שירת הים, שירת דבורה ושבטי ישראל הקדומים

בצירוף מקרים מעניין, בדיוק כשפרסמתי את הפוסט הקודם בו הצגתי בין השאר את התפיסה לפיה עם ישראל היה מורכב ממספר שבטים נפרדים שלא כולם היו במצרים וכו’, התפרסם באתר TheTorah.com מאמרו של פרופ’ ריצ’רד אליוט פרידמן (Richard Elliott Friedman) על פרשת בשלח – שמציג תפיסה דומה ובצורה הרבה יותר מעניינת כמובן :)
אז כשירות לציבור, הנה תרגום שלי לעברית של המאמר, צמוד ככל האפשר למקור הכתוב בסגנון ‘סטקטו’ מקוצר [הוספות שלי יופיעו בסוגריים מרובעות ובפונט קטן]. אעיר רק כי פרידמן משתמש במונח Levite sources כחלופה למה שמקובל לכנות Priestly sources. תרגמתי בהתאם “מקורות לויים” למרות שבעברית זה קצת מוזר, אבל מתרגלים…

ההיסטוריה של יציאת מצרים:
העדות לעזיבת הלויים את מצרים והצגתו של י-הוה לישראל
מאת: פרופ’ ריצ’רד אליוט פרידמן

The Historical Exodus:
The Evidence for the Levites Leaving Egypt and the Introduction of YHWH into Israel
Prof. Richard Elliott Friedman

Who_Wrote_the_Bibleאחת התרומות המשמעותיות למחקר הביקורתי נעשתה במשותף על-ידי מורי פרנק קרוס [Frank Moore Cross] ז”ל ועמיתי הבכיר דיוויד נואל פרידמן [David Noel Freedman] ז”ל. ב- 1948 הם טענו על בסיס מספר ראיות שונות כי כמה שירים [במקרא] הינם עתיקים מאוד. אלו כללו את שירת מרים [=שירת הים] בפרשתנו ואת שירת דבורה בשופטים ה. פרידמן קרא להם ‘שני הטקסטים העתיקים ביותר בתנ”ך’. פרידמן הוסיף וטען כי יש לכך השלכה על ההיסטוריוּת של יציאת מצרים.
חוקרים וארכיאולוגים רבים אומרים כי יציאת מצרים מעולם לא קרתה. 90 אחוז מהטיעון מבוסס על היעדר ממצאים ממצרים או מסיני, ועל מציאת מספר מועט של פריטים מהתרבות החומרית המצרית באתרים ישראליים, מועט מכפי שהיינו מצפים לו הישראלים התגוררו במצרים במשך מאות שנים.
אך זהו אינו טיעון נגד ההיסטוריוּת של יציאת מצרים. לכל היותר זוהי ראיה (ליתר דיוק: היעדר ראיה) נגד המספר העצום של המשתתפים כפי שהתורה מתארת.

כללתי את הרעיון של ‘יציאת מצרים קטנה’ [במקור: non-millions exodus] בספרי מי כתב את התנ”ך? כבר ב- 1987, שם העליתי את הדעה, כאפשרות בלבד, לפיה קבוצה קטנה זו היתה רק הלויים. אפשרות זו נראית ממשית היום באופן משמעותי יותר מאשר ב- 1987.
קראו עוד

הרהורים על מלחמת החמס נגד עמלק

הרד”ק כתב “כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה” (יהושע ה, יד), וכשהתותחים רועמים וכו’ – אבל לאור מה שנראה כסיומה העצוב\עלוב של עוד התכתשות איזורית, עליה אמר הנביא בהפטרת ט’ באב (היום): בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַ(ה)בְנוּ אָרֶץ, חשבתי לפרסם מעט מהרהוריי בחודש האחרון –  הרהורים סביב פרשיית שאול וחמלתו על אגג מלך עמלק.

כבר אחד מחז”לנו, שבניגוד לכמה מהַגְּגִים מודרניים שביקשו לראות בשאול פעיל זכויות אדם והומניסט אנטי-קלריקלי, הִנגיד באירוניה צינית את חמלתו המדומה כלפי אגג (שאת כל עמו על נשיו וילדיו הרג לפי חרב), אל מול אכזריותו כלפי נוב עיר הכהנים:

אגג מובא לפני שאול - גוסטב דורה

אגג מובא לפני שאול – גוסטב דורה

וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל – אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב”ה לשאול “לך והכית את עמלק”, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?! יצאה בת קול ואמרה לו: “אל תהי צדיק הרבה”.
ובשעה שאמר לו שאול לדואג: “סוב אתה ופגע בכהנים” יצאה בת קול ואמרה לו: “אל תרשע הרבה…”

אבל הרהוריי לא עסקו בפסיכו-אנליזה של שאול והסיבה לחמלתו על אגג (ברוח ימינו הרופסים הייתי אומר כי שאול רצה שתישאר לו “כתובת” לפעם הבאה…), אלא באנליזה של עצם הציווי האכזרי על השמדת עמלק “מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר” (שמ”א טו, ג) – מה זה ועל מה זה?!

ההסבר הידוע והמקובל טוען מצד אחד כי זהו דבר ה’ ואין להרהר אחריו, ומצד שני מתנחם בכך שהמצווה למעשה אינה תקפה מזה אלפי שנים ומה שנותר ממנה הוא פולקלור שמתמצה בהכאת המן בפורים. אבל בשורות הבאות אנסה לסקור בקצרצרה 3 דעות אחרות בנושא + להציג כמה ציטוטים מרתקים של חוקרי מקרא נוצרים דווקא, בעלי השלכות אקטואליות מפתיעות. קראו עוד

לא מהשמים היא – על מעמד הר סיני ותורה מן השמים

מדי קוראי בספרי המחַקְּרִים, אני תמה עד כמה קריאתנו בתורה היא שטחית ועצומת-עיניים, ובלבד שנוכל להמשיך ולהאמין בתורה מן השמיים… והנה דוגמה אקטואלית: בחג השבועות הקרב ובא נהוג לקרוא בבתי הכנסת את פרשת מעמד הר סיני (שמות יט-כ), המורכבת משתי פרשיות: ההכנה למעמד (פרק יט) ועשר הדברות (פרק כ).  את ניתוח עשר הדברות אשאיר לפעם אחרת, אבל בואו נסתכל רגע שוב על ההכנה המתוארת בפרק יט – ונבחן את עצמנו, לכמה מן השאלות הבאות שמנו בכלל לב:
קראו עוד

וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם – על עבדות, נצרות ומקרא

12 שנים של עבדות

“וְהָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדֹנָיו וְלֹא הֵכִין עַצְמוֹ וְלֹא עָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ – יִלְקֶה מַלְקוֹת רַבּוֹת” – אלו כתבי הקודש!
(אֶפְּס, האדון הלבן, מצטט את לוקאס 12:47)

That_is_Scripture - Epps

And that servant, which knew his lord’s will and prepared not himself –
shall be beaten with many stripes
!That’s Sctipture

זו אחת הסצינות שלכדו את עיני בקדימון\טריילר של ’12 שנים של עבדות’ (גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט וכנראה גם לא אראה – יש דברים שאני לא מסוגל לעמוד בהם) – בעל החווה מטיף לעבדיו המוכים, מתוך שכנוע פנימי עמוק, כי עפ”י ‘כתבי הקודש’ מוטלת עליו החובה להלקות אותם על אי-ציות. לקח לי קצת זמן עד שגיליתי את הסרטון הזה, בו הצלחתי לשמוע את המילים שקורא האדון הלבן, ולאתר את מקורן באוונגליון – ובסוף הפוסט הקדשתי כמה שורות לניתוח קצר של הטקסט. מכיוון שלא ראיתי את הסרט, אני סומך על מה שכתוב כאן ועל מה ששמעתי מידיד שכן ראה אותו, ולפי שניהם מסתבר כי הדת וכתבי הקודש (הנוצריים, כמובן) הינם בעלי נוכחות רבה מאוד בסרט הזה – ולאו דווקא לחיוב.

קראו עוד

מזבח שנעקר ממקומו – על הציווי של מזבח הקטורת

לאחר פירוט ארוך מאוד של מבנה המשכן וכל כליו (פרקים כה-כז), של בגדי אהרן ובניו הכהנים (פרק כח) ושל הקרבנות שעל הכהנים להקריב כדי לחנוך את המשכן (פרק כט), מסתיים לו פרק כט בפסוקים החגיגיים הבאים:

כט (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם.

[נ.ב.]

ל (א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה…

השאלה אליה רמזתי ב- נ.ב. נשאלת מאליה: מה פתאום ‘נדחף’ לכאן הציווי על מזבח הקטורת?! והלא הציווי על כל כלי המשכן (למעט הכיור, שאיננו ממש כלי – וראו להלן) נעשה כבר בפרשת תרומה!
חדשים גם ישנים ענו על השאלה הזו בכל מיני דרכים, והנה סקירה ממצה של הפתרונות שניתנו לשאלה זו:
קראו עוד