אני גיטרה – Soleá (או: למה לכתוב כשאפשר לנגן?)

בתקופה האחרונה לא כתבתי כמעט בבלוג – וכשנשאלתי למה התשובה הפשוטה היתה: כי אין לי מה לכתוב! ואז נזכרתי שאי-אז ב- 2018 עשיתי הפסקה דומה, ואז ציטטתי את דיימון ראניון במאמרו המושחז ‘קול דממה דקה’, מלפני כ-100 שנה (!)

ובכן, שתיים הן הסיבות לפרסומי הבלתי סדירים, והאחת מהן היא פיסית גרידא. אולם החשובה ביותר היא — העובדה שאין לי דבר לאמרו בטור היומי שלי. זמן רב היססתי לפני שהודיתי בכך בגלוי… וידוי זה עלול לקפח את השיגרה הקבועה, הנהוגה כיום, לפיה אם אין לו לכתב הטור היומי דבר לאמרו — הריהו יושב ואומר אותו…

אני מקנא בברנשים הללו, אשר — כשאין להם מה לכתוב או לומר, הרי הם יכולים לפנות בקלות לענין חוסר־העבודה, או הבעיה הרוסית [כך במקור! עולם כמנהגו…], או סתם לתקוף את הממשלה הנוכחית [כנ”ל!], או — לסדר מחדש את עסקי העולם מקצה ועד קצה, לאחר שתסתיים המלחמה. על הנושא האחרון, רבותי, ידוע לי מעט כל כך שאינני מסוגל אפילו לא לומר עליו מאומה, כפי שיכולים כמה מחבריי, היודעים לא לומר על כך מאומה לאורך שמונה או תשע מאות שורות ליום
(בתרגום א. כרמי)

קראו עוד

העולה הישראלית – מחידושי ספרו של יונתן גרוסמן

עם פתיחת ספר ויקרא מקובל על מחברים, מפרשים וכותבי פוסטים לפתוח באנחה יהודית על החדגוניות של ספר ויקרא מצד אחד, ועל ריחוקנו התודעתי מעולם הקרבנות מצד שני. אף אני הק’ חשתי בכך, והקדשתי כמה פוסטים לדיון בספר בכלל ובתורת הקרבנות בפרט – כשהמסקנה הסופית שלי היתה שלא זו בלבד שהספר אינו ‘מסודר’ כמו שהוא נראה מבחוץ (“סדר כהני חדש“), אלא שגם אי אפשר למצוא הסבר קוהרנטי לכל החוקים המפורטים להפליא שלו, מעבר לעצם השאיפה להבדלה (“ובכתבי הקודש נאמר: למה? ככה!“).

והנה לאחרונה הוטלה פצצה בבית המדרש היהודי בדמות ספרו של פרופסור יונתן גרוסמן, “תורת הקורבנות: מחוות של בשר ורוח“. למרות שקראתי בקושי רבע ממנו, אין לי ספק שהתפיסה של ספר ויקרא בציבור הדתי עומדת להשתנות משמעותית מעכשיו – בין אם אתם\ן מורים\ות, לומדים באוניברסיטאות, מדרשות או ישיבות, מעבירי דבר תורה או סתם מחפשים משהו להעביר איתו את התפילה – אתם חייבים את הספר הזה לידכם. מעבר לעובדה שהוא מאוד נוח לקריאה (כריכה קשה, נייר קרם, עריכה מצויינת), הוא כתוב בשפה ברורה ונעימה ובסגנון קולח, עם חלוקת משנה לתתי נושאים, עם טבלאות עזר כשצריך ו… בלי יותר מדי הערות שוליים, למרות שהוא גדוש בחידושים כמעט בכל עמוד.

וכאן המקום לציין שהספר אינו קצר – 638 עמ’ לא כולל ביבליוגרפיה – אבל מי שמכיר את פירושו המונומנטלי, שלא לומר האימתני, של פרופ’ יעקב מילגרום על ויקרא, שמחזיק 3 כרכים בני כ- 2,700 (!!!) דפים, לא נבהל ממספרים כאלו:) מה גם שרשמית הספר הוא פירוש מורחב לויקרא א-י ‘בלבד’, אבל למעשה הוא כולל מבואות וניתוחים שרלוונטיים לכל תורת הקרבנות המקראית, וגרוסמן עושה את המלאכה הקשה-להחריד הזו בחן ובשכל טוב: הוא כותב במתינות, מתעכב על כל נקודה ונקודה, ומביא מגוון עצום של מקורות בדרך הילוכו – משלל מקורות חז”ל, דרך חוקרי מקרא בני ברית ושאינם בני ברית, ועד… חידושי הגרי”ז ושיעורי הרב ליכטנשטיין לזבחים ולטהרות (!) – תוך שהוא דן בעמקות בדבריהם, ברצותו מקרב וברצותו מרחק, ואף מתפלמס בתקיפות מנומסת עם דעות שקנו להן שביתה בחקר המקרא. קראו עוד

העורך השוזר והשוטה – תקדימים להשערת התעודות

חתמתי את הפוסט הקודם בהבטחה לדון בשאלה שהועלתה על ידי מבקרי הביקורת הראשונים, והנה היא שוב לפניכם בתוספת ציטוט נוסף:

תפיסה זו שהתורה מורכבת משברים וקטעים גדולים וקטנים, הלקוחים חליפות מתוך מקורות שונים בדעותיהם ומרוחקים בזמניהם, מתנגדת לכל הידוע מתולדות הספרות בעולם. אין בעולם ספר אחר שנתחבר במעשה פסיפס כמו שמתארת שיטה זו את חיבורו והתהוותו של ספר התורה (מ”צ סגל, “מסורת ובקורת”, במבוא)

מעולם, מאז ברא אלהים אדם, לא נתחבר ספר וביחוד סיפור היסטורי, בדרך שנתחברו, כביכול, אותן תעודות דמיוניות, על מהדורותיהן הדמיוניות. על ידי שלוב מקור במקור, פסוק בפסוק, מלה בחצי פסוק. בדבק ובמספריים אין מחברים ספר… (י”מ גרינץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית, עמ’ 123 – שני המקורות באדיבות אתר רציו)

ובכן, מסתבר שימיה של השאלה הזו כימי השערת התעודות עצמה. כבר ב- 1890 (!) כתב פרופ’ ג’ורג’ פוט מור, שכמקובל באותם ימים מלאי השכלה היה “כומר, מזרחן, חוקר מדעי הדתות, היהדות והתנ”ך”, את הדברים הבאים:

לא אחת נטען כלפי התיאוריה הזו [השערת התעודות] שאופן כזה של חיבור ספר הוא חסר תקדים. לסוג כזה של “מעשה-טלאים מטורף” כפי שכינה זאת לאחרונה חוקר אמריקאי, אין מקבילה בספרות.
(G. F. Moore, Tatian’s Diatessaron and the Analysis of the Pentateuch, p. 202)

אלא שכל מאמרו של פרופ’ מור עצמו לא בא אלא כדי לענות על השאלה הזו – וכפי שהוא מודיע מראש, להנחה שבבסיס השאלה יש רק מגרעת אחת: היא פשוט לא נכונה! קראו עוד

וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ – על התורה בתקופת המקרא

מתי נכתב התנ”ך? באדיבות “Idan Hcadash”

בעקבות הצטלבות של פוסט מעניין בפ”ב + תגובות לפוסטים שלי שנתקלתי בהן לאחרונה, חשבתי להשתמש בביטוי האהוב עליי ו”לאזור כגבר חלציי” כדי לסכם בקצרה את הנושא הנדוש-אבל-תמיד-מעניין בדבר קיומה של (ה)תורה בימי המקרא. במילים אחרות, האם התורה על חמשת חומשיה, כמו שהיא מוכרת לנו, היתה קיימת ומוכרת לעם ישראל בימי המקרא?

כידוע, שתי תשובות בדבר: שלומי אמוני ישראל סוברים כדעת חז”ל (שלא כתובה בתורה, אגב) שהתורה כולה נכתבה על ידי משה במדבר, סביב השנים ב’תמ”ח – ב’תפ”ח לבריאת העולם למניין שאנו מונים כאן – ובוודאי שהיתה מוכרת לעם ישראל כפי שהיא, מאז ועד היום. לעומתם סבורים חוקרי המקרא (ולפניהם כמה חכמים פחות מוכרים) כי חלקה הגדול של התורה נכתב הרבה אחרי ימי משה, בתקופה המשתרעת על פני כאלף שנה – וברור שהיא לא היתה מוכרת כפי שהיא לאף אחד, עד ימי עזרא לכל המוקדם.

קראו עוד

אָז יְדַלֵּג פִּסֵּחַ – על דילוגי אותיות בתורה (חלק ב)

הפוסט הזה מתחיל כאן:

אָז יְדַלֵּג פִּסֵּחַ – על דילוגי אותיות בתורה (חלק א)

בחלק א’ הצגתי את הטענה הדי מדהימה בדבר תופעת דילוגי האותיות בתורה: משהו שהתחיל כהצהרות כוללניות של חז”ל, הרמב”ן והגר”א, והגיע עד כדי תחזית של רצח רבין בשלהי המאה ה- 20. גולת הכותרת היתה מאמר אקדמי למהדרין שפורסם ב- 1994 בכתב העת Statistical Science ע”י פרופ’ אליהו ריפס וד”ר דורון ויצטום (בסיוע יואב רוזנברג – ועל שמם הוא נקרא בד”כ “המאמר של WRR”). המאמר, המבוסס על עבודה שבוצעה כמה שנים קודם לכן, הוכיח לכאורה כי תופעת דילוגי האותיות אכן קיימת – לפחות בספר בראשית – למרות שמבחינה סטטיסטית הסיכוי לקיומה שואף ל-0.

הפרופסורים עולים להתקפה

כזכור, עורך כתב העת הקדים תרופה למכה וכתב שהמאמר מתפרסם כ”חידה מאתגרת” (challenging puzzle) עבור הקוראים – שכן מצד אחד הלקטורים התקשו להאמין בכך שספר בראשית מכיל מידע מוצפן, ומצד שני, המאמר מציג ניסוי מוכח ומגובה במשוואות. ואכן, ארבעה קוראים חרוצים של כתב העת נענו לאתגר וניגשו למלאכה המפרכת של שיחזור הניסוי ובדיקתו, ואלו שמותם (כולם פרופיסורים גמורים): מיה בר הלל, גיל קלעי, דרור בר-נתן וברנדן מקיי.

קראו עוד