“בוא נראה מי אתה: קָטָלאני?”
“כן”.
“זר?” (=לא צועני).
“כן”.
“והומוסקסואל?“.
“כן” (צחוק חינני).
“והתוצאה של זה – אחת הדמויות הגדולות של הפלמנקו!”
מתוך הראיון עם מיגל פובדה
זה קטע מתוך ראיון מפתיע עם מיגֶל פּוֹבֶדָה (בן 45), שנחשב לאחד מזמרי הפלמנקו הגדולים בספרד בעשור האחרון. מיגל הוא שילוב קטלני בין נוכחות בימתית א-לה ברי סחרוף, דיוק קולי מוזיקלי א-לה מתי כספי, ואישיות צנועה אך כובשת א-לה אביתר בנאי (נניח…) והדבר המפליא הוא, כמו שעקץ אותו המראיין, שהוא זר מוחלט בעולם הפלמנקו: הוא מקטלוניה הצפונבונית ולא מאנדלוסיה הדרומית, מולדת הפלמנקו; הוא Payo = זר, ולא Gitano, צועני; והשיא – הוא הומוסקסואל (להלן ה”ס), בניגוד לסטריאוטיפ המאצ’ואיסטי לכאורה של זמרי הפלמנקו.
מילכוד 2X2
כמובן שכל ההקדמה הזו לא באה אלא כנגד הסערה הלהט”בית התורנית, תרתי משמע – והרי החדשות ועיקרן תחילה: אין ולא יהיה “פתרון” לקונפליקט הזה בישראל, לא מהצד הדתי ולא מהצד החילוני. זאת מהסיבה הפשוטה ששני הצדדים נמצאים במילכוד כפול, בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. קראו עוד
אבל הפעם לא אטריח אותכם בדיבורים אודות הפלמנקו per se, אלא אציע לראות בו וביחסו לאמנות בכלל, מעין משל מאיר עיניים להתחבטות של הזהות היהודית בין מסורת להתחדשות. ואם תרצו במשפט אחד: לדעתי, היחס בין הפלמנקו למוסיקה המודרנית כמוהו כיחס בין היהדות לתרבות המערבית – ולכן כדאי לנו ללמוד משהו מתרומתו של פאקו דה לוסיה להפיכת הפלמנקו, שנתפס כמוסיקה צוענית פרימיטיבית, ל”אור לגויים”, כפשוטו.