הבית אשר נשכח – בעקבות חנוכת המקדש השני

חנוכת המזבח בעליית זרובבל - המאייר שגה קלות והכתירת את התמונה במילים "חנוכת המקדש", אבל המקדש נחנך 4 שנים מאוחר יותר

חנוכת המקדש בעליית זרובבל (עזרא ג), בערך בשנת 537 לפנה"ס – בפועל נבנה רק המזבח, ובניין המקדש חודש רק בשנת 520, בעידוד חגי וזכריה

משום מה נשמט מלוח השנה היהודי אחד האירועים החשובים והמרגשים בתולדות עם ישראל, שקרה ממש בימים אלו, וליתר דיוק, ב-ג' באדר לפני כ- 2,500 שנים – וכוונתי לחנוכת בית המקדש השני בימי שיבת ציון. האירוע התרחש בשנת 516 לפנה"ס, שבעים שנה בדיוק לאחר חורבן בית המקדש הראשון, וכעשרים שנה לאחר הצהרת כורש – אבל ככל שידוע לי אין שום טקס(ט) עבור היום הזה, והוא חולף בלוח השנה בלי להשאיר סימן.

אז כדי לתקן את המצב (באיחור קל, מקוצר רוח ומעבודה קשה), הרשו לי לצטט את תיעוד הטקס, היישר מהדיווח המובא בפרק ו' של ספר עזרא:

(יד) וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס.
וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס.
(טו) וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא.
וְנִשְׁלַם בַּיִת זֶה עַד יוֹם שְׁלֹשָה לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ.
(טז) וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה.
וְעָשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים וּשְׁאָר בְּנֵי הַגּוֹלָה, חֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה בְּחֶדְוָה.
(יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
וְהִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה, פָּרִים מֵאָה, אֵילִים מָאתַיִם, כְּבָשִׁים אַרְבַּע מֵאוֹת, וּצְפִירֵי עִזִּים, לְחַטֵּא עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר, לְמִנְיַן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
(יח) וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה.
וְהֵקִימוּ הַכֹּהֲנִים בִּפְלֻגּוֹתֵיהֶם, וְהַלְּוִיִּים בְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם, עַל עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, כִּכְתָב סֵפֶר מֹשֶׁה.

טוב, הייתי מסיים כאן, אבל כדי לא להשאיר הגיליון חלק, כמו שאומרים, אעלה על הכתב את התמיהות העולות מהקטע ואת הצעת התשובה אליהן, כפי שנגלתה לי מן השמיים, ומן השמיים ירחמו…  קראו עוד

המתנות – בחזרה למקרא

תקציר הפרקים הקודמים

malinowski_trobriandsפרק א – בעקבות פרשיית מתניהו ותגובת חברי אמ;לק של הממשי, התעורר צורך דחוף להסביר את מקורה של המתנה כ"פאקינג עובדה חברתית טוטאלית". יצאתי למסע ההסברה בראשית המאה ה-20, עם גילויו של ברוניסלב מלינובסקי את "טבעת הקוּלה" באיים הטרובריאנדיים, אותם מסעות שיט שמטרתם הענקת צמידים שונים מאדם לרעהו וחוזר חלילה לאין קץ. משם הפלגתי חזרה לצרפת אל מרסל מוס, שבעקבות מלינובסקי וממצאים נוספים פרסם את "המסה על המתנה", ובה טען שלוש טענות מרכזיות:
1) המתנה בפרט ויחסי החליפין בכלל הם "מוסד חברתי טוטאלי", שחשיבותו עולה בהרבה על המשמעות הכלכלית הפשטנית שיוחסה לו. 2) כל מתנה 'מצפה' לתגמול הולם – אין מתנות חינם.  3) המתנה מייצגת את רוחו\נשמתו של הנותן, ולכן הענקת מתנה משמעה הענקת חלק מעצמך (מה שמסביר את שתי המסקנות הקודמות).

bedouin_lamb_giftפרק ב – כדי להגשים את חלומו של מלינובסקי למצוא דוגמאות נוספות לתופעת המתנה, חזרתי בזמן לתקופה ההומרית, בה גילה מוזס פינלי את תופעת המתנות במלוא הדרה באיליאדה ובאודיסיאה, כחלק ממוסד ה'קסניה' היווני. משם עברתי בקפיצת הדרך אל המאה ה-20 והראיתי שהתופעה קיימת ובעוצמה רבה גם בתרבות הבדואית וגם בתרבות היפנית בנות דורנו.


אז אחרי שעלינו למרום המחקר האנתרופולוגי ולקחנו שבי, מתנות באדם, הגיע הזמן ליישם את החומר הנלמד על כמה פרשיות מקראיות עלומות. מקוצר המקום ואופי הבלוג, אאריך בדוגמה אחת ואקצר בשאר, וישמע חכם ויוסיף לקח. אז הדוגמה הארוכה תהיה, ברשותכם, מתוך פרשת בֹּא שנקראה לא מכבר, וששיאה הוא מכת בכורות ש'שכנעה' את פרעה להיכנע סופסוף ולשחרר את בני ישראל ממצרים.   קראו עוד

מַתָּנוֹת בָּאָדָם – האדם והמתנה

קשה לדמיין שתופעה סוציולוגית בסדר גודל שכזה, הקשורה בטבורה לרבדים היסודיים של הטבע האנושי, היא רק חריג מוזר המתקיים בפינה בודדת בעולם. כיוון שמצאנו סוג חדש זה של עובדה אתנוגרפית, נוכל לקוות שעובדות דומות או קרובות לה תימצאנה במקומות אחרים. (מלינובסקי, "הארגונאוטים", עמ' 514-513)

אחרי כארבע שנים לא קלות באיי טרובריאנד, מביע ברוניסלב מלינובסקי (ראו בפוסט הקודם) לקראת סוף ספרו תקווה צנועה כי רשת מתנות החליפין של ה'קוּלה' לא תתגלה כעוד אנקדוטה ביזארית אחת מני רבות בעולם האנתרופולוגיה דאז, אלא תהווה קצה קרחון סוציולוגי שעוד עתיד להתגלות. בשורות הבאות אנסה לסקור את התגשמות תקוותו של מלינובסקי, ולהציג את העובדות המופלאות שהלכו והתגלו לאנתרופולוגים ולהיסטוריונים במהלך המאה ה-20 לגבי תופעת המתנות. אהה, ואל דאגה – בסוף-בסוף גם נגיע למקרא ונגלה איך התופעה הזאת  מטילה אלומות אור בוהקות על מספר פרשיות מקראיות שהיו כספר חתום  וכגן נעול עד כה, אם יורשה לי להתבטא בנמלצות.  קראו עוד

וּלְבִנְיָמִן נָתַן – מבט אנתרופולוגי על פרשיית מתניהו

netanyahu_gifts_fbאודה על האמת, כי אם הייתי קורא את הקטע הזה לפני שנתיים ומשהו, לא הייתי מבין אם זה אמור להצחיק, ואם כן – את מי בדיוק. אבל מאז נתקלתי בחכמי האנתרופולוגיה, במסגרת המסע להבהרת כמה פרשיות 'בהמיות' במקרא, קראתי והחכמתי קצת… אז כדי לעמוד על עומקו של הריפרור המבריק של חברי אמ;לק, יש לנטוש את הפוליטיקה הרדודה בת ימינו, ולחזור אחורה בזמן לראשית המאה ה-20.  קראו עוד

"אָדָם וּבְהֵמָה": על בהמות כמייצגות את האדם בכמה מסיפורי המקרא (מאמר)

animals_societyזה לקח כמעט שנה, שלושה 'שופטים' אקדמיים והרבה פינג-פונג עריכתי, אבל בסוף זה יצא לאור – בגיליון האחרון של כתב העת "חיות וחברה" (יש דבר כזה!…) התפרסם מאמר שלי, שמהווה תקציר חלקי של הדוקטורט שלי, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, ויותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם וכו'. קראו עוד

אל תיגע בחמור! או, ממה חששו אחי יוסף?

עם הגיען של פרשות ויגש-מקץ, הגיע הזמן לפרוע חוב ישן, ולדון בגיבור הנשכח והאפרורי של סיפור יוסף ואחיו, הלא הוא החמור. שימו לב לפסוק הבא (מג, יח):

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

אם נקרא את הפסוק כדרמה ההולכת וגוברת עם כל איום מסתמן (להתגולל > להתנפל > לקחת אותנו > לקחת את חמורנו), נראה שהאיום החמור ביותר הוא לקיחת החמורים! הפלא בדבר הוביל את פרופ' רוברט אלטר לטעון כי "תוספת מוזרה זו בסוף המשפט חשודה כשגגה קומית (comic inadvertency)" – אללי!…

אלא שבהמשך הסיפור, צפויות עוד שתי הפתעות חמוריות:

וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם" (מג, כד)…  הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם (מד, ג)

והקורא תמה – מה אכפת לנו שנתנו מספוא לחמורים? או ששילחו את האנשים עם חמוריהם?! קראו עוד

מֶההה כֹּל הצאן הזה?! האובססיה של יעקב עם הצאן

מאז שמרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג הפכו אותה לגיבורת הפירוש המקראי, מהווה המילה המנחה בסיס לכל ניתוח ספרותי של פרשיה במקרא. מאז התפתח המחקר והחל לחפש לא רק מילים זהות, אלא גם מילים דומות, ולא רק מילים דומות, אלא אף מילים מאותו 'שדה סמנטי' (עד כדי שיוך של פעלים שונים לחלוטין כמו הל"ך, יש"ב, קו"ם, לאותו שדה סמנטי של 'תנועה'!…). ואגב, מסתבר שלא צריך שבעה או עשרה איזכורים כמו בדוגמאות הספורות שהביא בובר, אלא מספיקות גם שלוש (!) מילים דומות – ואפילו מאותו שדה סמנטי בלבד – כדי לשוש על הסיפור כמוצאי שלל רב ולמצוא בו רמזים נסתרים (ראו למשל 'הסיפור במקרא', עמ' 97-93).
כיוון שכך אחזתי גם אני במידה זו והתחלתי לספור כמה פעמים מופיעות בהמות הבית בסיפורים שונים, וכפי שהראיתי לדעת בסיפור אירוסי רבקה (בראשית כד) שם מופיע הגמל 18 פעם, ונכון יותר היה לקרוא לו סיפור גמלי אברהם, עיינו שםקראו עוד