּשְׁחַט אֶת בְּנוֹ?!

פורסם בתאריך | מקרא | » 16 תגובות

אחת ההשערות הנועזות-עד-גיחוך לגבי פרשיית העקידה, התחילה במקור כניסיון לפתור את השאלות הקשות שמתעוררות בסוף הפרשיה ובהמשך ספר בראשית:

א) בפסוקים טז אומר מלאך ה’ שנגלה שנית לאברהם: “כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ”, והשאלה הגדולה היא – הרי אברהם לא עשה בסופו של דבר כלום! יתרה מכך, בהתגלות הראשונה של המלאך (יב) נאמר בפירוש: “וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה… וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ…”, ואם הפסוק שלנו אמור להיות תקבולת לפסוק ההוא, הניגוד בין ‘אַל תַּעַשׂ’ לבין ‘אֲשֶׁר עָשִׂיתָ’ בולט במיוחד.

ב) בפסוק יט נאמר ‘וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע’ – אבל איפה יצחק?! למעשה, נראה שהפסוק מנסה להדגיש את היעדרו, כי הביטוי ‘וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו’ המיוחס כאן לאברהם ונעריו, מופיע לא פחות מפעמיים בסיפור עצמו (ו, ח), אלא ששם הוא מיוחס כמובן לאברהם ויצחק!

ג) בהמשך ספר בראשית אין עוד שום נקודת מפגש בין אברהם ליצחק. העובדה הזו מתגלה באופן קיצוני במיוחד בסיפור אירוסי רבקה (פרק כד) – אברהם מבקש למצוא אשה ליצחק, אבל אין בין השניים שום קשר או דיאלוג – הכל נעשה דרך עבד אברהם!

ד) ‘מחזור’ סיפורי יצחק בספר בראשית דל עד כדי כאב – פרקים כד (מעט), כה (מעט), כו-כז, כח (מעט). לא זו בלבד, אלא שכמה מסיפורי יצחק אינם אלא העתק חיוור של סיפורי אביו, אברהם: עקרותה של רבקה, הרעב בארץ, מעשה רבקה ואבימלך וחפירת הבארות – כל המוטיבים האלה מופיעים כבר אצל אברהם. בהתאם לכך, יצחק נזכר בנ”ך מספר מועט ביותר של פעמים (14 סה”כ [כולל ‘ישחק’] – לעומת 24 של אברהם ואינספור יעקב\ישראל), ותמיד כחלק מהשלישיה ‘אברהם-יצחק-יעקב’ (למעט עמוס ז) – בעוד שאברהם מוזכר 8 פעמים כשהוא לבדו, שלא לדבר על יעקב\ישראל!

קראו עוד ⇐