העולה הישראלית – מחידושי ספרו של יונתן גרוסמן

עם פתיחת ספר ויקרא מקובל על מחברים, מפרשים וכותבי פוסטים לפתוח באנחה יהודית על החדגוניות של ספר ויקרא מצד אחד, ועל ריחוקנו התודעתי מעולם הקרבנות מצד שני. אף אני הק’ חשתי בכך, והקדשתי כמה פוסטים לדיון בספר בכלל ובתורת הקרבנות בפרט – כשהמסקנה הסופית שלי היתה שלא זו בלבד שהספר אינו ‘מסודר’ כמו שהוא נראה מבחוץ (“סדר כהני חדש“), אלא שגם אי אפשר למצוא הסבר קוהרנטי לכל החוקים המפורטים להפליא שלו, מעבר לעצם השאיפה להבדלה (“ובכתבי הקודש נאמר: למה? ככה!“).

והנה לאחרונה הוטלה פצצה בבית המדרש היהודי בדמות ספרו של פרופסור יונתן גרוסמן, “תורת הקורבנות: מחוות של בשר ורוח“. למרות שקראתי בקושי רבע ממנו, אין לי ספק שהתפיסה של ספר ויקרא בציבור הדתי עומדת להשתנות משמעותית מעכשיו – בין אם אתם\ן מורים\ות, לומדים באוניברסיטאות, מדרשות או ישיבות, מעבירי דבר תורה או סתם מחפשים משהו להעביר איתו את התפילה – אתם חייבים את הספר הזה לידכם. מעבר לעובדה שהוא מאוד נוח לקריאה (כריכה קשה, נייר קרם, עריכה מצויינת), הוא כתוב בשפה ברורה ונעימה ובסגנון קולח, עם חלוקת משנה לתתי נושאים, עם טבלאות עזר כשצריך ו… בלי יותר מדי הערות שוליים, למרות שהוא גדוש בחידושים כמעט בכל עמוד.

וכאן המקום לציין שהספר אינו קצר – 638 עמ’ לא כולל ביבליוגרפיה – אבל מי שמכיר את פירושו המונומנטלי, שלא לומר האימתני, של פרופ’ יעקב מילגרום על ויקרא, שמחזיק 3 כרכים בני כ- 2,700 (!!!) דפים, לא נבהל ממספרים כאלו:) מה גם שרשמית הספר הוא פירוש מורחב לויקרא א-י ‘בלבד’, אבל למעשה הוא כולל מבואות וניתוחים שרלוונטיים לכל תורת הקרבנות המקראית, וגרוסמן עושה את המלאכה הקשה-להחריד הזו בחן ובשכל טוב: הוא כותב במתינות, מתעכב על כל נקודה ונקודה, ומביא מגוון עצום של מקורות בדרך הילוכו – משלל מקורות חז”ל, דרך חוקרי מקרא בני ברית ושאינם בני ברית, ועד… חידושי הגרי”ז ושיעורי הרב ליכטנשטיין לזבחים ולטהרות (!) – תוך שהוא דן בעמקות בדבריהם, ברצותו מקרב וברצותו מרחק, ואף מתפלמס בתקיפות מנומסת עם דעות שקנו להן שביתה בחקר המקרא. קראו עוד

הַנְגָּדָה של פסח – לקראת סטרוקטורליזציה אנתרופולוגית של ריטואל דיסקורסיבי-רליגיוזי

ההגדה של פסח זכתה לאינספור פירושים ומהדורות – אף אני הקטן הוצאתי לאור מהדורה ביקורתית של הטקסט – אבל הריני כבן 40+ שנה ולא זכיתי שתיאמר הגדה של פסח מנקודת מבט אנתרופולוגית. אז הנה נסיון למילוי החלל בתחום, בפוסט שכותרתו היתה יכולה להיות ספר של רסלינג (גם לזה לא זכיתי…) – אבל קודם כל, הקדמה מתודולוגית קצרה.

אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית – הַנְגָּדָה כגורם מסביר

במוצאי שמחת תורה כלשהי, אגב נסיוני להסביר אירוע מביך של הדרת נשים, נעזרתי באנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית של קלוד לוי- שטראוס זח”ל – וכאן המקום לבצע שוב ניצול ציני של התיאוריה היפה הזו, שתיקרא להלן א”ס.

structuralismבקצרה, הא”ס טוענת שהמין האנושי נוטה לחלק את התופעות הטבעיות לקטגוריות מובחנות, ו’לקבץ’ אותן לצמדים בינאריים מנוגדים כמו זכר-נקבה, אדם-חיה, קודש-חול, אנחנו-הם וכן הלאה. כדי להתמודד עם תופעות ש’שוברות’ את הסדר – למשל גבר שנראה כאשה – נוצרו מיתוסים וטאבואים שנועדו מצד אחד לספר על מצבים כאלה – למשל אדם שהופך לחיה – ומצד שני להזהיר מפניהם. הא”ס מסייעת להסביר גם ממצאים ‘פיזיים’, כמו טקסים שונים ומשונים, וגם ממצאים טקסטואליים – וביניהם גם התנ”ך שלנו.

ואכן, כמה אנתרופולוגים ידועי-שם הציעו ניתוחים א”סיים לפרשיות מקראיות – כמו מארי דגלאס, שהציגה הסבר מרתק לחוקי הכשרות בתורה, וכמו סר אדמונד ליץ’, מיקירי הבלוג, שהציע ניתוח סטרוקטורליסטי של פרקי הבריאה, של טקס הקמת המשכן, ועוד. אז אם יורשה לי לאחוז בשולי גלימותיהם הטקסיות של האנתרופולוגים הנ”ל, אנסה להציע ניתוח סטרוקטורליסטי-ניגודי גם לממצאים ה’פיזיים’ של הפסח, וגם לממצאים הטקסטואליים שלו, מהתורה ועד להגדה. קראו עוד

ובכתבי הקודש נאמר: למה? ככה!

Vayikraאחרי שצלחנו את החלק הקשה שלא לומר המעיק של ספר ויקרא (=תזריע-מצורע), הגיע הזמן להתרווח קצת בכורסה ולהרהר בשאלה הנצחית בדבר המשמעות הפנימית והעמוקה של חוקי תורת הכהנים: הפרקים הראשונים של ויקרא עסקו באינספור הלכות הקרבן, מנקודת הראות של המקריב ומנקודת הראות של הכהנים; אחר כך פורט בפרטי פרטים הטקס הממושך של הקמת המשכן והקדשת הכהנים; בהמשך זכינו ללקסיקון זואולוגי בדמות הלכות כשרותם של בעלי חיים שונים ומשונים למאכל; או-אז הגענו לשיא הבירוקרטיה הכהנית העוסקת בנהלי זיהוי, בידוד וטיהור הצרעת לסוגיה השונים, וקינחנו בטומאות האקזוטיות של הזב והזבה (אולי לסגור מעגל עם טומאת היולדת בה נפתחה פרשת תזריע). בהמשך עוד צפוי לנו טקס יום הכיפורים על כלליו החריגים, ודיני העריות המרובים – ואז סוף סוף נגיע לפרשת קדושים (‘ספר הקדושה’ כפי שהוא מכונה אצל החבר’ה מגרמניה) שמחזירה אותנו איכשהו להיגיון המערבי המוכר לנו. קראו עוד

מהודוּ ועד סינַי – פָּרלֶלומניה

פרללומניה (Parallelomania) היתה כותרת מאמרו של הרב-ד”ר שמואל סאנדמל שפורסם ב-1962, שביקר בחריפות את הקְבּלת-היתר בין הכתבים השונים מימי הבית השני. מאז הפכה הפרללומניה למטבע לשון עובר לחוקר, וכל המבקש להשוות בין, נאמר, טקס גירוש רוחות אינדיאני עתיק לבין טקס פתיחת הדלת לאליהו הנביא, מקפיד להדגיש: “אמנם יש להיזהר מאוד מפרללומניה וכו’, א-ב-ל במקרה זה דווקא נראה כי…” – וכן על זה הדרך.

אז כהכנה לפרשת צַו הקרבה ובאה, ואולי גם לליל הסדר המהווה טקס ארוך וגדוש פרטים, אני הולך לחטוא בפרללומניה מהזן היותר גרוע – השוואה בין טקס הקמת המשכן שאירע (?) אי-אז לפני כ- 3300 שנה במדבר סיני, לבין הטקס ההינדי לאל האש אַגני (ה- Agnicayana) ששוחזר ביוזמת החוקר פריץ סטאל לפני כ- 40 שנה, בכפר בצפון הודו. הטקס מתועד בספרו של סטאל, AGNI – The Vedic Ritual of the Fire Altar, אבל יש לי תחושה שחלקכם (כמוני) לא תטרחו לקרוא את כולו – אז הנה הסרט, עליו כתבתי בקצרה בפוסט הקודם ושבעקבותיו הגיע סטאל למסקנתו המרעישה לפיה אין לטקסים שום משמעות מעבר לעצם קיומם:


קראו עוד

עיר-מגדל, ארץ-שמים, אדם-אל

אחרי שהגענו למסקנות לא מחייבות לגבי הרקע ההיסטורי-ריאלי של סיפור מגדל בבל, הגיע הזמן לחזור לעיקר – הבנת הסיפור כמיתוס, ולא כדיווח היסטורי. אבל לפני זה, שני משפטים לגבי…

מהו מיתוס?

למרבה הצער, למונח ‘מיתוס’ הודבקה משמעות מאוד ברורה ומאוד לא נכונה בעברית של ימינו, שאפשר להגדיר אותה כ”שקר מפואר”. לא כאן המקום להאריך, רק אומר שמבחינתי מיתוס הוא סיפור על העבר, שיש לו משמעות מרכזית להווה ולעתיד של תרבות מסוימת. הסיפור המקראי על הנחש בגן עדן, והסיפור הציוני של ‘משואה לתקומה’ הם מיתוסים – שניהם מסופרים כאירועים שקרו בעבר ולשניהם יש משמעות מרכזית לתרבות היהודית-ישראלית. האם שניהם אירועים ריאליים-היסטוריים? הראשון כנראה שלא, והשני כנראה שכן (אך עיינו במחקרי ‘מדבר שקר’ :) – אבל זה לא מעלה ולא מוריד לגבי הגדרתם כמיתוסים! 

מגדל בבל – הסיפור והשאלה

tower_of_babel_verses_structureהסיפור עצמו מכיל תשעה פסוקים בלבד, ומהווה את אחת הדוגמאות היפות לנפלאות הסיפור המקראי הדחוס והחסכוני, כי תשעת הפסוקים האלו הם מועט המחזיק את המרובה. בתמונה כאן אפשר לראות למשל את המבנה התקבולתי המרשים שלו, שמרמז על מנגנון ה’מידה כנגד מידה’ ששימש להענשת בוני המגדל עליו עמדו כבר חז”ל. בנוסף הסיפור משלב אמצעים ספרותיים נוספים כמו לשון נופל על לשון, כפל משמעות ואפילו אירוניה שנונה כנגד בבל העתיקה.

הבעיה בסיפור היא, כמו בעוד סיפורים מקראיים רבים, מה בעצם הבעיה בסיפור? כלומר – מה ניסו אותם אנשים לעשות שהטריד כל כך את פמליה של מעלה עד שזו נאלצה לבלול את שפתם?

קראו עוד