בתקופה האחרונה לא כתבתי כמעט בבלוג – וכשנשאלתי למה התשובה הפשוטה היתה: כי אין לי מה לכתוב! ואז נזכרתי שאי-אז ב- 2018 עשיתי הפסקה דומה, ואז ציטטתי את דיימון ראניון במאמרו המושחז ‘קול דממה דקה’, מלפני כ-100 שנה (!)
ובכן, שתיים הן הסיבות לפרסומי הבלתי סדירים, והאחת מהן היא פיסית גרידא. אולם החשובה ביותר היא — העובדה שאין לי דבר לאמרו בטור היומי שלי. זמן רב היססתי לפני שהודיתי בכך בגלוי… וידוי זה עלול לקפח את השיגרה הקבועה, הנהוגה כיום, לפיה אם אין לו לכתב הטור היומי דבר לאמרו — הריהו יושב ואומר אותו…
אני מקנא בברנשים הללו, אשר — כשאין להם מה לכתוב או לומר, הרי הם יכולים לפנות בקלות לענין חוסר־העבודה, או הבעיה הרוסית [כך במקור! עולם כמנהגו…], או סתם לתקוף את הממשלה הנוכחית [כנ”ל!], או — לסדר מחדש את עסקי העולם מקצה ועד קצה, לאחר שתסתיים המלחמה. על הנושא האחרון, רבותי, ידוע לי מעט כל כך שאינני מסוגל אפילו לא לומר עליו מאומה, כפי שיכולים כמה מחבריי, היודעים לא לומר על כך מאומה לאורך שמונה או תשע מאות שורות ליום…
(בתרגום א. כרמי)
