דוממים כהרגלם ישבו התלמידים, נער יספרם, במבואה שמחוץ לחדר.
חדרו של מורה הצדק הישיש.
זה חמש שנים שלא יצא ממנו אלא לתפילות השבת והחג, ועוד פעם אחת בשנה, בשלישי לחודש השישי, עת עלה לקברו של כהן הצדק. מי שראהו אז אמר שפניו חוורים ולוהבים כפני מלאך ה’ צבאות.
מילה לא הוציא מפיו, רק כתב וכתב, מגילות מגילות, ספונות בחדרו. לפני שנים רבות התיר לפרסמן ברבים אך מאז שסגר הדלת בעדו – חדל. ממילא לא יבינו, אמרו תלמידיו לעצמם, והמשיכו לחזור ולמלמל, דברים שבכתב ודברים שעל-פה.
גם עם גדולי תלמידיו כבר לא דיבר, אף בהם לא בטח.
והנה הם כתלמידיהם: “הקודש הישראלי”, “נשמת האומה”, “ישועה שלימה”…
קראו עוד