וְזֹאת הַבְּרָכָה – עכשיו גם בעברית!

(ניתן לצאת ידי חובת לימוד תורה בליל הו"ר בפוסט זה, ולא גרע מ"לולב ודמוקרטיה – הילכו שניהם יחדיו?!" וכדומה, ככותרות השיעורים הצפויים השנה...)

ברכת משה (דברים לג) היא אחד הטקסטים המקראיים הנקראים ביותר בעולם היהודי, כיוון שקוראים אותה שוב ושוב ושוב במהלך שמיני עצרת\שמחת תורה. למרות זאת, חלקים ממנה הם חסרי פשר לקורא\ת הממוצע\ת, גם בשל הלשון הגבוהה, וגם בשל מה שנראה כשגיאות העתקה מסוגים שונים ומשונים – ולאלו נוסף גם שילוב מאולץ של ברכות לשבטים בתוך גרעין של שירה קדומה, כמו שנראה. די לנו אם נשווה את ברכת משה לשירת האזינו המופיעה פרק אחד קודם כדי לעמוד על ההבדל הבולט – שירת האזינו מובנת יחסית, וקל לעקוב אחרי הרצף וההיגיון הפנימי שלה, בעוד שברכת משה היא אוסף מקוטע של פסוקים סתומים בחלקם, המתקשים להתגבש למסר קוהרנטי.
כדי לסייע ביד הקוראים והשומעים לצאת ידי חובת קריאת התורה, הריני מתכבד להציע נוסח קריא יותר של הפרק – וברוח חג האסיף אמשיל זאת לאיכר שנדרש קודם כל לנכש את השדה מקמשונים וחרולים (=תיקוני נוסח), ואז להפריד את הכלאיים שצמחו לו בשדה (=חלוקת הפרק לענייניו). קראו עוד

תיקון (נוסח) שבועות

חג השבועות הקרב ובא הוא חג רווי טקסטים – החל מהתיקון המלא (מי שקורא), עבור דרך האקדמות, קריאת התורה וההפטרה וכלה במגילת רות. דא עקא, שחלק ניכר מהטקסטים האלה דורש תיקון, לאור עדויות כתבי היד והתרגומים העתיקים. ואמנם נוסח המסורה כבודו במקומו מונח – אבל בעל נפש יחוש גם לגרסאות נושנות שמא לא ייצא ידי חובה בנוסח השגוי (כנראה) שלפנינו. ועל כן המלצתי שטוחה לפני הקוראים, שיהגו בגרונם כנוסח המסורה, ובליבם יתכוונו לנוסח המוצע להלן, כמ”ש אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך.
אז אחרי כל אקדמות המילין הזו, הרי לפניכם הצעות לתיקוני נוסח לטקסטים המרכזיים של חג השבועות, אשר ליקטתי בעמרים מרחבי הספה”ק ובראשם ה- BHS.

קראו עוד

שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ם – בנוסח ירושלמי

מי שעוקב אחרי סדר לימוד התנ”ך של 929 יגלה שבצירוף מקרים מעניין, אנחנו נמצאים השבוע בפרקים האחרונים של ספר מלכים ב, העוסקים בחורבן ירושלים – כאשר ביום ירושלים עצמו (חמישי) נלמד את ישעיהו פרק א, שגם הוא עוסק ב(כמעט)חורבן ירושלים, בימי חזקיהו. והנה במל”ב כב קראנו על נבואת חולדה ליאשיהו, ששיאה הוא הפסוק האחרון של הפרק:

(כ) לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה…

כבר חז”ל התקשו בפירוש הנבואה, שהרי פרק אחד לאחר מכן מסופר לנו שיאשיהו נהרג בדמי ימיו על ידי פרעה נכה – ואיך ייתכן שחולדה ניבאה לו שימות בשלום?! ותירצו מה שתירצו. האברבנאל הציע לדייק בדברי חולדה שלא הבטיחה שימות בשלום, אלא שייאסף לקברו בשלום – מה שאכן קרה! וב’דעת מקרא’ הוסיפו שיאשיהו היה אחרון מלכי יהודה שזכה להיקבר בירושלים, ולא התקיימה בו הקללה “יולך ה’ אותך ואת מלכך…” (ראו כאן). גם המְחַקרים לא טמנו ידם בצלחת, ויש שהציעו שאכן פסוקים יח-כ היו נבואתה המקורית של חולדה – שהתבררה אחר כך כנבואת שווא – אלא שמחבר מל”ב שחי לאחר החורבן, טרח והוסיף לפניה את פס’ טו-יז שעוסקים רק בחורבן ירושלים, והם “התבררו” כנבואת אמת.

קראו עוד

מהם לוחות הברית ומה נכתב עליהם?

אחת הסיבות לכך שהחלטתי להתעמק בלימודי מקרא\תנ”ך, היא שאלה פשוטה לכאורה שנשאלתי פעם וכתוצאה ממנה התחלתי להרהר בעוד שאלה, ולהפתעתי הרבה התברר לי שגם אחרי הרבה שנים של האזנה לקריאת התורה, התורה “של הגננת” עדיין חזקה יותר מהטקסט הכתוב.
השאלה הראשונה היתה שאלת תם של מישהו שהתעניין איפה מופיעים בתורה לראשונה לוחות הברית?
אני זוכר שעניתי מייד – “בפרשת יתרו”, אבל במחשבה שנייה רצתי לבדוק ו… אין שם בכלל לוחות. “אהה, בסוף משפטים יש משהו!” נזכרתי ו… גיליתי שמדובר בספר הברית, לא בלוחות הברית. “וואו… אז בטח בכי תשא, מה שקוראים בתענית ציבור!” הכרזתי כמנצח – רק כדי לגלות שגם בכל פרשת כי תשא לא מוזכרים לוחות הברית – יש לוחות אבן, נכון, יש גם לוחות העדות – אבל לא לוחות הברית!

To make a long story short, המונח “ל(ו)ח(ו)ת הברית” מופיע 3 פעמים בתורה, ושלושתן בפרשת השבוע הנוכחית, עקב, ולא זו בלבד אלא ששלושת האיזכורים מרוכזים לשם נוחות בפרק אחד, פרק ט:

(ט) בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה’ עִמָּכֶם…
(יא) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה’ אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית
(טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי.

מפליא, לא? אבל זה לא הכל.

קראו עוד

אָז יְדַלֵּג פִּסֵּחַ – על דילוגי אותיות בתורה (חלק ב)

הפוסט הזה מתחיל כאן:

אָז יְדַלֵּג פִּסֵּחַ – על דילוגי אותיות בתורה (חלק א)

בחלק א’ הצגתי את הטענה הדי מדהימה בדבר תופעת דילוגי האותיות בתורה: משהו שהתחיל כהצהרות כוללניות של חז”ל, הרמב”ן והגר”א, והגיע עד כדי תחזית של רצח רבין בשלהי המאה ה- 20. גולת הכותרת היתה מאמר אקדמי למהדרין שפורסם ב- 1994 בכתב העת Statistical Science ע”י פרופ’ אליהו ריפס וד”ר דורון ויצטום (בסיוע יואב רוזנברג – ועל שמם הוא נקרא בד”כ “המאמר של WRR”). המאמר, המבוסס על עבודה שבוצעה כמה שנים קודם לכן, הוכיח לכאורה כי תופעת דילוגי האותיות אכן קיימת – לפחות בספר בראשית – למרות שמבחינה סטטיסטית הסיכוי לקיומה שואף ל-0.

הפרופסורים עולים להתקפה

כזכור, עורך כתב העת הקדים תרופה למכה וכתב שהמאמר מתפרסם כ”חידה מאתגרת” (challenging puzzle) עבור הקוראים – שכן מצד אחד הלקטורים התקשו להאמין בכך שספר בראשית מכיל מידע מוצפן, ומצד שני, המאמר מציג ניסוי מוכח ומגובה במשוואות. ואכן, ארבעה קוראים חרוצים של כתב העת נענו לאתגר וניגשו למלאכה המפרכת של שיחזור הניסוי ובדיקתו, ואלו שמותם (כולם פרופיסורים גמורים): מיה בר הלל, גיל קלעי, דרור בר-נתן וברנדן מקיי.

קראו עוד