פרשיות השבוע הנוכחיות מלאות מצוות כרימון, אך את רובן היהודי המצוי לא זוכה לקיים, בעיקר בגלל החוסר במקדש (ובגלל גישה פחות דע”אשית לחיים:) אבל הדבר המוזר הוא שגם מצוות שהיה אפשר לקיים בדורנו, זוכות להתעלמות יחסית – ועל שתיים מהן העיר לאחרונה ד”ר אבי שוויקה בקבוצת פ”ב חדשה ומעניינת: האחת מפרשת כי תצא היא מצוות “נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת”, שמשום מה שקעה לתהום הנשייה – והשנייה והידועה יותר, היישר מפרשת שופטים: “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”. ואלו דבריו שנכתבו בנימה אישית:

כל ימיי אני מתהלך בעולם בתמהון גדול מאוד – אני חי בעולם, בעם, בתקופה, שבו כולם בטוחים שהאלילות היא משהו פרהיסטורי, משהו של העבר הרחוק, משהו שכבר מזמן השארנו מאחורינו. שעבודה זרה זה דבר שנעלם ואיננו אחרי תקופת התנ”ך… אני רואה אלילות בכל מקום. לא צריך לנסוע להודו בשביל זה. רואה אותה בחצרות האדמו”רים, רואה אותה בהערצת הגדויילים, רואה אותה במרן המשקיף מלמעלה, בתמונה של הבבא סאלי התלויה בדוכן הפלאפל, בחסידות, בקבלה, בעלייה לקברות צדיקים, בעלייה לרגל למירון ולאומן. איפה לא. נראה שכולם רגילים לכל זה…

ואכן ההקשר של מצוות תָּמִים תִּהְיֶה הוא ברור – איסור מוחלט “לתחמן” את ה’ בדרכים עקיפות: “לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים (מקובלים?) מְעוֹנֵן (“שעה המסוגלת”?) וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (בבות?) וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (ברסלב?)… תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”.
אבל כדי ללמד מעט סנגוריה על עם ישראל, ובייחוד עם פתיחת חודש אלול, ראיתי לנכון להציג בקצרה את “תולדות האלילות הישראלית” (במחווה ל”תולדות האמונה הישראלית” של קויפמן). מעין מבט-על שעשוי להבהיר איך הגענו עד הלום ומדוע העבודה הזרה בצורותיה השונות תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית. קראו עוד ⇐