הַנְגָּדָה של פסח – לקראת סטרוקטורליזציה אנתרופולוגית של ריטואל דיסקורסיבי-רליגיוזי

ההגדה של פסח זכתה לאינספור פירושים ומהדורות – אף אני הקטן הוצאתי לאור מהדורה ביקורתית של הטקסט – אבל הריני כבן 40+ שנה ולא זכיתי שתיאמר הגדה של פסח מנקודת מבט אנתרופולוגית. אז הנה נסיון למילוי החלל בתחום, בפוסט שכותרתו היתה יכולה להיות ספר של רסלינג (גם לזה לא זכיתי…) – אבל קודם כל, הקדמה מתודולוגית קצרה.

אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית – הַנְגָּדָה כגורם מסביר

במוצאי שמחת תורה כלשהי, אגב נסיוני להסביר אירוע מביך של הדרת נשים, נעזרתי באנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית של קלוד לוי- שטראוס זח”ל – וכאן המקום לבצע שוב ניצול ציני של התיאוריה היפה הזו, שתיקרא להלן א”ס.

structuralismבקצרה, הא”ס טוענת שהמין האנושי נוטה לחלק את התופעות הטבעיות לקטגוריות מובחנות, ו’לקבץ’ אותן לצמדים בינאריים מנוגדים כמו זכר-נקבה, אדם-חיה, קודש-חול, אנחנו-הם וכן הלאה. כדי להתמודד עם תופעות ש’שוברות’ את הסדר – למשל גבר שנראה כאשה – נוצרו מיתוסים וטאבואים שנועדו מצד אחד לספר על מצבים כאלה – למשל אדם שהופך לחיה – ומצד שני להזהיר מפניהם. הא”ס מסייעת להסביר גם ממצאים ‘פיזיים’, כמו טקסים שונים ומשונים, וגם ממצאים טקסטואליים – וביניהם גם התנ”ך שלנו.

ואכן, כמה אנתרופולוגים ידועי-שם הציעו ניתוחים א”סיים לפרשיות מקראיות – כמו מארי דגלאס, שהציגה הסבר מרתק לחוקי הכשרות בתורה, וכמו סר אדמונד ליץ’, מיקירי הבלוג, שהציע ניתוח סטרוקטורליסטי של פרקי הבריאה, של טקס הקמת המשכן, ועוד. אז אם יורשה לי לאחוז בשולי גלימותיהם הטקסיות של האנתרופולוגים הנ”ל, אנסה להציע ניתוח סטרוקטורליסטי-ניגודי גם לממצאים ה’פיזיים’ של הפסח, וגם לממצאים הטקסטואליים שלו, מהתורה ועד להגדה. קראו עוד

פלמנקו לחג המולד

Flamenco_Jesusחג המולד הקרב ובא מעורר תחושת אי-נוחות בכל יהודי שקרא משהו על ההיסטוריה היהודית באירופה של האלף האחרון, שלא לדבר על הבעיות ההלכתיות בהשתתפות כלשהי ביום אידם. אז אשתדל הפעם להאיר קצת את הלילה החשוך הזה באורו של הפלמנקו.
אבל קודם כל קצת אפולוגטיקה – לצוענים עצמם (=אלו שהמציאו את הפלמנקו) יש חשבון ארוך עם הנצרות הקתולית, שכן המלך פרדיננד והמלכה איזבלה החתומים על גירוש ספרד “שלנו”, חתומים גם על גירוש ספרד שלהם, שחל ב- 1499 (La Percecusion), שעליו אכתוב בהזדמנות אחרת. עם זאת, הצוענים שנותרו בספרד, בעיקר באנדלוסיה, פרו ורבו ולבסוף נטמעו באוכלוסיה המקומית שהיתה והינה עד היום קתולית למהדרין.
והנה מסתבר שהנצרות הקתולית האינפנטילית (!…Deus qui mihi ignoscat) התאימה מאוד לאופיים הפרימיטיבי והרגשני של שבטי הצוענים, והם אימצו אותה בחום ואף הוסיפו לה נופך של פולחן קדושים משלהם. א-ב-ל, מכיוון שהצוענים האנדלוסיים מעדיפים מוסיקולוגיה על פני תיאולוגיה, אז במקום הטפות על עיקרי האמונה (דוֹגמות) ולקחים מסיפורי הקדושים, הם יצרו מגוון של שירים עממיים המוקדשים למוטיבים העיקריים בנצרות, מגוון שאפשר לחלקו לשלושה (כמחווה לשילוש הקדוש כמובן :)
קראו עוד