לְסַפֵּר חֻקָּי – על חוקי התורה כספרות

בסוף פרשת משפטים מופיע ביטוי מעניין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… (שמות כד, ג). לא אמירה, דיבור או ציווי – אלא סיפור. אגב, כל הפרק הזה מתאר מעמד "מתן תורה" שונה לחלוטין מזה שבפרקים יט-כ (ובדברים ה) – משה מספר, נערי בני ישראל מעלים עולות וזובחים שלמים, אצילי בני ישראל רואים את האלהים (!) ללא פחד, וכולם אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על שלושה חידושים מעניינים ואף נועזים של חוקרי מקרא שהם גם משפטנים, או ההיפך – שעיקרם הוא כי (חלק מ)חוקי התורה הינם למעשה קטעי ספרות, שנועדו להיקרא כסיפור ולא כחוק במובנו המודרני.

א. חוקים או סיפורים?

חוקים - או סיפורים?

חוקים – או סיפורים?

לאסנת ברתור, כיום ד"ר למקרא ובעברה עורכת דין, עלה לפני כמה שנים טובות רעיון מעניין לראש – האם אפשר, כמשה בשעתו, לספר את חוקי התורה? וכך היה המעשה, כפי שמתארת ברתור בהקדמה לספרה האנגלי מ- 2010: לאחר תקופה בה הגתה את הרעיון המרכזי של הדוקטורט שלה – הוא-הוא הבסיס לספר הנ"ל – המנחה שלה סיפר לה כי חברו, ד"ר יואל רוזנברג, נוהג להעביר שיעור שבועי בפרשת השבוע, וכשהגיע לפרשת משפטים שם לב כי המשתתפים מאוכזבים- משהו – אחרי הסיפורים המרתקים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מגיעים פתאום שלושה פרקים "יבשים" של חוקים ארכאיים… אך כשהבהיר להם כי למעשה החוקים הם סיפורים מיניאטוריים (כי תקנה עבד, כי יגח שור…) אורו עיניהם וחזר הצבע ללחייהם. האנקדוטה הזו גרמה לברתור להבין כי לרעיון שלה יש בסיס: את חוקי התורה, כמו קורפוסים משפטיים עתיקים אחרים, יש לקרוא בעיקר כיצירות ספרותיות, ולא כחוקים.
קראו עוד

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק ב)

"חָלִילָה לּוֹ" – האמנם אין מלחמות אסורות במקרא?!

אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה – והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש… אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות…
(הראי"ה קוק, אורות המלחמה ב)

דברי הראי"ה*, שהיום הוא יום פטירתו, מעוררים מחדש את השאלה-תמיהה שהבאתי בחלק הקודם בשם פרופ' וולצר, אודות היעדרה לכאורה של המלחמה האסורה במקרא: בעולם רווי מלחמות בו כמעט כל מנהיגי ישראל, ממשה ועד יאשיהו, עסקו לא פעם במלחמה, מתבקשת היתה איזושהי התייחסות עקרונית לשאלת האיסור או ההיתר של המלחמה. אמנם ישנו איסור נקודתי להתקיף את אדום, עמון ומואב (דב' ב) אך הוא היה לשעתו בלבד, והראיה שדוד (שמ"ב ח; יב) וכן יהושפט (מל"ב ג; דה"ב כ) תקפו את שלוש האומות הללו, לעיתים אף באכזריות יחסית, וללא נקיפות מצפון. כך או כך, טוען וולצר, איסור עקרוני על יציאה למלחמה – כמו איסור על חילול שבת למשל – חסר לחלוטין בתורה ובמקרא.

קראו עוד

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק א)

את הפוסט הקודם פתחתי בציטוט מדברי הרד"ק לפיו "אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה", המקבילה היהודית לפתגם המודרני "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות" – אבל עם שוך הדי המלחמה המקרטעת האחרונה, המוזות קצת מתעוררות ומזכירות לי את הפתגם הלטיני שקדם אף לרד"ק:

Inter arma enim, silent leges– כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים
(קיקֶרו, נאום הסנגוריה על מילוֹ)

המשפט הנ"ל (המתורגם בד"כ לא-מילולית "בעת המלחמה נאלמים החוקים") נאמר על-ידי קיקרו בנאום סנגוריה על אדם שהרג אדם אחר בספק הגנה עצמית, וכוונתו היתה שאין לדון אדם לכף חובה על שימוש באלימות כשחייו בסכנה. מאמרת כנף משפטית הפך הפתגם הזה לעיקרון בינלאומי, לפיו בעת מלחמה לא נוהגים הכללים המשפטיים הרגילים ואף לא כללי ההתנהגות האנושית הרגילה. וכך כותב הרמב"ן, שהיה עד ככל הנראה למלחמות הנוצרים והמוסלמים בימיו, בפירושו לדב' כג י: "והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". ומעשי הרוסים בברלין והאמריקאים בוויטנאם יוכיחו ששתיקת החוקים, המשפטיים וההומניים, נשארה בתוקפה גם בקרב בני תרבות באמצע מאה ה-20.
קראו עוד

צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה

אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של 'קובצי חוקים' עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת" – אלו מצוות?!

צו לצו - קבצי החוקים בתורה

חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי' כז, לד):
"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ' לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה'… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)

רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…

קראו עוד