פרה אדומה, פרה קדושה ופרה משוגעת

מקובץ בצילם של כמה אלונים ואיקליפטוסים, עדר הפרות נראה נורמלי לחלוטין… הן לא מתרגשות מהחמסין הגולני של תחילת הסתיו, וגם לא מנוכחותה של אחת העֶגלות, חברתן לעדר, שעשויה לשנות את פני היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה. במבט ראשון הן כולן דומות… רק בהתבוננות מעמיקה יותר מגלים את הכוכבת, עגלה בת חודשיים, אדומה לגמרי, שמעוררת גלי התרגשות כבושה בקרב שוחרי המקדש.

כך נפתח הסיפור שמביא איתמר גור, איש הגולן וכתב מקור ראשון, בכתבה הנושאת את השם הבומבסטי “הפרה שתשנה את עתידו של העם היהודי“. בהמשך מובא ראיון עם הרב עזריה אריאל מ’מכון המקדש’, המלווה את העֶגלה הצעירה שחיסיון מוטל על מקום הימצאה, מחשש לפסילתה. מהראיון עולה שאמנם המטרה היא הפקת אפר פרה אדומה לטיהור טמאי מת, אבל ישנן עשרות בעיות הלכתיות סביב הנושא – החל מהצורך שהפרה תהיה שייכת לכלל ישראל ולא למכון המקדש, וכלה בעובדה שמקום השחיטה הנדרש הוא בהר הזיתים, ולע”ע שוכנת שם כנסיה נוצרית ל”ע…

Red_Heifer_Memeלכאורה, התגובה המתבקשת לכתבות כאלו היא איזשהו סטטוס שנון מלווה ב-meme כמו זה ששירבטתי כאן, חיוך קטן ועוברים הלאה. אלא שבתור אנתרופולוג חובב ודוקטור מוסמך למדעי הבהמיות, לא יכולתי להימנע מלהעלות על הכתב את ההשלכות המעניינות שיש לנושא הזה בהקשר התרבותי-אנתרופולוגי הרחב יותר. קראו עוד

ובכתבי הקודש נאמר: למה? ככה!

Vayikraאחרי שצלחנו את החלק הקשה שלא לומר המעיק של ספר ויקרא (=תזריע-מצורע), הגיע הזמן להתרווח קצת בכורסה ולהרהר בשאלה הנצחית בדבר המשמעות הפנימית והעמוקה של חוקי תורת הכהנים: הפרקים הראשונים של ויקרא עסקו באינספור הלכות הקרבן, מנקודת הראות של המקריב ומנקודת הראות של הכהנים; אחר כך פורט בפרטי פרטים הטקס הממושך של הקמת המשכן והקדשת הכהנים; בהמשך זכינו ללקסיקון זואולוגי בדמות הלכות כשרותם של בעלי חיים שונים ומשונים למאכל; או-אז הגענו לשיא הבירוקרטיה הכהנית העוסקת בנהלי זיהוי, בידוד וטיהור הצרעת לסוגיה השונים, וקינחנו בטומאות האקזוטיות של הזב והזבה (אולי לסגור מעגל עם טומאת היולדת בה נפתחה פרשת תזריע). בהמשך עוד צפוי לנו טקס יום הכיפורים על כלליו החריגים, ודיני העריות המרובים – ואז סוף סוף נגיע לפרשת קדושים (‘ספר הקדושה’ כפי שהוא מכונה אצל החבר’ה מגרמניה) שמחזירה אותנו איכשהו להיגיון המערבי המוכר לנו. קראו עוד

מהודוּ ועד סינַי – פָּרלֶלומניה

פרללומניה (Parallelomania) היתה כותרת מאמרו של הרב-ד”ר שמואל סאנדמל שפורסם ב-1962, שביקר בחריפות את הקְבּלת-היתר בין הכתבים השונים מימי הבית השני. מאז הפכה הפרללומניה למטבע לשון עובר לחוקר, וכל המבקש להשוות בין, נאמר, טקס גירוש רוחות אינדיאני עתיק לבין טקס פתיחת הדלת לאליהו הנביא, מקפיד להדגיש: “אמנם יש להיזהר מאוד מפרללומניה וכו’, א-ב-ל במקרה זה דווקא נראה כי…” – וכן על זה הדרך.

אז כהכנה לפרשת צַו הקרבה ובאה, ואולי גם לליל הסדר המהווה טקס ארוך וגדוש פרטים, אני הולך לחטוא בפרללומניה מהזן היותר גרוע – השוואה בין טקס הקמת המשכן שאירע (?) אי-אז לפני כ- 3300 שנה במדבר סיני, לבין הטקס ההינדי לאל האש אַגני (ה- Agnicayana) ששוחזר ביוזמת החוקר פריץ סטאל לפני כ- 40 שנה, בכפר בצפון הודו. הטקס מתועד בספרו של סטאל, AGNI – The Vedic Ritual of the Fire Altar, אבל יש לי תחושה שחלקכם (כמוני) לא תטרחו לקרוא את כולו – אז הנה הסרט, עליו כתבתי בקצרה בפוסט הקודם ושבעקבותיו הגיע סטאל למסקנתו המרעישה לפיה אין לטקסים שום משמעות מעבר לעצם קיומם:


קראו עוד

(חוסר) משמעותם של טקסים

"גם את זה לעומת זה" - טקסים מקודשים מאז ועד היום

“גם את זה לעומת זה” – טקסים מקודשים מאז ועד היום

כידוע, התורה מכילה תיאורים של לא מעט טקסים – רובם משוייכים למה שמכונה “המקור הכהני” (P): החל מחציו השני של ספר שמות אנחנו נתקלים בפירוט יוצא הדופן של טקס הקדשת המשכן וחנוכתו; בספר ויקרא יש לנו את טקסי הקרבנות השונים והמגוונים ואת טקס ההיטהרות של המצורע; בספר במדבר יש לנו את טקס היטהרות הנזיר, הטקס המוזר של הסוטה וטקס חנוכת המשכן, ובהמשך יש את טקס הפרה האדומה; ואפילו בספר דברים האנטי-כהני (יחסית) יש את טקס קריאת התורה בהר גריזים\עיבל, ואת טקס הקהלת העם בסוף כל שבע שנים (“הקהל”).
הצד השווה בכל הטקסים האלו (אולי חוץ מה”הקהל”) הוא רמת הפירוט הגבוהה שלהם  והדרישה המשתמעת לקיים אותם בדיוק כמו שכתוב, בלי לנטות ימין ושמאל. בתהליך הקמת המשכן, למשל, שבוצע במעין טקס-יחיד של משה, התורה מדגישה שוב ושוב שהדברים נעשו “כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה”. ובטקס חנוכת המשכן, כשנדב ואביהוא העזו לבצע פעולה שלא היתה חלק מהטקס, הם נשרפו חיים. אגב, הפעולה שהם עשו היתה פעולת הקרבה, ובהמשך אתמקד בעיקר בטקסי הקרבן כדוגמה ממצה לטקסים בכלל.  קראו עוד