וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.
(בראשית יא, א)
מבין אינספור הישגיה של האנושות, לשפה שמור ללא ספק מקום של כבוד. המצאות אחרות – הגלגל, החקלאות, אטב הכביסה – חוללו תמורות בקיומנו החומרי, אך הופעתה של השפה היא שעשתה אותנו בני אדם. שאר ההמצאות מחווירות ביחס לשפה, משום שכל מה שאי-פעם השגנו מותנה בקיומה של השפה ונובע ממנה.
(גיא דויטשר, “גלגולי לשון“, עמ’ 8)
סיפור מגדל בבל הוא יצירת מופת ספרותית קצרצרה, המבקשת – כך נראה – להסביר את העובדה המפליאה של התפצלות השפות האנושיות (שתוארה בקצרה בסוף הפרק הקודם), ועל הדרך גם ללעוג ליומרת אנשי בבל העתיקה. תופעת התפצלות השפות היא מפליאה, משום שלפי התורה כל בני האדם הם, ובכן, בני האדם האחד והיחיד – מדוע, אם כן, המין האנושי מדבר בשפות רבות ולא שמר על שפתו המקורית של האב הקדמון? (אגב, גם לוּ היתה כזו, היא לֹא היתה העברית המקראית*).
אם נאמר שזהו ראש = תחילת השנה, והרי התורה קובעת בפירוש ש”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה [ניסן] לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה” (שמות יב, ב). ואם נאמר שישנם כמה ראשי שנים’ כדברי המשנה – זו מניין? ומאיפה הגיע הרעיון של המלכת ה’, שהוא עיקר ראש השנה שלנו – והלא בתורה הדבר מופיע בקושי ברמז! 