פרה אדומה, פרה קדושה ופרה משוגעת

מקובץ בצילם של כמה אלונים ואיקליפטוסים, עדר הפרות נראה נורמלי לחלוטין… הן לא מתרגשות מהחמסין הגולני של תחילת הסתיו, וגם לא מנוכחותה של אחת העֶגלות, חברתן לעדר, שעשויה לשנות את פני היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה. במבט ראשון הן כולן דומות… רק בהתבוננות מעמיקה יותר מגלים את הכוכבת, עגלה בת חודשיים, אדומה לגמרי, שמעוררת גלי התרגשות כבושה בקרב שוחרי המקדש.

כך נפתח הסיפור שמביא איתמר גור, איש הגולן וכתב מקור ראשון, בכתבה הנושאת את השם הבומבסטי “הפרה שתשנה את עתידו של העם היהודי“. בהמשך מובא ראיון עם הרב עזריה אריאל מ’מכון המקדש’, המלווה את העֶגלה הצעירה שחיסיון מוטל על מקום הימצאה, מחשש לפסילתה. מהראיון עולה שאמנם המטרה היא הפקת אפר פרה אדומה לטיהור טמאי מת, אבל ישנן עשרות בעיות הלכתיות סביב הנושא – החל מהצורך שהפרה תהיה שייכת לכלל ישראל ולא למכון המקדש, וכלה בעובדה שמקום השחיטה הנדרש הוא בהר הזיתים, ולע”ע שוכנת שם כנסיה נוצרית ל”ע…

Red_Heifer_Memeלכאורה, התגובה המתבקשת לכתבות כאלו היא איזשהו סטטוס שנון מלווה ב-meme כמו זה ששירבטתי כאן, חיוך קטן ועוברים הלאה. אלא שבתור אנתרופולוג חובב ודוקטור מוסמך למדעי הבהמיות, לא יכולתי להימנע מלהעלות על הכתב את ההשלכות המעניינות שיש לנושא הזה בהקשר התרבותי-אנתרופולוגי הרחב יותר. קראו עוד

תורה בין אלהים ואדם – על הספר “בעיני אלוהים ואדם”

Beinei_Elohim_Veadam_Graphאם יורשה לי להפליג לעתיד הרחוק, אני משער שבניתוחי הפוסט-מורטם של התמודדות האורתודוקסיה היהודית בתקופה הפרה-גלאקטית עם מחקר המקרא, ייזכרו העשורים הראשונים של המאה ה-21 ככאלו בהם הבשיל המהפך – שאז יהיה ברור מאליו – מהאמונה האורתודוקסית הקלאסית בתורה מן השמיים לאמונה מורכבת יותר של ‘שמיים בתורה’.
וכך אולי ייכתב באחד מאותם ספרי פוסט-מורטם (‘יהדות כדור הארץ – בין שימור לשינוי’, מעלה-מאדים, 2102):

המאה הקודמת נפתחה בוויכוחים פנים-דתיים מרים שראשיתם בחוברת שהוציא הרב צבי טאו, מראשי הזרם שכונה אז ‘חרדי-לאומי’, ובו תקף בחריפות את לימוד התנ”ך האקדמי ואפילו את זה הישיבתי שאינו לפי מסורת חז”ל. רבנים מזרמים דתיים מתונים יותר הגיבו לדברים, והפולמוסים שהתפתחו בעשור הראשון של המאה וכונו “תנ”ך בגובה העיניים”, הובילו בעשור השני להוצאתם של כמה ספרים שחשיבותם התבררה רק בדיעבד – הראשון היה ‘הויה או לא היה’ (עין צורים IL 2011) שחובר ע”י רב אורתודוקסי, והציע תיאולוגיה ‘רזה’ – מעורפלת אך חדשנית – לשאלת תורה מן השמים; שנתיים לאחר מכן יצא הספר ‘עד היום הזה’ (ת”א IL 2013), שחובר גם הוא ע”י רב אורתודוקסי, והציג לראשונה חלק נכבד מטענות ביקורת המקרא בצורה גלויה וכנה, דבר שהיה חסר תקדים בעידן ההוא; ושנתיים מאוחר יותר יצא לאור הספר ‘בעיני אלוהים ואדם’ (ירושלים IL 2015) שהכיל כבר מספר רב של מאמרים שנכתבו על ידי רבנים וחוקרים אורתודוקסיים – שרובם טענו בצורה זו או אחרת שניתן להיות יהודי מאמין גם בידיעה שהתורה אינה מהשמים במובנה הפשוט…

קראו עוד

בית המדרש “רשות רבים” – מחזור שביעי

[זהירות – ארס פואטיקה לפניכם]
אם אי-פעם תהיתם מה גרם לי להתחיל לכתוב את הבלוג הזה, התשובה היא…
בית המדרש “רשות רבים”!
לפני כשנתיים זכיתי להתקבל למחזור החמישי של ביהמ”ד המיוחד הזה, במסגרתו נפגשתי עם חבורה סופר-מיוחדת של א.נשים מרחבי הציונות הדתית. באחד המפגשים האלו, אחרי שנאמתי בפאתוס מסוים על משהו (כבר לא זוכר מה), זרק לי אחד החברים: “למה אתה לא כותב?” – הרמתי גבה או שתיים, אבל מייד אמרתי “אוקיי, ננסה!” –
וַיֵּצֵא הַבְּלוֹג הַזֶּה… קראו עוד

הברית הישראלית ועדכון תוכנת ההלכה

habrit_haisraelit

אין מתאימה יותר מהתקופה הזו שבין פסח ליום העצמאות כדי לקרוא ספר כמו “הברית הישראלית” של יואב שורק – ובאופן לא מפתיע, זה בדיוק מה שעשיתי בפסח (ועם חזרות הש”ץ הסליחה…)
הספר זכה לתשבחות מעדות הנחתום, יחד עם מחמאות כנות יותר המלוות בביקורת עניינית של עידו חברוני, וכמובן שלא אטריח אותכם בעוד מאותו דבר – ולכן אסתפק בסקירה קצרה של מה יש בספר, ובסקירה קצת יותר ארוכה של מה אין בספר (ואותו אני אנסה להשלים).

קראו עוד

פלמנקו ואמנות אחזקת המסורת

אתה מסתכל לאן אתה הולך והיכן אתה נמצא וזה אף פעם לא מסתדר, אבל אז אתה מסתכל אחורה להיכן שהיית, ונדמה שאיזשהו דפוס מתחיל להופיע. (ר”מ פירסיג, זן ואמנות אחזקת האופנוע)

בדיוק היום לפני שנה, ב- 26/2/14, נפטר מהתקף לב פתאומי גדול אמני הפלמנקו בעולם ואחד הגיטריסטים הווירטואוזיים בכל הזמנים, פּאקו דה לוּסיה (יליד 1947). וזו הזדמנות להביא מעט גאולה לעולם המורכב והעשיר של מוסיקת הפלמנקו ולמהפכה שיצר בה פאקו.
Flamenco_Tradicionאבל הפעם לא אטריח אותכם בדיבורים אודות הפלמנקו per se, אלא אציע לראות בו וביחסו לאמנות בכלל, מעין משל מאיר עיניים להתחבטות של הזהות היהודית בין מסורת להתחדשות. ואם תרצו במשפט אחד: לדעתי, היחס בין הפלמנקו למוסיקה המודרנית כמוהו כיחס בין היהדות לתרבות המערבית – ולכן כדאי לנו ללמוד משהו מתרומתו של פאקו דה לוסיה להפיכת הפלמנקו, שנתפס כמוסיקה צוענית פרימיטיבית, ל”אור לגויים”, כפשוטו.
קראו עוד