היום לפני 5 שנים (26/2/14) נפטר מהתקף לב מפתיע פאקו דה לוסיה, כשהוא בן 66. למי שחדש כאן בבלוג אזכיר שפאקו היה גדול אמני הפלמנקו* מאז ומעולם, אחד מגדולי הגיטריסטים מאז ומעולם, והאיש שהצליח במו 10 אצבעותיו להפוך את הפלמנקו מתופעה אקזוטית שולית יחסית, לאחד הזרמים החשובים במוזיקה המערבית המודרנית (למעט בישראל הלבנטינית:).
*כהרגלי אפנה את מי שחושב שפלמנקו הוא רקדניות עם קסטנייטות, לפוסט הזה, הזה ואולי גם הזה.
מכיוון שידי חובת הספד קצר יצאתי בפוסט “אני גיטרה” שכתבתי אז, הנה כאן מקום איתי להרחיב קצת לגבי התרומה יוצאת הדופן של פאקו לעולם המוזיקה בכלל והפלמנקו בפרט. קראו עוד
כבר מסוף המאה ה-19, היחסים בין הפלמנקו למוסיקה הקלאסית היו די חד-סטריים, שלא לומר לא-קיימים: המוסיקה הקלאסית פשוט לא ספרה את הפלמנקו ואם טרחה להתייחס אליו, היה זה ב”בוז מוחלט” כדברי פאקו. הפלמנקו מצידו נוגן על ידי אנשים שבקושי ידעו לקרוא, ומוסיקה קלאסית לא היתה בדיוק כוס המוחיטו שלהם… ואל תבלבלו בין פלמנקו לבין כמה יצירות קלאסיות ב’ניחוח’ ספרדי שדווקא הפכו ללהיטים קלאסיים (מ- Leyenda של אָלבֶּניס ועד כרמן של ביזה) – הפלמנקו ה’אמיתי’ היה רחוק מאוד מהן. הפלמנקו של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – העידן בו המוסיקה הקלאסית עדיין היתה הקריטריון לרמה מוסיקלית בכלל – היה פשוט ופרימיטיבי, גם מבחינה מוסיקלית ועוד יותר מבחינה חיצונית: חבורות של צוענים כהי-עור, רקדניות צבעוניות יתר על המידה וזמרים צרחניים יתר על המידה… הגיטרה שימשה כמעט אך ורק לליווי, בפריטות ‘גסות’ ובקצב מהיר מדי – ובהתחשב בעובדה שגם הגיטרה הקלאסית לא נחשבה כל-כך בעולם הקלאסי, ברור שגיטרת הפלמנקו היתה בתחתית הסולם, אם בכלל.
אבל הפעם לא אטריח אותכם בדיבורים אודות הפלמנקו per se, אלא אציע לראות בו וביחסו לאמנות בכלל, מעין משל מאיר עיניים להתחבטות של הזהות היהודית בין מסורת להתחדשות. ואם תרצו במשפט אחד: לדעתי, היחס בין הפלמנקו למוסיקה המודרנית כמוהו כיחס בין היהדות לתרבות המערבית – ולכן כדאי לנו ללמוד משהו מתרומתו של פאקו דה לוסיה להפיכת הפלמנקו, שנתפס כמוסיקה צוענית פרימיטיבית, ל”אור לגויים”, כפשוטו.