מסעות האבות ונישואי האמהות – חלק א

לו הייתי נדרש לתת כותרת קצרה לפרשות השבוע האחרונות, הייתי בוחר ב”מסעות ונישואים“. ואם היו נותנים לי קצת יותר מילים, הייתי… בעצם כבר עשיתי את זה בכותרת הפוסט… ובכן, החל מהקביעה “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ” – ממנה משתמע כי כדי למצוא אשה יש לעזוב וללכת – ספר בראשית מתאר כמה וכמה סיפורי מסע שהנישואים מהווים חלק משמעותי מהם: לפעמים התיאור בא בקצרה, כמו בתיאור יציאת תרח ומשפחתו מאור כשדים, ולפעמים הוא בא בארוכה, כמו בסיפור אירוסי רבקה מהשבוע שעבר, ועוד יותר בסיפור יעקב ונשותיו מהשבוע הבא (ספויילר: תהיה לו יותר מאשה אחת!).
מה שמעניין הוא שההיסטוריוגרפיה המשפחתית הזו משלבת בין סיפורים פיקנטיים על אבות ואמהות האומה, לבין ההיסטוריוגרפיה והגנאולוגיה של האנושות כולה – וכמו שזכיתי להראות בפוסט קודם, השילוב הזה ייחודי רק למקרא ולספרות היוונית העתיקה.
והנה זיכני בונה עולם בקניין רוחני, והוא מציאת הקשר המפתיע בין אותה היסטוריוגרפיה משפחתית של נישואים ויחסי משפחה, לבין הגיאוגרפיה של העמים ומסעות האבות המתוארת בפרקי בראשית, קשר שמשלב גנאולוגיה עם אנתרופולוגיה ועוד כמה מילים יווניות שאגיע אליהן בהמשך. אבל נתחיל, כרגיל, בהתחלה. קראו עוד

איך הלשונות הפכו לשׁוֹנוֹת? אנתרופולוגיה בלשנית של סיפור מגדל בבל

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.
(בראשית יא, א)
מבין אינספור הישגיה של האנושות, לשפה שמור ללא ספק מקום של כבוד. המצאות אחרות – הגלגל, החקלאות, אטב הכביסה – חוללו תמורות בקיומנו החומרי, אך הופעתה של השפה היא שעשתה אותנו בני אדם. שאר ההמצאות מחווירות ביחס לשפה, משום שכל מה שאי-פעם השגנו מותנה בקיומה של השפה ונובע ממנה.
(גיא דויטשר, “גלגולי לשון“, עמ’ 8)

tower_of_babelסיפור מגדל בבל הוא יצירת מופת ספרותית קצרצרה, המבקשת – כך נראה – להסביר את העובדה המפליאה של התפצלות השפות האנושיות (שתוארה בקצרה בסוף הפרק הקודם), ועל הדרך גם ללעוג ליומרת אנשי בבל העתיקה. תופעת התפצלות השפות היא מפליאה, משום שלפי התורה כל בני האדם הם, ובכן, בני האדם האחד והיחיד – מדוע, אם כן, המין האנושי מדבר בשפות רבות ולא שמר על שפתו המקורית של האב הקדמון? (אגב, גם לוּ היתה כזו, היא לֹא היתה העברית המקראית*).

קראו עוד

ברית מֶלֶךְ עולם – לפשרו של ראש השנה

לכבוד יום הולדתי (כ”ט אלול) ולכבוד החייאתה של ‘ארץ העברים’ לאחר שנת השבתון שנגזרה עליה, ראיתי לנכון לנסות ולחדש דבר-מה בשאלה החבוטה – מהו בעצם ראש השנה?
rosh_hashanaאם נאמר שזהו ראש = תחילת השנה, והרי התורה קובעת בפירוש ש”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה [ניסן] לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה” (שמות יב, ב). ואם נאמר שישנם כמה ראשי שנים’ כדברי המשנה – זו מניין? ומאיפה הגיע הרעיון של המלכת ה’, שהוא עיקר ראש השנה שלנו – והלא בתורה הדבר מופיע בקושי ברמז! (“ה’ ימלֹך לעולם ועד” ואולי גם “ה’ אלהיו עמו ותרועת מלך בו” – ושימו לב שמסדרי פסוקי ה’מלכויות’ נאלצו לחתום ב’ שמע ישראל’ כי לא מצאו פסוק נוסף המזכיר ‘מלך’ בתורה!).

קראו עוד

בעקבות הזמן האבוד 2 – שלב ההסברים

אחרי שהתעלומה הוצגה בפוסט הקודם, הגיע הזמן לנסות למצוא גם פתרון. כזכור, הבעיה היתה לאן ‘נעלמו’ 169 שנים בסדר הזמנים של חז”ל (=ספר ‘סדר עולם’) לעומת המקובל במחקר. כמו שהראיתי, רוב הפער נובע מכך שחז”ל סברו שבפרס היו רק שלושה מלכים, שמלכו במצטבר כ-50 שנה בלבד (מהן 34 שנים בימי הבית השני), בעוד שעפ”י המחקר המקובל היו בפרס עשרה מלכים, שמלכו במצטבר מעל 200 שנים.

השלכות הפער על חיי היהודי הפשוט

העובדה כי למרות הפער הבלתי-נתפס הזה, הצליח עם ישראל לשרוד בגלות ואף לשוב לארצו אחרי אלפיים שנות, מעידה כי לא מדובר בבעיה קיומית של ממש שאמורה להטריד את חיי היהודי הפשוט:) אבל בכל זאת, חשוב לציין כי לפער הזה ישנן שתי השלכות עיקריות –

שנת ה'תתקמ"ג?! קראו עוד

בעקבות הזמן האבוד – תעלומת השנים החסרות בתקופה הפרסית

זמן רב עבר מאז הפוסט האחרון, אך לא לשווא – בעקבות חג הפורים ובעקבות דיון פרובוקטיבי בפורום עצכ”ח, צללתי שוב לנבכי אחת הסוגיות המסובכות והמפליאות ביותר בהיסטוריה היהודית, הלא היא שאלת הזמן האבוד, או ליתר דיוק 169 השנים החסרות בכרונולוגיה המקובלת בישראל מימי חז”ל.

סדר עולם

הם שאפו לברוא שיטה כרונולוגית שלמה, לא תחסר בה אף חוליה אחת מן החוליות המחברות אותה, ואם אחת החוליות לא היתה מפורשה בתעודה היחידה שהיתה לפניהם וגם לא יכלו להוציא את הסתום מן המפורש, היו מבטלים אותה לגמרי…

קראו עוד