Home » מקרא » אחרי עשרים שנה – הרבי מליובאוויטש ואני

אחרי עשרים שנה – הרבי מליובאוויטש ואני

בצירוף מקרים לא צפוי, יום הקבורה של שלושת הנערים הוא גם יום פטירתו של הרבי מליובאוויטש (ג’ תמוז) – ואת הדברים הבאים שכתבתי במשך השבוע אני מעלה כפי שהם, בעיקר בגלל הציטוט הפותח את הדברים.


מה שנראה בעינינו כעולם של כפירה אינו אלא עולם של אנשים הבוכים ומבקשים אמונה, מתחננים לאמונה!
אך מאחר שהם מתביישים לקרוא לאמונה בשמה, הם מכנים אותה באלף שמות אחרים: הם אומרים זאת בדרכם שלהם.
(רמ”מ שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, להלן ‘הרבי’)

כמי ששייך (בעל כורחו?) ל’עולם של כפירה’ ותוהה אודות בקשת האמונה, עליי להודות כי החסידות מעולם לא עניינה אותי. במקום אחר כתבתי על כך ואף פתחתי בבדיחה משל דרויאנוב שלא אחזור ואצטט כאן, אך היא ממחישה טוב יותר מכל ניסוח מלומד כזה או אחר את תחושותיי ביחס לחסידות – יהודים תמימים, מויפתים, צדיקים…
Chabad_Nautilusחסידות חב”ד – שהיום הוא יום השנה ה-20 לפטירת מנהיגהּ הבלעדי – היתה החריגה היחידה מבחינתי. בשנים תשנ”ג-ד למדתי מעט שבמעט מהתורה הכמעט-אינסופית של חב”ד, והרושם שנותר בי הוא של עומק עצום – כאותה ‘נאוטילוס’ של קפטן נֶמוֹ, הצולל הנצחי במעמקי הים שכל יְקר ראו עיניו, כך תורת חב”ד צוללת במעמקי התיאולוגיה הקוסמית מצד אחד והנפש האנושית מצד שני, ומנסה להראות איך הכל משתלב.
אז הלימוד הקצר הזה הראה לי שיש גם חסידות אחרת, אבל הצלילה האינסופית הזו קשה למי שנולד ביבשה, כמוני, וראה בעיניו את משברי הים וגליו המתנגחים והסותרים, לפני שראה את מעמקיו השקטים והכּוּליים… ולכן, עוד לפני ‘המפץ הגדול’ של פטירת הרבי ב- ג’ תמוז תשנ”ד, התקשיתי להתחבר לתורה הזו – ובוודאי שאחרי אותו אירוע והתגובות אליו. מאז הקפדתי לשמור (כמקובל בבון-טון של הציבור הדתי-לאומי :) על יחס ביקורתי וחשדני כלפי חסידות חב”ד בכלל ומשנתה התיאולוגית בפרט – בלי קשר כמובן להערצה האישית שלי לדמותו הלא-נתפסת של הרבי עצמו ולמפעל הענקים שיזם בעשר אצבעותיו – כשהוא מראה גם לציניקנים סקפטיים בנשמתם, שאדם אחד אכן יכול לשנות את העולם.

אז היום, אחרי עשרים שנה ובפרספקטיבה מעט רחבה יותר, חשבתי על אחת התורות החב”דיות הלומדת מהפס’ (שמ’ י, כו) כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה’ הוי”ה, שמכל דבר ודבר יש לקחת לעבודת ה’. ואם כן, אמרתי אענה גם אנכי חלקי ואראה מה אפשר ללמוד מחב”ד\הרבי על שלושת הנושאים בהם עוסק הבלוג הזה.

מקרא

אחד הדברים המפליאים במשנה החב”דית היא ההתעלמות המוחלטת ממחקר המקרא, שלא לדבר על ביקורת המקרא. ברור שלא הייתי מצפה למצוא התייחסות שכזו בשום חסידות אחרת, אבל חב”ד ידועה כמי שמתמודדת עם כל אתגר אמוני קיים, וביניהם גם אתגרי התורה והמדע – בעוד שהמקרא נמצא כביכול מחוץ לתחום. קשה לומר שהרבי לא היה מודע לרוחות המחקר שנשבו באירופה, שהרי הוא למד במספר אוניברסיטאות ובוודאי נחשף לפולמוסים הסוערים בנושא – והדבר נותר כשאלה פתוחה מבחינתי.
עם זאת, ישנה תובנה מקראית אחת שהרבי נהג להדגיש (בעיקר בסדרת הספרים “ביאורים לפירוש רש”י על התורה”) – לדבריו, רש”י ביקש לפרש את המקרא בהתאם לכלל שקבעו חז”ל “בן חמש למקרא”, ומכאן שכל פסוק בתורה אמור להיות מובן גם לילד בן חמש. לשיטתי, אני למד – שלא על דעת הרבי כמובן – שכל פסוק בתורה אמור היה להיות מובן לאלו שאליהם הוא היה ממוען. מכאן שלפני כל מיני הסברים תיאולוגיים מורכבים חובה עלינו לנסות להבין למה התכוון המשורר כפשוטו, ולא (רק) כמדרשו. באופן פרדוקסלי דווקא לימוד רש”י שעליו גדלנו כמי ש”לא בא אלא לפשוטו של מקרא”, הוא זה שמונע מאיתנו להבין את המקרא כפשוטו – והרי רש”י עצמו הודה כידוע לנכדו שיש צורך בפירושים חדשים בהתאם לפשטות מתחדשים בכל יום – כל שכן בימינו, כמעט אלף (!) שנה אחרי רש”י…

עבריות

עד אמצע המאה ה-20, ההישג הגדול ביותר של חב”ד היה, לדעתי, שמירת גחלת היהדות בברה”מ הסובייטית –מדובר בנס בפני עצמו, וכמי שנושא את השם ‘דנטלסקי’ אתם יכולים לנחש שיש לי איזשהו קשר לאיזור… אבל החל מעלייתו של הרבי ל’נשיאות’, מימשה חב”ד הישג גדול בהרבה, כשהפכה למיישמת היחידה של ייעודו המקורי של אברהם העברי – “ונברכו בך כל משפחות האדמה”.

רונלד רייגן לאחר חתימה על הצו הנשיאותי המכריז על יום החינוך הלאומי, בעקבות פעילותו של הרבי

רונלד רייגן לאחר חתימה על הצו הנשיאותי המכריז על יום החינוך הלאומי, בעקבות פעילותו של הרבי (באדיבות אתר חב”ד)

אפשר להתווכח מפה ועד ברוקלין בשאלת אופי הפעילות החב”דית בתחום הזה, אך לכל מעבירי הביקורת השנונים (ואני ביניהם, עד לפני מספר שנים) אני מציע לחשוב מה הם עשו בשביל העם היהודי בפרט, והעולם הגויי בכלל –
לצערי, דווקא כבן לשבט הדתי-לאומי שגדל אמנם על משנת הרב קוק האב אבל דרך משנת הרב קוק הבן (שחסרה כמובן את רוח הקודש :) לא זכיתי להיחשף למסר האוניברסלי שנשא הרב קוק, מסר שדי הודחק ע”י תלמידיו, למעט הרב יהודה ליאון אשכנזי (‘מניטו’) ותלמידו הדגול הרב אורי שרקי – האחרון אף יזם לאחרונה את הקמת ארגון ‘ברית עולם’ לבני נח, דבר שהרבי מליובאוויטש יזם כבר לפני עשורים, כולל פנייה לציבור הערבי (!)
בשל כך, הרב היהודי המוכר ביותר בעולם כיום הינו הרבי מליובאוויטש ולא הראי”ה קוק וגם לא הראי”ה השל, למרות שאין ספק ושני האחרונים ‘קלעו’ הרבה יותר לרוח התקופה וחזו מראש את האתגרים בפניהם עתידים לעמוד העולם בכלל ועם ישראל בפרט – אבל דווקא הרבי הוא זה שהצליח ממקום מושבו בארה”ב, לגרום למאות מנהיגים ולעשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם להבין כי לעם ישראל יש בשורה אליהם (גם אם היא מתורגמת טכנית ‘רק’ לשבע מצוות בני נח).

פלמנקו

מושג ה’ניגון’ (במלעיל) הוא אבן יסוד בחסידות, ובשם ר’ הלל מפאריטש נאמר כי “מי שיש לו חוש בנגינה יש לו חוש בחסידות” (אני כנראה יוצא דופן…) – ואכן הרבי היה דוגמה חיה וחריגה, בעולם הרבני לפחות, למי שלקח את הנושא המוסיקלי ברצינות מלאה. מעבר לכך ששימר והעביר הלאה את המסורת המוסיקלית החב”דית על מאות ניגוניה, הוא עצמו היה משתתף פעיל בניגון ובשירה –  “במהלך ההתוועדויות נהג הרבי כמנצח בתזמורת ושלט בעוצמת השירה ובקצב שלה… ולעיתים קרובות אף מוחא כפיים במהירות גדולה, קם מלוא קומתו ורוקד, והאולם היה נהפך בבת אחת להר געש סוער” (י’ הררי, “סודו של הרבי“, עמ’ 158).
על ידי ניגונים ומחיאת כף, כידוע, מתמתקים כל הדינים ובאופן מעניין גם בעולם הפלמנקו, ‘מוחאי הכף’ (palmeras) מהווים מקצוע בפני עצמו. חוש הקצב המפליא של הרבי בתחום הזה, וסליחה על ההיטפלות לקטנות, מעיד על החיבור האמיתי שלו לניגון – ושימו לב לקטע הבא בו הרבי, כבר לא אדם צעיר, מוחא כף בהתלהבות ובדיוק וכל עצמותיו תאמרנה (במיוחד בהשוואה לחסידים שמאחוריו – מה שלא מפריע לו מיד לאחר מכן לדאוג לעוגה לילד הקטן :)

אקדמי-ה למעלה מטעם ודעת…

מוסף שבת האחרון הוקדש בחלקו הגדול לדמותו של הרבי. והגדילו העורכים לעשות בפרסמם פרק מעבודת דוקטורט של הרב ראובן הכהן אוריה, שם ניתן לראות כי לא רק החסידות מתבטאת במונחים של למעלה מטעם ודעת, אלא גם האקדמי-ה :)
הנה ציטוט נבחר – הדגשתי את המילים שתורגמו,אני מניח, מיידיש…

משיחיותו הציבורית־היסטורית של רממ“ש היא תהליך רציונלי וסיבתי־טבעי, תהליך שבו מתבטלים היסודות האפוקליפטיים בשל הכורח האימננטי. היסוד המיסטי גובר על היסוד המיתי, והלוגוס מעמיד את המיתוס על יסודותיו האימננטיים. רממ”ש איפה הכריע כי בהתאם לתמונת העולם הפנתאיסטית, דרכו הנטורליסטית של הרמב”ם היא הדרך היחידה למשיח ואין בלתה.

ובעברית של בני אדם – הרבי ציפה למשיח בן-אנוש, שיהווה חלק מההיסטוריה הקיימת:
כל השאלה היא – מי הוא יהיה???…

23 תגובות על “אחרי עשרים שנה – הרבי מליובאוויטש ואני

  1. העלית כאן נקודות מעניינות
    זה אכן מעניין מדוע הרבי מליובוויטש שעסק תדיר בנושאים אמוניים ובהתמודדות עם המודרנה לא עסק בנושא ביקורת המקרא
    אבל שים לב שהוא לא היחיד מאותם גדולים שלקחו על עצמם את העיסוק בנושא ההתמודדות עם המודרנה שלא עסק בכך
    עמיתו הרב סולוביצ’יק זצ”ל העיד על עצמו בתחילת ספרו “איש האמונה הבודד” שנושא זה אינו מטריד אותו במיוחד
    וגם הרב קוק זצ”ל שאותו הזכרת לא נכנס לעימות עם ביקורת המקרא לגופם של טענות אלא הוא תקף אותה באופן גורף כאפיקורסות -יעויין ב”לנבוכי הדור” פרק כו ובעובדה שהוא ביקש מהנהלת האוניברסיטה העברית שתחום זה לא ילמד שם- ועם מה שהוא כן נכנס לטוען ונטען זה עניין האשורולוגיה וממצאי המחקר הארכיאולוגי אך לא עם “שיטת התעודות” וכיו”ב

    אם אתה שואל אותי מה ההבדל בין האשורולוגיה לביקורת המקרא הספרותית לענ”ד במקרה הראשון מדובר בממצאים היסטוריים אמפיריים שצריך להתמודד עם קיומם והשאלות שעולות מהם-גם אם בעירבון מוגבל,הארכיואלוגיה היא כמובן גם תחום של מעט תשובות והרבה שאלות וניחושים ואכמ”ל-לעומת ביקורת המקרא הספרותית שאין לה בדל של אישוש אמפירי למעט סברות פרשניות של חוקרים שעם כל הכבוד לא מחייבות מאומה.
    זה לדעתי תורף ההבדל בין נחיצות העיסוק בהתמודדות עם האבולוציה ועם שאלות של תורה ומדע כמו “השפן והארנבת” וכיו”ב ו-ברמה פחותה יותר אך עדיין- עם תחום הארכיאולוגיה לבין העיסוק בביקורת המקרא ו”שיטת התעודות” .
    אז לפני שאותקף קשות אקדים תרופה למכה ואומר שלא עלה בדעתי לחשוב שאין לעסוק בכך למי שהנושא מטריד אותו ולא אמרתי שאין שאלות וכו’ וכו’ ולא אמרתי שהרד”צ הופמן והרב ברויאר זכר צדיקים לברכה בזבזו את זמנם
    מה שאמרתי שבכל נושאי ה”התמודדות” למיניהם נראה הדבר שנושא זה מהסיבות שכתבתי תופס את אחד המקומות האחרונים בסדר העדיפויות ואין פלא שרק מעטים עסקו בכך באופן רציני
    -נראה לי שלא במקרה אלו שעסקו בכך באופן רציני כל אחד בדרכו הרד”צ הופמן והרב ברויאר היו שניהם מגרמניה ,שם העיסוק הזה התחיל באופן רציני בעולם האקדמי ובשוק הרעיונות ולכן היה צורך להתמודד עם זה-
    לכן כנראה פחות עסקו בכך

    • זה נכון שפולמוסי ביקורת המקרא דאז נסובו ברובם סביב השערת התעודות, שזו השערה ספרותית ולא “מדעית”, ואולי באמת הרבי כאיש שלמד הנדסה, מתמטיקה ופיזיקה (!) לא “ספר” בכלל את כל התיאוריות האלו :)
      אגב, זה לא רק ביקורת המקרא, אלא ביקורת היהדות בכלל (גרץ, גייגר, צונץ וכל השאר – כל אחד כמובן בדגשים אחרים) – יש ספר חדש שדן בכל זה בהרחבה ובפירוט – “ביקורת מבוקרת” של אסף ידידיה (ספר מעולה, אקדמי אך בלשון בני אדם!) ממנו עולה שההדים של הפולמוס הגיעו כמעט לכל פינה באירופה וגם למזרחה (ע”ע הרי”א הלוי בעל “דורות הראשונים”). לכן ודאי שהרבי שמע על כך, אלא שלא התייחס.

  2. אכן גם לי נראה כדבר פשוט שהרבי מליובאוויטש זצ”ל הכיר את הנושא – אם כבר הזכרתי רבנים מגרמניה שעסקו בכך עקב העובדה ששם העניין היה במודעות גם הרבי מליובאוויטש עצמו שהה הרי תקופה בברלין ולמד שם כשומע חופשי פילוסופיה ואת סמיכתו לרבנות עשה בבית המדרש לרבנים בברלין נראה שקרוב לודאי שהוא נחשף שם לזה-

    אבל מה אתה משער לגבי הרבנים האחרים שהזכרתי? הרב קוק והרב סולובייצ’יק? זה נראה שהרב קוק ממש זלזל בעניין והרב סולובייצ’יק גילה דעתו שאין הביקורת מטרידה אותו

  3. לדעתי הסיבה שהם לא התייחסו לביקורת המקרא, פשוטה מאוד.
    ביקורת המקרא לא עסקה מעולם בשאלה האם התורה משמים במובן הפשוט, או לא.
    היא עסקה בשאלה איך נבנתה התורה, לאחר ההנחה המוקדמת שלא יתכן שהיא משמים.
    לכן מי שסבור שיתכן שהתורה נתנה משמים כפשוטו, לא יכול לנהל שיח עם ביקורת המקרא.
    אבל הוא כן יכול לנהל דיון על “מי אמר שהתורה משמים והאם יש הוכחות לכאן או לכאן”. את זה, אני חושב שהם עשו, בדרכים ישירות או עקיפות.

    • יכול להיות – אבל אם כן זאת התעלמות לא במקומה. גם לגבי שאלת בריאת העולם, האבולוציה וכו’ היה אפשר לומר שמי שסבור שתיאור הבריאה הוא כפשוטו אין בכלל מה לעסוק בכך, ועדיין הרבי התייחס לכך בהרחבה כמה וכמה פעמים.

  4. גם רג”נ קיבל את האבלוציה ואת ביקורת המקרא דחה כמעט בקש. ראהm.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1257218&forum_id=1364

    בפיסקה על עמוד טו

  5. ואולי הרבי לשיטתו לא יכול לענות על ביקורת המקרא.
    אם התשובה שלו על בדיקות פחמן 14 וכדו’ היתה שאנחנו לא יכולים להסיק מקצב האירועים היום על קצבם בעבר, הרי שהוא הודה בהשתנות, הרבי מאידך טען שחייבים לקבל את ששת ימי בראשית כפשוטם, ואם כן את כל המקרא חייבים לקבל בצורה בסיסית כפשוטו, ללא הנחת השתנות.
    האם אין כאן מעין תפיסת מקל בשני ראשיו?

    • תודה על ההפנייה לדיון על רג”נ!
      ולגבי הטיעון על תפיסת מקל בשני ראשיו – לא ראי זה כראי זה. השתנות הטבע היא דבר אחד, השתנות רעיונות (למשל הדגשים השונים לחלוטין של ספר דברים לעומת ויקרא וכו’) היא דבר אחר לגמרי.
      עם זאת מצאתי בזמנו תנא דמסייע לך:

      “בעוד שבתחום פרקי הבריאה אנחנו מסוגלים להבין ש”ויעש אלוהים” יכול להימשך מיליוני שנים, וכי בריאת עולם איננה סותרת התהוות עולם איטית, וכבר אין אנו נרעשים למשמע הידיעה שהעולם לא נברא במקום אחד מצומצם ובזמן אחד קצר למרות הכתוב בבראשית, לגבי מתן תורה עדיין איננו יכולים לעשות אותו צעד. עדיין ברור לרבים שהנוסחה “תורה מסיני” פירושה צמצום מעשה נתינת התורה, כולה, לנקודת זמן ומקום אחת מוגדרת – סיני (איפה שלא נזהה אותו), מעמד מתן תורה (1240 לפנה”ס, או 1400, או כל תאריך אחר, ובלבד שיהיה נקודתי. בעוד שנפשנו יכולה לתפוס ש”ויאמר אלוהים” איננה אמירה כאמירתנו, והיא יכולה לקחת מיליארדי שנים במרחבי גלקסיות, איננו יכולים לשאת את הרחבת מתן תורה גם כן לשנים ארוכות.”
      ד”ר (!) חגי משגב –
      http://misgav.blogspot.co.il/2013/01/blog-post_31.html

    • דעת הרבי בקשר לבדיקת החמצן היא שאין ללמוד ממנה כלום-היות ומדעית גם הוכחה כאיננה ניתנת להילקח כבר סמכתא. ואילו דעת הרבי ל6 ימים זוהי תורת ה’ הנצחית והקבועה ללא כל ספק בכך, יממה של 24 שעות בלבד! מהי הסתירה איפה?

      • לגבי בדיקת פחמן (לא חמצן, אגב) –
        “היות ומדעית גם הוכחה כאיננה ניתנת להילקח כבר סמכתא” (בת סמכא?) – לא נכון. הרבי כותב שהיא תקפה בהנחה והתנאים לא השתנו. אלא שהוא מניח – ללא שמץ של הסבר פיזיקלי, שהתנאים השתנו בצורה קיצונית, ללא בדל של הסבר מה ואיך (קרא בוויקיפדיה על תיארוך פחמן-14 ותבין).
        לגבי 6 ימים –
        כמו שכתבתי, אין ממש סתירה (“לא ראי זה כראי זה”). אלא שהרבי מקבל כפשוטו ממש מה שנוח לו, אבל לא מקבל מן הסתם עשרות פסוקים מפורשים המורים שלה’ יש ידיים, רגליים, אף וכו’ + שהוא נוהג לטוס על עננים וכו’. למה ומדוע? זה מזכיר קביעה תמוהה נוספת שלו לפיה פירוש רש”י נועד כבר לילד בן חמש, שהרי אמרו “בן חמש למקרא” ורש”י כתב שהוא “לא בא אלא לפשוטו של מקרא”… והרי יש מאות רש”י-ים ששום ילד בן חמש לא יבין ואת חלקם הוא לא אמור להבין בגיל כזה!

    • בס”ד ו’ באדר ע”ו

      אם ייפול לידי חוקרים מכוכב אחר ‘הומו ספיינס’ מכוכבנו שגובהו שני מטר, וימדדו את השינויים הנעשים בו משנה לשנה, יגלו שינויים בסדר גודל של מילימטרים. בהנחה שאין שינויים בקצב התהליך הטבעי – יגיעו למסקנה המתבקשת שנצרכו ליצור שבידיהם כאלף שנים להגיע לגובה של שני מטר.

      מה יאמרו אותם חוקרים על טיעון שהומו ספיינסים מתחילים את התפתחותם משני תאים מיקרוסקופיים המתחברים יחד, ובמשך תשעה חודשים מתפתח מהם במהירות מטאורית יצור באורך של עשרות סנטימטרים ובמשקל 3-4 קילוגרמים. אז יוצא היצור מבטן אמו, והתפתחותו הולכת ונעשית איטית יותר עד להגיעו לגיל הבגרות בו הוא מגיע לשיאו, והיצור שבידיהם לא עברו יותר מעשרים שנה?

      אגב, עד לימינו חשבו חוקרים במשך דורות רבים ש’העולם קדמון’, עד שעלתה והוכחה תיאוריית ‘המפץ הגדול’, שלפיה נברא העולם ברגע אחד ממפץ אחד שיצר כדור אור ‘ויהי אור’, ומכאן החלה התפתחותו של העולם. ראו בספרו של הפיזיקאי פרופ’ נתן אביעזר ‘בראשית ברא’, המנסה להסביר את סיפור הבריאה לפי המידע המדעי הקיים. גם הוא הולך בהנחה שימי בראשית הם תקופות ולא ימים כמשמעם.

      בין השאר הוא מראה שהמימצא של המאובנים לא תומך בתיאוריה של אבולוציה גמורה, אלא באבולוציה ב’קפיצות’. הוה אומר: שילוב של התפתחות איטית אבולוציונית עם התערבות של בורא העולם ה’פוסח’ על כללי האבולוציה ומקדם את העולם בבת אחת לדרגה גבוהה יותר.

      כך ניתן להבין גם את תהליכי התגלות ה’ והופעת תורתו בעולמו.
      בתחילה באים האבות המכשירים את הקרקע בתהליך של דורות, מפיצים את האמונה בה’ ואת דרכי הצדקה והמשפט ויוצרים אומה הנצרפת בייסורי הגלות, עד לרגע שבו היא בשלה לקבל את התורה בתהליך מהיר של ארבעים שנה, שבהן יקבלו את התורה שבכתב ואת יסודות התורה שבעל פה. ומכאן ואילך שוב תבוא צמיחה בתהליך איטי שבו כל דור בונה את בניינו על יסוד מורשת קודמיו – שומע ומוסיף.

      בברכה, ש.צ. לוינגר, כוכב השחר

      • טוב, הדיון מידרדר לרמה של אמנון יצחק וזמיר כהן… מסתבר שהמדענים חשבו על אפשרויות כאלו, ואחרי שיקלול ה”האצה”, עדיין נשארנו עם 13-14 מיליארד שנה. במונחים האלו אין כמעט הבדל בין 20 שנה לאלף שנה, כך שהדוגמה לא רלוונטית.
        לא משנה, העיקר שמבינים שהעולם לא נברא – ככל הנראה – ב”זבנג וגמרנו”, אלא במדורג, וכך גם התורה.
        האם 40 שנה או 400 שנה – זה כאמור הרף עין במונחים אבולוציוניים, אז על מה כבר הוויכוח?… :)

      • הצעת פרופ' מרדכי כסלו: המניין לבריאת האדם התבוני says:

        בס”ד ד’ באד”ב תשע”ו

        הצעה מעניינת העלה הזואולוג פרופ’ מרדכי כסלו (‘גיל האדם – התש”ס או מיליון שנה?’, שנה בשנה תשס”א, עמ’ 329-348). תמצית דבריו מובאת בספרו של הארכיאולוג ד”ר יצחק מייטליס, פרשת דרכים – מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע, ירושלים תשע”ה, עמ’ 7-8:

        ‘החוקר מרדכי כסלו הציע כי נקודת הזמן המשמעותית ביותר המבדילה בין האדם לחיה היא המצאת הכתב. המצאה זו מלמדת שהאדם הגיע לרמת הפשטה כזו, שבעזרת עשרות סימנים מוסכמים ומופשטים – הוא מסוגל להעביר מ ידע תובנות ורגשות, ולתרגם צירוף של סימנים מוסכמים למסר בעל משמעות. יכולת זאת, לקשור בין סימן מוסכם לדבר שאין לו כל דמיון חזותי לסימן זה – איננה מצויה אף אצל בעלי החיים המפותחים ביותר.

        זאת ועוד, על פי ההיסטוריונים – המצאת הכתב, היא המפרידה בין התקופות הפרה-היסטוריות לתקופות ההיסטוריות. רק באמצעות הכתב ניתן היה להעביר מידע מאדם אחד למשנהו גם אם הוא מרוחק מבחינה גאוגרפית או כרונולוגית, וכך לצבור ידע שיאפשר את התפתחות החברה על בסיס ידע ונסיון הדורות הקודמים.

        ואכן, על פי הממצאים הארכאולוגיים באיזור עיראק, סימני כתב התגלו באיזור נהר הפרת לפני כ-5700-5800 שנים, תקופה המקבילה לבריאת האדם על פי המסורת. עולה כי המקרא, שבמרכזו האדם התבוני היודע לכתוב, עוסק בתקופה ההיסטורית ולא באלו שקדמו לה’.

        ד”ר יצחק מייטליס מוסיף שלושה חידושים נוספים אליהם הגיע האדם באותה תקופה: אריגת בגדים, יצירת כלי מתכת וטיפוח עצי פרי. ‘כל אלה מאפיינים את האדם הנבון והחושב שרוח אלקים בו, שהחל את דרכו לפני כ-6000 שנה בערך. מנקודה זו בזמן – עלייתו של האדם התבוני לבמת ההיסטוריה – מתחילה איפוא התייחסות התורה לתולדות האדם’.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • את היסוד להבחנה בין סיפור הבריאה, שבו יש נטיה לקבל פרשנות על דרך המשל, לבין שאר התורה, שבה נוטים להבין דדברים כמשמעם – מבאר הראי”ה קוק באיגרות ראי”ה , איגרת צא, בכך ש’מעשה בראשית’ הוא מסתרי התורה, בהם התורה נותנת רק רמזים, וכפי שכבר חז”ל הביאו דברים על עולמות שנבנו וחרבו לפני בריאת העולם שלנו ועל תתקע”ד דורות של בני אדם שעלו במחשבה להיברא לפני אדם הראשון ונגנזו וכיו”ב.

        עיקר עניינה של התורה הוא להנחות את האדם התבוני באמונות ודיעות נכונות ובארחות חיים מתוקנים, ושם יש עניין לפרש ולא לסתום.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        פרופ’ מ’ כסלו מביא סיוע לשיטתו שהאדם שמתארת התורה הוא האדם התבוני, בדברי חז”ל ש’הכתב והמכתב’ נבראו בערב שבת בין השמשות, הווה אומר: הכתב והאדם באו כאחד. יכולת ההפשטה של האדם הראשון, באה לידי ביטוי אף ביכלתו לקרוא שמות ליצורי עולם.

  6. ואולי ההבדל שבאבולוציה התרגלנו, ואילו במקרא איננו רוצים או יכולים להתרגל?
    נניח שהייתה אבולוציה, כמעט ולא אירע דבר מבחינה דתית, אולם אם התורה לא ניתנה משמים, הבעיה הדתית שלנו קשה מאוד.

    • איך הביקורת יכולה להוכיח שהתורה אינה משמים
      ניקח לדוגמה את ספרו של רבינו הטור, אבי ההלכה המודרנית (שולחן ערוך והמסתעף) אם יבוא מישהו וייטען שהספר מלא סתירות, דעות שונות לא ראי זה כראי זה, הלכות חומרות חדשות שלא כתובות בגמרא וכו’, הוא לא מחדש לנו שום דבר ולא יצא מכלל ‘חוקר אובייקטיבי’ או אפילו למדן (עכ”פ בציבור הדת”ל הק’). אבל אם יטען שספר הטור אינו ‘קדוש’ ואינו ‘משמים’ במובן שאין זה רצון ה’ שנקיים ההלכות שבו, הרי זה אפיקורס וכופר למרות שאף אחד מה’עיקרים’ של הרמב”ם אינו מזכיר זאת! אפיקורס אינו מי שמשמיע דעה מחקרית/פרשנית כזו או אחרת אלא מי שמוציא עצמו מן הכלל.

  7. א) רוב החוקרים לא היו אנשים מאמינים עוד טרם מחקרם, יתכן שלו היו מאמינים היו “מגלים” תיאוריות אחרות שלא סותרות את הכתוב בתורה.
    ב)אם כבר הוזכרה רמתם של אמנון יצחק והרב זמיר כהן (והרב בא גד מהציבור הדת”ל), אני סבור שהבעיה בהם היא שהם מביאים רק דעות חד צדדיות שתומכות בהשקפתם ונמנעים מכל עימות עם הצד שכנגד (ויאמר לזכותו של הרב זמיר שהוא כתב זאת במפורש בהקדמתו לספרו “ארכיאולוגיה מקראית”), אמנם בהחלט ניתן למצוא שם דברים של טעם המסתמכים על שיטות מדעיות מבוססות.
    ג)בנוגע לבריאת העולם והמבול ודור הפלגה, כבר תמה הרמב”ן מדוע התורה הוצרכה לספר את כ”ז, ושהיתה צריכה להתחיל מתולדותיו של אברהם אבינו ע”ה, והשיב שסיפור כ”ז בא רק לומר שה’ הוא בורא עולם ומנהלו כרצונו ולפיכך ברצונו נטל מהגויים את הארץ ונתנה לנו (לא רק “למה פתח בבראשית” אלא תכלית כל הסיפורים הנ”ל), אבל באמת הדברים חתומים והם מרמזים על סודות עמוקים.
    ד) ה”מופת” הגדול ביותר לאמונה בה’ הוא חזרת עמ”י לארצו לאחר כאלפיים שנות גלות! – קיום דברי התורה והנביאים. לא צריך ללכת אחורה ולהתפלמס בשל כך על בריאת העולם.
    ה) אגב, כאדם ששייך ל”עולם של כפירה” (על פי לשונך), כיצד אתה מסביר את מאות! המופתים הניסיים שסופרו על הרבי מליובביץ מכלי ראשון (לא שמעתי, לא מאמין, הן טענות שמזכירות את אלה שאתה יורד עליהם – שאומרים בדיוק כך על מסקנות המחקר).

    • תודה שעוררת נשכחות! אבל חיבתי אליך לא תסמא את עיני מלבקר את טענותיך :)
      א) כבר 150 שנה שטובי המוחות בין היהודים המאמינים ניסו למצוא תיאוריות אחרות, והמקסימום שהגיעו אליו הוא שיטת הבחינות של הרב ברויאר – ועל כשליה הרחבתי כאן:
      https://ivri.org.il/2014/02/breuer-aspects-method/
      אגב, הרב + פרופ’ מ”ד קאסוטו היה יהודי מאמין, וכך גם הרב + פרופ’ י”א זליגמן, ועוד – והם לא האמינו בתורה מן השמים…
      ג) “הדברים חתומים והם מרמזים על סודות עמוקים” – השאלה מה התועלת באותם סודות אם אף אחד לא הבין\מבין אותם? ואגב, מה עשו מיליוני היהודים שחיו ממתן תורה ועד הרמב”ן\האר”י? לא הבינו כלום?
      ד) יפה! אלא שיאמר מי שיאמר שהקשר הוא הפוך: עם ישראל חזר לארצו כי האמין בתורה, כמו (להבדיל!) שדעא”ש הצליחו להקים ח’ליפות איסלאמית (זמנית:) כי זה לדעתם מה שהקוראן מצווה.
      ה) בגדול, אני לא מאמין לשום סיפור חסידי ואפילו חרדי – עיין כאן, והדברים ידועים:
      http://www.kikar.co.il/מותר-להמציא-סיפורי-ישועות.html
      בלי קשר, הרבי היה אדם ענק ויכול להיות שהיו לו השגות רוחניות שקשה להבין אותן – וכך גם כמה אנשים מיוחדים מאומות העולם (טוב, בעיקר הינדים…), שעליהם מספרים מוייפתים לא פחות מופלאים.
      ואסיים במעשה חביב עליי מכתביו של הגר”א דרויאנוב זי”ע:
      *******************************************
      זייפן עשה עצמו צדיק ובא להתארח בביתו של מוכסן עם-הארץ. תחילה עמד המוכסן לפניו ברתת ובזיע, ולסוף נתמלא רוח-גבורה ואמר לאורחו:
      – רבי, שמא כדאי והגון אני בעיניך לדעת, מי אתה?
      החזיר לו הלה:
      -רואה אני, שאתה כדאי והגון לכך, ואגלה לך סוד זה. אני נכדו של ה”דובר שקרים”.
      ראה הגבאי, כמה נהרו פניו של המוכסן, שזכה לאכסן בביתו אורח כזה, וביקש להנותו עוד יותר. רכן אליו ולחש לו:
      – מחמת ענווה הוא אומר כך. לפי האמת הוא-הוא ה”דובר שקרים” עצמו!…

  8. יש תקלה, התגובה שלי שאמורה להופיע (כפי שמוצג ב”ומלאה הארץ תגובה”) לא מופיעה תודה.

  9. Pingback: הרבי מליובאוויטש, ה’כתר’ ונוסח המקרא | ארץ העברים

Leave a Reply to אמיר שכטרCancel reply