העולה הישראלית – מחידושי ספרו של יונתן גרוסמן

עם פתיחת ספר ויקרא מקובל על מחברים, מפרשים וכותבי פוסטים לפתוח באנחה יהודית על החדגוניות של ספר ויקרא מצד אחד, ועל ריחוקנו התודעתי מעולם הקרבנות מצד שני. אף אני הק' חשתי בכך, והקדשתי כמה פוסטים לדיון בספר בכלל ובתורת הקרבנות בפרט – כשהמסקנה הסופית שלי היתה שלא זו בלבד שהספר אינו 'מסודר' כמו שהוא נראה מבחוץ ("סדר כהני חדש"), אלא שגם אי אפשר למצוא הסבר קוהרנטי לכל החוקים המפורטים להפליא שלו, מעבר לעצם השאיפה להבדלה ("ובכתבי הקודש נאמר: למה? ככה!").

והנה לאחרונה הוטלה פצצה בבית המדרש היהודי בדמות ספרו של פרופסור יונתן גרוסמן, "תורת הקורבנות: מחוות של בשר ורוח". למרות שקראתי בקושי רבע ממנו, אין לי ספק שהתפיסה של ספר ויקרא בציבור הדתי עומדת להשתנות משמעותית מעכשיו – בין אם אתם\ן מורים\ות, לומדים באוניברסיטאות, מדרשות או ישיבות, מעבירי דבר תורה או סתם מחפשים משהו להעביר איתו את התפילה – אתם חייבים את הספר הזה לידכם. מעבר לעובדה שהוא מאוד נוח לקריאה (כריכה קשה, נייר קרם, עריכה מצויינת), הוא כתוב בשפה ברורה ונעימה ובסגנון קולח, עם חלוקת משנה לתתי נושאים, עם טבלאות עזר כשצריך ו… בלי יותר מדי הערות שוליים, למרות שהוא גדוש בחידושים כמעט בכל עמוד.

וכאן המקום לציין שהספר אינו קצר – 638 עמ' לא כולל ביבליוגרפיה – אבל מי שמכיר את פירושו המונומנטלי, שלא לומר האימתני, של פרופ' יעקב מילגרום על ויקרא, שמחזיק 3 כרכים בני כ- 2,700 (!!!) דפים, לא נבהל ממספרים כאלו:) מה גם שרשמית הספר הוא פירוש מורחב לויקרא א-י 'בלבד', אבל למעשה הוא כולל מבואות וניתוחים שרלוונטיים לכל תורת הקרבנות המקראית, וגרוסמן עושה את המלאכה הקשה-להחריד הזו בחן ובשכל טוב: הוא כותב במתינות, מתעכב על כל נקודה ונקודה, ומביא מגוון עצום של מקורות בדרך הילוכו – משלל מקורות חז"ל, דרך חוקרי מקרא בני ברית ושאינם בני ברית, ועד… חידושי הגרי"ז ושיעורי הרב ליכטנשטיין לזבחים ולטהרות (!) – תוך שהוא דן בעמקות בדבריהם, ברצותו מקרב וברצותו מרחק, ואף מתפלמס בתקיפות מנומסת עם דעות שקנו להן שביתה בחקר המקרא. קראו עוד

העורך השוזר והשוטה – תקדימים להשערת התעודות

חתמתי את הפוסט הקודם בהבטחה לדון בשאלה שהועלתה על ידי מבקרי הביקורת הראשונים, והנה היא שוב לפניכם בתוספת ציטוט נוסף:

תפיסה זו שהתורה מורכבת משברים וקטעים גדולים וקטנים, הלקוחים חליפות מתוך מקורות שונים בדעותיהם ומרוחקים בזמניהם, מתנגדת לכל הידוע מתולדות הספרות בעולם. אין בעולם ספר אחר שנתחבר במעשה פסיפס כמו שמתארת שיטה זו את חיבורו והתהוותו של ספר התורה (מ"צ סגל, "מסורת ובקורת", במבוא)

מעולם, מאז ברא אלהים אדם, לא נתחבר ספר וביחוד סיפור היסטורי, בדרך שנתחברו, כביכול, אותן תעודות דמיוניות, על מהדורותיהן הדמיוניות. על ידי שלוב מקור במקור, פסוק בפסוק, מלה בחצי פסוק. בדבק ובמספריים אין מחברים ספר… (י"מ גרינץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית, עמ’ 123 – שני המקורות באדיבות אתר רציו)

ובכן, מסתבר שימיה של השאלה הזו כימי השערת התעודות עצמה. כבר ב- 1890 (!) כתב פרופ' ג'ורג' פוט מור, שכמקובל באותם ימים מלאי השכלה היה "כומר, מזרחן, חוקר מדעי הדתות, היהדות והתנ"ך", את הדברים הבאים:

לא אחת נטען כלפי התיאוריה הזו [השערת התעודות] שאופן כזה של חיבור ספר הוא חסר תקדים. לסוג כזה של "מעשה-טלאים מטורף" כפי שכינה זאת לאחרונה חוקר אמריקאי, אין מקבילה בספרות.
(G. F. Moore, Tatian's Diatessaron and the Analysis of the Pentateuch, p. 202)

אלא שכל מאמרו של פרופ' מור עצמו לא בא אלא כדי לענות על השאלה הזו – וכפי שהוא מודיע מראש, להנחה שבבסיס השאלה יש רק מגרעת אחת: היא פשוט לא נכונה! קראו עוד

וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ – על התורה בתקופת המקרא

מתי נכתב התנ"ך? באדיבות "Idan Hcadash"

בעקבות הצטלבות של פוסט מעניין בפ"ב + תגובות לפוסטים שלי שנתקלתי בהן לאחרונה, חשבתי להשתמש בביטוי האהוב עליי ו"לאזור כגבר חלציי" כדי לסכם בקצרה את הנושא הנדוש-אבל-תמיד-מעניין בדבר קיומה של (ה)תורה בימי המקרא. במילים אחרות, האם התורה על חמשת חומשיה, כמו שהיא מוכרת לנו, היתה קיימת ומוכרת לעם ישראל בימי המקרא?

כידוע, שתי תשובות בדבר: שלומי אמוני ישראל סוברים כדעת חז"ל (שלא כתובה בתורה, אגב) שהתורה כולה נכתבה על ידי משה במדבר, סביב השנים ב'תמ"ח – ב'תפ"ח לבריאת העולם למניין שאנו מונים כאן – ובוודאי שהיתה מוכרת לעם ישראל כפי שהיא, מאז ועד היום. לעומתם סבורים חוקרי המקרא (ולפניהם כמה חכמים פחות מוכרים) כי חלקה הגדול של התורה נכתב הרבה אחרי ימי משה, בתקופה המשתרעת על פני כאלף שנה – וברור שהיא לא היתה מוכרת כפי שהיא לאף אחד, עד ימי עזרא לכל המוקדם.

קראו עוד

אָז יְדַלֵּג פִּסֵּחַ – על דילוגי אותיות בתורה (חלק ב)

הפוסט הזה מתחיל כאן:

אָז יְדַלֵּג פִּסֵּחַ – על דילוגי אותיות בתורה (חלק א)

בחלק א' הצגתי את הטענה הדי מדהימה בדבר תופעת דילוגי האותיות בתורה: משהו שהתחיל כהצהרות כוללניות של חז"ל, הרמב"ן והגר"א, והגיע עד כדי תחזית של רצח רבין בשלהי המאה ה- 20. גולת הכותרת היתה מאמר אקדמי למהדרין שפורסם ב- 1994 בכתב העת Statistical Science ע"י פרופ' אליהו ריפס וד"ר דורון ויצטום (בסיוע יואב רוזנברג – ועל שמם הוא נקרא בד"כ "המאמר של WRR"). המאמר, המבוסס על עבודה שבוצעה כמה שנים קודם לכן, הוכיח לכאורה כי תופעת דילוגי האותיות אכן קיימת – לפחות בספר בראשית – למרות שמבחינה סטטיסטית הסיכוי לקיומה שואף ל-0.

הפרופסורים עולים להתקפה

כזכור, עורך כתב העת הקדים תרופה למכה וכתב שהמאמר מתפרסם כ"חידה מאתגרת" (challenging puzzle) עבור הקוראים – שכן מצד אחד הלקטורים התקשו להאמין בכך שספר בראשית מכיל מידע מוצפן, ומצד שני, המאמר מציג ניסוי מוכח ומגובה במשוואות. ואכן, ארבעה קוראים חרוצים של כתב העת נענו לאתגר וניגשו למלאכה המפרכת של שיחזור הניסוי ובדיקתו, ואלו שמותם (כולם פרופיסורים גמורים): מיה בר הלל, גיל קלעי, דרור בר-נתן וברנדן מקיי.

קראו עוד

אָז יְדַלֵּג פִּסֵּחַ – על דילוגי אותיות בתורה (חלק א)

לאחרונה עלה לאוויר פודקאסט של "עושים תנ"ך" בהשתתפותי, בנושא המוזר והמעניין עד מאוד של דילוגי אותיות בתורה. אז מכיוון שהיום הוא יום הזיכרון לרצח רבין (וגם לרחל אמנו, כפי שהתגלה לציבור הדתי לאחר הרצח:), טרחתי והעליתי על הכתב את עיקרי הדברים, אם כי מקוצר רוח ומעבודה קשה לא אצליח לכתוב הכל, ומקובלנו כי "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב"!

רצח רבין?!

רצח רבין מתוך "הצופן התנ"כי"

ובכן, נושא דילוגי האותיות בתורה פרץ לחיינו בעיקר "בזכות" רצח רבין, כשב- 1997 פורסם הספר "הצופן התנ"כי" (The Bible Code) מאת העיתונאי מייקל דרוזנין. אחת הטענות הסנסציוניות של דרוזנין היתה שהוא חזה מראש את רצח רבין באמצעות דילוג אותיות בתורה, ואף הזהיר אותו מראש, שנה לפני הרצח, באמצעות חיים גורי. סיפור מרתק ללא ספק, גם אם שאר תחזיותיו העתידיות של דרוזנין לא זכו להתממש (מפאת חטאי הדור, כנודע:), בייחוד טענתו בספר ההמשך שהוציא ב- 2002, לפיה ב- 2006 תתרחש שואה גרעינית שתתחיל – כמובן –  במזרח התיכון ותחריב את ירושלים… אבל כבר אמרו רז"ל "בן סורר לא היה ולא עתיד להיות אלא דרוש וקבל שכר", ומקובלנו מפי נילס בוהר כי "קשה מאוד לנבא, במיוחד את העתיד", ולכן בשורות הבאות אנסה לעשות קצת סדר בנושא, מבלי להיכנס ל'תחרות' על הצלחות כאלו או אחרות בתחזיות על בסיס הצופן התנ"כי. קראו עוד