בתקופה האחרונה לא כתבתי כמעט בבלוג – וכשנשאלתי למה התשובה הפשוטה היתה: כי אין לי מה לכתוב! ואז נזכרתי שאי-אז ב- 2018 עשיתי הפסקה דומה, ואז ציטטתי את דיימון ראניון במאמרו המושחז ‘קול דממה דקה’, מלפני כ-100 שנה (!)

ובכן, שתיים הן הסיבות לפרסומי הבלתי סדירים, והאחת מהן היא פיסית גרידא. אולם החשובה ביותר היא — העובדה שאין לי דבר לאמרו בטור היומי שלי. זמן רב היססתי לפני שהודיתי בכך בגלוי… וידוי זה עלול לקפח את השיגרה הקבועה, הנהוגה כיום, לפיה אם אין לו לכתב הטור היומי דבר לאמרו — הריהו יושב ואומר אותו…

אני מקנא בברנשים הללו, אשר — כשאין להם מה לכתוב או לומר, הרי הם יכולים לפנות בקלות לענין חוסר־העבודה, או הבעיה הרוסית _{[כך במקור! עולם כמנהגו…]}, או סתם לתקוף את הממשלה הנוכחית _[כנ”ל!], או — לסדר מחדש את עסקי העולם מקצה ועד קצה, לאחר שתסתיים המלחמה. על הנושא האחרון, רבותי, ידוע לי מעט כל כך שאינני מסוגל אפילו לא לומר עליו מאומה, כפי שיכולים כמה מחבריי, היודעים לא לומר על כך מאומה לאורך שמונה או תשע מאות שורות ליום…
_{(בתרגום א. כרמי)}

קראו עוד ⇐

אחרי דיונים ארוכים ועקרים בדבר מטרת היקום, החיים וכל השאר, אין לי אלא להציע משהו שגם חסידי התכנון התבוני יוכלו להסכים עליו – והוא המוזיקה, וליתר דיוק – הפלמנקו. הרי מה שמייחד את האדם משאר יצירי האבולוציה הוא לא הטכנולוגיה (גם עורבים משתמשים בכלים), לא הדיבור (גם תוכים מדברים) ואפילו לא התודעה (גם לקופים יש, כנראה) – אלא יכולת הנגינה בכלים, ומעל לכל – בגיטרת הפלמנקו, שעליה ניתן לומר בזהירות כי בשבילה נברא העולם. אגב, גם ההודים – שכזכור מהפוסטים הקודמים דוחים בבוז את התפיסה היהודית-נוצרית בדבר האדם כנזר הבריאה – גם הם טרחו לפתח את אחד מכלי המיתר המורכבים בעולם, הלא הוא הסיטאר; וכאן תוכלו לצפות במפגש-על בין גדול אמני הסיטאר, ראווי שנקר, וגדול אמני הפלמנקו, פאקו דה לוסיה – בבחינת ייחודא עילאה דאבא ואימא כנודע ליודעי ח”ן. בכל מקרה, גם הפלמנקו לא ירד כפי שהוא באש מן השמים, אלא עבר תהליכים מעניינים של אבולוציה – ועל כך מייד. קראו עוד ⇐