בזמנו חיפשו באקדמיה ללשון מונח עברי למילה “דז’ה-וו” (déjà vu) – ואני חשבתי על מונח נישתי מאוד אבל די קולע: ויקהל-פקודי. לכאורה שתי הפרשות האלה חוזרות כמעט מילה במילה על פרשות תרומה-תצווה, עד כדי כך שמסדרי הפרשות לא היססו לחבר אותן (כמו השבת) למרות האורך הרב שלהן – ובלבד שיחסכו מהציבור (שאז עוד לא היו לו עלוני שבת) את הטורח של מציאת דבר תורה מתאים לשתי שבתות כאלה. ואת חטאיי אני מזכיר היום, כי בסתר לבי אני מודה לאהרן על חטא העגל (או לירבעם ליתר דיוק – ראו מש”כ כאן), שבזכותו יש את פרשת כי-תשא שתפריד בין ה’גושים’ של הציווי על המשכן וביצועו בפועל.
א-ב-ל, מסתבר שיש הבדל מאוד משמעותי בין שני הגושים האלו – ובשורות הבאות אציג אותו ואנסה אפילו להסביר אותו עוד למרות שלא הספקתי עדיין להתעמק בזה (בפירושי הק’ הגעתי בדיוק לסוף כי-תשא). קראו עוד ⇐

אחרי שסיימתי לפרש את פרק לג אני די בטוח שהעם היהודי, שמסוגל היה לשאת פרק כזה על שכמו לאורך כל ההיסטוריה, בלי שאף נציג רשמי שלו יודע להסביר מה בעצם קורה בו – עַם שכזה, האיום האיראני קטן עליו!
מקוצר זמן אני אפילו לא אתחיל להציג את הבעיות שיש בפרק, ופשוט אשתף איתכם צילומי מסך של החלוקה למקורות (E = חום, J = כחול, עורך = אפור), לצד הערות נוסח חשובות – מומלץ להדפיס ולקחת לבית כנסת\ממ”ד להעביר את הזמן:

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז בשורות הקצרות להלן אתמקד בחלקו השלישי של הפרק (פרשייה לג 3, לפי התמונות שצירפתי), שהוא הסתום והחידתי ביותר בפרק לג בפרט, ובכל פרקי מעמד הר סיני\חורב בכלל. קראו עוד ⇐

לפרשות השבוע לא אכפת ממלחמה פה מלחמה שם, והן ממשיכות להגיע – והפעם מדובר באחת הפרשות אם לא ה- של ספר שמות, פרשת “כי תשא”. הפרשה הזו, ש’נדחקה’ לה בין תרומה-תצוה לויקהל-פקודי, כוללת בתוכה את שלושת הפרקים המורכבים ביותר שזכיתי לפרש מבראשית ועד כאן, הלא המה פרקים לב-לד.
אז הערב אקדיש כמה מילים (ידועות ברובן) לפרק לב שעוסק בחטא העגל, ולו בשביל להגיע בסוף להצעת תיקון נוסח קטנה ומעניינת שהגיתי, ולדעתי היא לבדה מצדיקה את כל הפוסט. קראו עוד ⇐

הכלי הראשון שהציווי על עשייתו מופיע בפרשת תרומה הוא הארון, שאמור להיעשות מעץ מצופה זהב, ותפקידו מוגדר בבירור בתחילת פרק כה – ולא רק פעם אחת, אלא פעמיים:

(טז) וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.
(יז-כ) […הציווי על הכפורת והכרובים…]
(כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.

כמו שאפשר לראות, בין שני ההסברים הזהים ‘מונחת’ הכפורת והכרובים שעליה – וכך מתברר לקורא שהארון אינו כלי שתפקידו מתמצה באיחסון העדות, אלא הוא מהווה גם ‘מנשא’ לכפורת ולכרובים שעליו.
כידוע, בתפיסה המיתולוגית הרווחת האלים טסו להם בשמים באמצעים שונים: הליוס היווני רכב במרכבה רתומה לארבעה סוסי אש; ת’ור הנורדי רכב על מרכבה הרתומה לשני תיישים, ואילו במצרים, בבבל ובכנען תוארו האלים כבעלי כנפיים ו\או כרוכבים על גבי עננים. כל הדימויים האלה באו לידי ביטוי מפורש במקרא, בהם ה’ מכונה בכמה וכמה מקומות “יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים” ופסוקים מפורשים אינם מהססים לתאר אותו כמי שעף עליהם: “וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ” (שמ”ב כב, יא = תהלים יח,יא) או “וַיֵּצֵא כְּבוֹד יְהוָה מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ” (יחזקאל י, יח-יט). למרבה הפלא, אפילו בעל דברי הימים שחי בתקופה מאוחרת יותר ו’מיתולוגית’ פחות הבין שהכרובים הם-הם המרכבה האלוהית (ומכאן המקור לביטוי החז”לי “מעשה מרכבה”):

וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה (דה”א כח, יח

לאור כל זה עולה השאלה הפשוטה – האם אלהים התעופף על המרכבה שכללה את השולחן והעדות שבתוכו?!

קראו עוד ⇐