מארק טוויין נהג לספר שבגיל 14 הוא היה בטוח שאבא שלו הוא אידיוט מוחלט. רק בגיל 20 הוא הופתע לגלות כמה אבא שלו הספיק ללמוד ב-6 השנים האלה…:) נזכרתי באנקדוטה הזאת שלשום, אחרי שזכיתי לנכוח בגוף ובנפש בהופעת פלמנקו נדירה שנערכה בארץ הקודש – ונדהמתי לחזות באולם האשדודי על שני יציעיו, כשהוא מלא עד אפס מקום במאות רבות של אנשים מגיל 9 עד 99 (בערך), שבאו לשמוע ולראות פלמנקו "טהור".
תמיד אני נוהג לקטר שבישראל כולם אידיוטים מוחלטים בכל הקשור לפלמנקו – מילה שהאסוציאציה היחידה לגביה אצל 99% מהישראלים היא רקדניות מצועצעות עם קסטנייטות – והנה הופתעתי לגלות כמה למדו הישראלים בשנים המועטות מאז התחלתי לכתוב על פלמנקו בבלוג:) קראו עוד
כבר מסוף המאה ה-19, היחסים בין הפלמנקו למוסיקה הקלאסית היו די חד-סטריים, שלא לומר לא-קיימים: המוסיקה הקלאסית פשוט לא ספרה את הפלמנקו ואם טרחה להתייחס אליו, היה זה ב"בוז מוחלט" כדברי פאקו. הפלמנקו מצידו נוגן על ידי אנשים שבקושי ידעו לקרוא, ומוסיקה קלאסית לא היתה בדיוק כוס המוחיטו שלהם… ואל תבלבלו בין פלמנקו לבין כמה יצירות קלאסיות ב'ניחוח' ספרדי שדווקא הפכו ללהיטים קלאסיים (מ- Leyenda של אָלבֶּניס ועד כרמן של ביזה) – הפלמנקו ה'אמיתי' היה רחוק מאוד מהן. הפלמנקו של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – העידן בו המוסיקה הקלאסית עדיין היתה הקריטריון לרמה מוסיקלית בכלל – היה פשוט ופרימיטיבי, גם מבחינה מוסיקלית ועוד יותר מבחינה חיצונית: חבורות של צוענים כהי-עור, רקדניות צבעוניות יתר על המידה וזמרים צרחניים יתר על המידה… הגיטרה שימשה כמעט אך ורק לליווי, בפריטות 'גסות' ובקצב מהיר מדי – ובהתחשב בעובדה שגם הגיטרה הקלאסית לא נחשבה כל-כך בעולם הקלאסי, ברור שגיטרת הפלמנקו היתה בתחתית הסולם, אם בכלל.
