לא דיברנו עוד על אהבה

"וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ"

Jacob_Kisses_Rachel

"וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל…"

זוהי הפעם הראשונה בספר בראשית שבה מוגדרים היחסים בין גבר לאשה על פי ההיבט הרגשי שלהם – ולא על פי פונקציית הרבייה שלהם ("וידע") או היעדרה.
(יעל פלדמן, למה לא אהב פרויד את יעקב? עמ' 367)

וכך, עם נטיית הפועל היפה הזאת, "ויאהבה" – רק מלה אחת, אבל הדקדוק העברי מאפשר לה להכיל רגש, זמן, גבר ואשה – הגענו אל האהבה הראשונה של גבר לאשה בתנ"ך.
(מאיר שלו, ראשית: פעמים ראשונות בתנ"ך, עמ' 25)

אמנם הפועל אה"ב מופיע כבר בפרשה הקודמת – "אֶת בִּנְךָ… אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" – אבל כמו שציינו פלדמן ושלו, כאן זו הפעם הראשונה בו מובעת אהבת גבר לאשה, ובמילה אחת! ואכן הגמישות העברית מפליאה, בייחוד אם נשווה לתרגומים של מילה זו כמו תרגום השבעים ליוונית (καὶ ἠγάπησεν αὐτήν), תרגום הוולגטה ללטינית (et in tantum dilexit eam) או תרגום המלך ג'יימס לאנגלית (and he loved her). קראו עוד

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק ב)

"חָלִילָה לּוֹ" – האמנם אין מלחמות אסורות במקרא?!

אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה – והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש… אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות…
(הראי"ה קוק, אורות המלחמה ב)

דברי הראי"ה*, שהיום הוא יום פטירתו, מעוררים מחדש את השאלה-תמיהה שהבאתי בחלק הקודם בשם פרופ' וולצר, אודות היעדרה לכאורה של המלחמה האסורה במקרא: בעולם רווי מלחמות בו כמעט כל מנהיגי ישראל, ממשה ועד יאשיהו, עסקו לא פעם במלחמה, מתבקשת היתה איזושהי התייחסות עקרונית לשאלת האיסור או ההיתר של המלחמה. אמנם ישנו איסור נקודתי להתקיף את אדום, עמון ומואב (דב' ב) אך הוא היה לשעתו בלבד, והראיה שדוד (שמ"ב ח; יב) וכן יהושפט (מל"ב ג; דה"ב כ) תקפו את שלוש האומות הללו, לעיתים אף באכזריות יחסית, וללא נקיפות מצפון. כך או כך, טוען וולצר, איסור עקרוני על יציאה למלחמה – כמו איסור על חילול שבת למשל – חסר לחלוטין בתורה ובמקרא.

קראו עוד

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק א)

את הפוסט הקודם פתחתי בציטוט מדברי הרד"ק לפיו "אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה", המקבילה היהודית לפתגם המודרני "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות" – אבל עם שוך הדי המלחמה המקרטעת האחרונה, המוזות קצת מתעוררות ומזכירות לי את הפתגם הלטיני שקדם אף לרד"ק:

Inter arma enim, silent leges– כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים
(קיקֶרו, נאום הסנגוריה על מילוֹ)

המשפט הנ"ל (המתורגם בד"כ לא-מילולית "בעת המלחמה נאלמים החוקים") נאמר על-ידי קיקרו בנאום סנגוריה על אדם שהרג אדם אחר בספק הגנה עצמית, וכוונתו היתה שאין לדון אדם לכף חובה על שימוש באלימות כשחייו בסכנה. מאמרת כנף משפטית הפך הפתגם הזה לעיקרון בינלאומי, לפיו בעת מלחמה לא נוהגים הכללים המשפטיים הרגילים ואף לא כללי ההתנהגות האנושית הרגילה. וכך כותב הרמב"ן, שהיה עד ככל הנראה למלחמות הנוצרים והמוסלמים בימיו, בפירושו לדב' כג י: "והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". ומעשי הרוסים בברלין והאמריקאים בוויטנאם יוכיחו ששתיקת החוקים, המשפטיים וההומניים, נשארה בתוקפה גם בקרב בני תרבות באמצע מאה ה-20.
קראו עוד

צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה

אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של 'קובצי חוקים' עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת" – אלו מצוות?!

צו לצו - קבצי החוקים בתורה

חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי' כז, לד):
"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ' לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה'… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)

רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…

קראו עוד

הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן

שאלה תיאורטית: אתה הולך לתומך ברחוב, ופתאום מישהו קורא לעברך: "צדיק! בוא, אתה בדיוק עשירי למניין!" והנה עוד זה מדבר, קורא לך מאן-דהו אחר: "צדיק! בוא תעזור לארוז מנות לקמחא דפסחא!" – מה היית עושה? (השאלה מנוסחת בלשון זכר, והיא אכן מכוונת לגברים [דתיים] בלבד:)

אם כמו רוב הדתיים הנורמטיביים היית בוחר ללכת להשלים מניין, קלעת לדעתה של התורה – שכן כבר בתחילת פרשת השבוע שלנו (קדושים – ויקרא יט) מוקדשים ארבעה פסוקים שלֵמים (ה-ח) לדיני קרבן השלָמים ובסופם מובטח עונש כרת (!) למי שלא יאכל את הקרבן בזמן. למצוות צדקה (לקט, שכחה ופאה) לעומת זאת, מוקדשים שני פסוקים בלבד (ט-י), ולא מופיע בהם כל איום בעונש. כלומר – הקרבנות קודמים הן בסדר והן בחשיבות לצדקה.

אך מה היו אומרים על כך הנביאים? את ההיפך הגמור, מסתבר:
קראו עוד

הגדה של פסח – המהדורה הביקורתית

לקראת ליל הסדר הקרב ובא, חשבתי לנסות ולהחיל על ההגדה של פסח את כלי מחקר המקרא הידועים – ביקורת נמוכה וביקורת גבוהה. כמובן שמקוצר הזמן לא העמקתי יותר מדי (למי שיש מנוי לכותר יכול לעיין למשל כאן), אבל העיקר שיצאתי ידי חובת דבר תורה לליל הסדר לפחות לשנתיים הקרובות:)

ביקורת נמוכה – חלק א: השוואת נוסחים

כידוע, גרעינו של נוסח ההגדה הינו קדום מאוד, ויש אומרים שזהו הטקסט החז"לי הקדום ביותר שהשתמר. כמובן שברבות השנים נוספו ועובדו מחדש קטעים שונים, וכבר בימי הגאונים היו שני נוסחים ראשיים: ארץ ישראלי ובבלי.
מכיוון שנוסחים קדומים אלו אינם נאמרים היום כפי שהם (ככל שידוע לי, כמובן), חשבתי להציג את ההבדלים בין שני הנוסחים המרכזיים המתועדים שבידינו, הלא הם נוסח ההגדה המקובל בקהילות אשכנז, ונוסח הרמב"ם
לא התייחסתי להבדלים קלים או להבדלי סדר בתוך משפט, אלא אם יש להם (לדעתי) חשיבות:

קראו עוד

"נאמרה על הסדר" – על אי-הסדר בסדר העבודה

 מי שקורא את פרק טז בפרשת השבוע, הלא הוא "סדר העבודה" של הכהן הגדול ביום כיפור, חש שמדובר באמת ב'סדר' – טקס ערוך בדקדקנות, המתנהל שלב אחרי שלב בצורה מסודרת, מפסוק ג עד פסוק כח.
הבעיה מתחילה בדברי חז"ל על פסוקים כג-כד שבסוף ה'סדר': כג וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. כד וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא…
ועל כך נאמר במסכת יומא (לב ע"א):

תנו רבנן: "ובא אהרן אל אהל מועד". למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף* ואת המחתה. שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה.
מאי טעמא?
אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.
* הכף – זו תוספת של חז"ל, שמתבקשת מבחינה טכנית – אך הפס' מזכיר רק מחתה.

קראו עוד