הבהמות ו(ה)יונה

Adam_Uvehema_Libraאם תיקחו את כל בני האדם החיים היום… ותשימו את כולם על משקל גדול, תגלו שיחד אנחנו שוקלים בערך 300 מיליון טון. אם עכשיו תשימו על המשקל את כל בעלי החיים המבויתים – פרות וסוסים, תרנגולות וחזירים, כלבים וחתולים, כבשים וגמלים – תגלו שיחד הם שוקלים יותר מ- 700 מיליון טון.
(פרופ’ יובל הררי, ‘ההיסטוריה של המחר’, ראש פרק 2)

לא יודע אם שמתם לב, אבל למרות נפוצותם העצומה של בעלי החיים ה’ביתיים’, בכל ים התפילות העצום של הימים הנוראים הם פשוט לא מופיעים. הקשר יוסבר עוד מעט, אבל תסכימו איתי שבזמן בו אנחנו מתפללים על העולם כולו, מן הדין היה להזכיר את היצורים שלמעשה אנו חייבים להם את חיינו (בעוד שהם חייבים את חייהם לנו… אבל זה כבר נושא אחר). אבל בפועל, האיזכורים היחידים שמצאתי הם אגביים – “ותיטב לה’ משור פר”, “אילו של יצחק” ו… זהו, למעשה. [עדכון: שגיתי ברואה, שכן כפי שהעירו חכמי העתים בתגובות למטה וכפי שנזכרתי בהמשך, יש עוד כמה איזכורי בהמות בתפילות הימים הנוראים: בפסוקי הזכרונות מובא הכתוב “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה”, ב’ונתנה תוקף’ נאמר “כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו…” וסדר העבודה מלא בבהמות המוקרבות לקרבן. והוא רחום יכפר…]
המצב מעט טוב יותר בעולם המנהגים, אם כי גם שם נרשמת הידרדרות – המנהג לאכול בר”ה ראש כבש או לפחות ראש דג לא מתקיים (לפחות לא במגזר הד”לי המצומצם אליו אני משתייך), ואפילו מנהג הכפרות התרנגולי הוחלף בחלק גדול מהריכוזים הדתיים בכפרות בכסף (ועיינו ב’כתב ההגנה’ על הכפרות שנשאתי ידי לכותבו ביום כיפורים שעבר ולא נס ליחו עד יום כיפורים זה).
קראו עוד

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת – תרחיש יום הדין העתידי (?) במדינת היהודים

סכנה אחרת, חמורה יותר מהעם הערבי, מאיימת עלינו… האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד…כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה”ישן והטוב”, מלאה עד גדותיה בחומר נפץ… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו.
(גרשׁׂם שלום, ‘הצהרת אמונים לשפה שלנו‘, מכתב לרוזנצווייג – אותו הוצאתי מהקשרו כמטאפורה לדיון להלן)

מקור: https://i0.wp.com/i.makeagif.com/media/9-13-2015/BPgNY_.gif?resize=320%2C240&ssl=1

התמונה להמחשה בלבד. למצולמים אין קשר למציאות:)

כזכור מהפוסט הקודם, פרשות השבוע האחרונות מלאות במוות, על הטיותיו ועולם התוכן שלו: מו”ת, רצ”ח, שפ”ך (דם), סק”ל, רג”ם, קצ”ץ ועוד ביטויים שמזוהים בד”כ עם מסעי הצלב או דאע”ש. ובכלל, עיון קל באיסורי התורה מראה שעונש מוות ניתן לכ- 20% משס”ה מצוות הלא-תעשה שבה.
בפוסט הצעתי (בעקבות הרב אביה הכהן) שהפרשות האלו מייצגות את ה’קוד האתי’ (etiquette) של החברה הישראלית האידיאלית – ומה שהקוד אומר לנו הוא שעם ישראל אמור לפתור בעיות של אי-ציות ותופעות פסולות למיניהן על ידי חיסול מהשורש, עם כל הצער שבדבר.

השאלה שעולה בראשי לאחרונה היא, “האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה” של דיני העונשין המקראיים, ודרכה תשוב הענישה המקראית לחיינו כשהיא “מלאה עד גדותיה חומר נפץ”?

קראו עוד