אָז יְדַלֵּג פִּסֵּחַ – על דילוגי אותיות בתורה (חלק ב)

הפוסט הזה מתחיל כאן:

אָז יְדַלֵּג פִּסֵּחַ – על דילוגי אותיות בתורה (חלק א)

בחלק א' הצגתי את הטענה הדי מדהימה בדבר תופעת דילוגי האותיות בתורה: משהו שהתחיל כהצהרות כוללניות של חז"ל, הרמב"ן והגר"א, והגיע עד כדי תחזית של רצח רבין בשלהי המאה ה- 20. גולת הכותרת היתה מאמר אקדמי למהדרין שפורסם ב- 1994 בכתב העת Statistical Science ע"י פרופ' אליהו ריפס וד"ר דורון ויצטום (בסיוע יואב רוזנברג – ועל שמם הוא נקרא בד"כ "המאמר של WRR"). המאמר, המבוסס על עבודה שבוצעה כמה שנים קודם לכן, הוכיח לכאורה כי תופעת דילוגי האותיות אכן קיימת – לפחות בספר בראשית – למרות שמבחינה סטטיסטית הסיכוי לקיומה שואף ל-0.

הפרופסורים עולים להתקפה

כזכור, עורך כתב העת הקדים תרופה למכה וכתב שהמאמר מתפרסם כ"חידה מאתגרת" (challenging puzzle) עבור הקוראים – שכן מצד אחד הלקטורים התקשו להאמין בכך שספר בראשית מכיל מידע מוצפן, ומצד שני, המאמר מציג ניסוי מוכח ומגובה במשוואות. ואכן, ארבעה קוראים חרוצים של כתב העת נענו לאתגר וניגשו למלאכה המפרכת של שיחזור הניסוי ובדיקתו, ואלו שמותם (כולם פרופיסורים גמורים): מיה בר הלל, גיל קלעי, דרור בר-נתן וברנדן מקיי.

קראו עוד

אָז יְדַלֵּג פִּסֵּחַ – על דילוגי אותיות בתורה (חלק א)

לאחרונה עלה לאוויר פודקאסט של "עושים תנ"ך" בהשתתפותי, בנושא המוזר והמעניין עד מאוד של דילוגי אותיות בתורה. אז מכיוון שהיום הוא יום הזיכרון לרצח רבין (וגם לרחל אמנו, כפי שהתגלה לציבור הדתי לאחר הרצח:), טרחתי והעליתי על הכתב את עיקרי הדברים, אם כי מקוצר רוח ומעבודה קשה לא אצליח לכתוב הכל, ומקובלנו כי "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב"!

רצח רבין?!

רצח רבין מתוך "הצופן התנ"כי"

ובכן, נושא דילוגי האותיות בתורה פרץ לחיינו בעיקר "בזכות" רצח רבין, כשב- 1997 פורסם הספר "הצופן התנ"כי" (The Bible Code) מאת העיתונאי מייקל דרוזנין. אחת הטענות הסנסציוניות של דרוזנין היתה שהוא חזה מראש את רצח רבין באמצעות דילוג אותיות בתורה, ואף הזהיר אותו מראש, שנה לפני הרצח, באמצעות חיים גורי. סיפור מרתק ללא ספק, גם אם שאר תחזיותיו העתידיות של דרוזנין לא זכו להתממש (מפאת חטאי הדור, כנודע:), בייחוד טענתו בספר ההמשך שהוציא ב- 2002, לפיה ב- 2006 תתרחש שואה גרעינית שתתחיל – כמובן –  במזרח התיכון ותחריב את ירושלים… אבל כבר אמרו רז"ל "בן סורר לא היה ולא עתיד להיות אלא דרוש וקבל שכר", ומקובלנו מפי נילס בוהר כי "קשה מאוד לנבא, במיוחד את העתיד", ולכן בשורות הבאות אנסה לעשות קצת סדר בנושא, מבלי להיכנס ל'תחרות' על הצלחות כאלו או אחרות בתחזיות על בסיס הצופן התנ"כי. קראו עוד

גַּם שִׂנְאָתָם… כְּבָר אָבָדָה – השינוי ביחס הדתי לביקורת המקרא

לשם תיעוד ומעקב, ולטובת מי שלא זכה לעקוב אחריי בפייסבוק, אתמול התפרסם פוסט שלי באתר TheTorah.co.il, מעין מסע אישי בזמן בעקבות היחס הדתי לביקורת המקרא:

"גם שנאתם כבר אבדה" – השינוי ביחס הדתי לביקורת המקרא

 

וְקָרָהוּ אָסוֹן #2 – דוד ואדום

ספרי שמואל ומלכים נחשבים, ובצדק, כעמודי התווך המרכזיים של ההיסטוריה הישראלית במקרא. ההוכחה הבולטת ביותר לכך היא ספר דברי הימים – הספר הזה, שנראה כתשובה מילולית למטלה "סכם את התנ"ך בלשונך", לא ממש 'סופר' את התורה או את ספרי יהושע ושופטים, שלא לדבר על ספרי הנביאים והכתובים האחרים. למעשה, מחברי הספר הצליחו לדחוס את 3400~ השנים מבריאת העולם ועד לשיבת ציון כבר בשמונת הפרקים הראשונים של דה"א: פרקים אלה מכילים כמעט אך ורק רשימות יחס ארוכות, ללא כל איזכור של האירועים ההיסטוריים המוכרים משאר המקרא – לרבות יציאת מצרים, האירוע הפופולרי ביותר במקרא, שמחברי דברי הימים הקפידו להתעלם ממנו לאורך כל ספרם. מצד שני, מפרק ט ואילך, המחברים העתיקו את רוב ספרי שמואל ומלכים (בשינויים רבים, כמובן), תוך דגש רב על ימי דוד. קראו עוד

וְקָרָהוּ אָסוֹן #1 – מלחמת גדעון

(בהמשך לפוסט הקודם על אסון הקורונה)
סיפורו של גדעון\ירובעל ונצחונו המופלא על מדיין מהדהד בהיסטוריה הישראלית כבר מסוף תקופת השופטים. שמואל מזכיר אותו בשורה אחת עם שופטים חשובים אחרים שהצילו את ישראל: "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם" (שמ"א יב, יא); בתהלים פג מבקש המשורר שה' יכה באויבי ישראל "כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ", ובישעיהו ט-י מתואר נצחון עתידי גדול על האויב האשורי במילים הבאות:

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל… שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל. כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן. (ט, א-ג)
וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹת שׁוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם. (י, כו)

מאוחר יותר, בתקופת הבית השני, אנחנו פוגשים את יהודה המכבי שמחקה בבירור את פעולותיו של גדעון (שחרור לוחמים לפני הקרב, תכסיסי מלחמה, רדיפה עיקשת אחרי האויב) – אם כי באופן קצת מפתיע, הוא לא מזכיר אותו בנאומיו למרות שהוא מזכיר למשל את גבורת דוד וגבורת יונתן (מקבים א ד, ל). במסורת הנוצרית גדעון הפך לסמל של משרת האל הלוחם בכפירה ואף זכה לכך שאגודת "הגדעונים" תניח תנ"ך על שמו בכל מלון בארה"ב.

אבל את שיא תפארתו זכה גדעון המנוח להשיג רק בראשית המאה ה-20 עם התעוררות התנועה הציונית בארץ ישראל: ב- 1913 הוקם ארגון הנוער "הגדעונים" שהיווה את הבסיס לניל"י, ב- 1938 הקים וינגייט את "פלגות הלילה המיוחדות" שכונו גם הן "גדעונים", ושנתיים מאוחר יותר פיקד אותו וינגייט על "Gideon Force" אותו הקים לסייע לאתיופים במלחמתם באיטלקים; מאוחר יותר נקרא גדוד 13 של גולני על שמו, וכנ"ל יחידת המסתערבים של המשטרה – ואמרתו המפורסמת "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" נחקקה על אחד מקירות הבטון האימתניים של בה"ד 1. קראו עוד