מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו

פרשיות השבוע הנוכחיות מלאות מצוות כרימון, אך את רובן היהודי המצוי לא זוכה לקיים, בעיקר בגלל החוסר במקדש (ובגלל גישה פחות דע”אשית לחיים:) אבל הדבר המוזר הוא שגם מצוות שהיה אפשר לקיים בדורנו, זוכות להתעלמות יחסית – ועל שתיים מהן העיר לאחרונה ד”ר אבי שוויקה בקבוצת פ”ב חדשה ומעניינת: האחת מפרשת כי תצא היא מצוות “נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת”, שמשום מה שקעה לתהום הנשייה – והשנייה והידועה יותר, היישר מפרשת שופטים: “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”. ואלו דבריו שנכתבו בנימה אישית:

rashbi_oilכל ימיי אני מתהלך בעולם בתמהון גדול מאוד – אני חי בעולם, בעם, בתקופה, שבו כולם בטוחים שהאלילות היא משהו פרהיסטורי, משהו של העבר הרחוק, משהו שכבר מזמן השארנו מאחורינו. שעבודה זרה זה דבר שנעלם ואיננו אחרי תקופת התנ”ך… אני רואה אלילות בכל מקום. לא צריך לנסוע להודו בשביל זה. רואה אותה בחצרות האדמו”רים, רואה אותה בהערצת הגדויילים, רואה אותה במרן המשקיף מלמעלה, בתמונה של הבבא סאלי התלויה בדוכן הפלאפל, בחסידות, בקבלה, בעלייה לקברות צדיקים, בעלייה לרגל למירון ולאומן. איפה לא. נראה שכולם רגילים לכל זה…

ואכן ההקשר של מצוות תָּמִים תִּהְיֶה הוא ברור – איסור מוחלט “לתחמן” את ה’ בדרכים עקיפות: “לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים (מקובלים?) מְעוֹנֵן (“שעה המסוגלת”?) וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (בבות?) וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (ברסלב?)… תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”.
אבל כדי ללמד מעט סנגוריה על עם ישראל, ובייחוד עם פתיחת חודש אלול, ראיתי לנכון להציג בקצרה את “תולדות האלילות הישראלית” (במחווה ל”תולדות האמונה הישראלית” של קויפמן). מעין מבט-על שעשוי להבהיר איך הגענו עד הלום ומדוע העבודה הזרה בצורותיה השונות תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית. קראו עוד

מסעות האבות ונישואי האמהות – חלק ב

במעגלי החיים - לוח העמים ומסעות אברהם

במעגלי החיים – לוח העמים ומסעות אברהם

בחלק הקודם שטחתי באומר ובתמונה את החידוש שנגלה לי בדבר הדמיון מפתיע בין הגנאולוגיה של צאצאי שם וחם המופיעים ב”לוח העמים”, לבין הגיאוגרפיה של מסעי אברהם מאור כשדים לכנען, כאשר תחזינה עיניכם מישרים בתרשים המוקטן משמאל – לחצו ותראו ישועות. בשלהי הדברים שם הבטחתי להציג “את הקשר ההדוק למדי שיש בין הגיאוגרפיה הגנאולוגית שתוארה לעיל, לבין ההיסטוריוגרפיה האתנוגרפית (הבטחתי יוונית או לא הבטחתי?!:) של סיפורי הנישואים של האבות.” ולשם כך חזרתי והצגתי את התיאוריה המרתקת של האנתרופולוג אדמונד ליץ’ בדבר הקשר הלשוני והתרבותי בין יחסי גברים-נשים והקרבה המשפחתית ביניהם לבין… אוכל.

ועכשיו הגיע הזמן לחבר את כל הקשרים למסכת אחת, השוזרת יחד את סיפורי מסעות אברהם יחד עם סיפור יחסי הגברים והנשים המהווים את עיקרו של ספר בראשית – והכל מתוך עומק פשוטו של מקרא. חשוב להדגיש כבר כאן לטובת ההיסטוריונים בקהל, שאני לא מתכוון לטעון טיעונים היסטוריים-ריאליים על מוצאם של העמים או על זהותן של הדמויות המופיעות בספר בראשית – אלא רק ללכת בעקבי הצאן של סיפורי האבות הקדושים כפי שהם מופיעים בטקסט המקראי, תוך ניסיון להבין את הלך המחשבה של המחברים הקדומים שטוו את מארג הסיפורים הזה.
וכדי לא להשאיר אותכם במתח, אקיים את דברי הנביא “הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם” – והרי החדשות ועיקרן תחילה: כמעט כל סיפור על יחסי גבר-אשה בבראשית יוצר מפנה לטוב או לרע בעלילה – והטוב והרע נקבעים כמעט תמיד לפי קריטריון אחד פשוט: מניין הגיע הגבר או האשה. קראו עוד

מסעות האבות ונישואי האמהות – חלק א

לו הייתי נדרש לתת כותרת קצרה לפרשות השבוע האחרונות, הייתי בוחר ב”מסעות ונישואים“. ואם היו נותנים לי קצת יותר מילים, הייתי… בעצם כבר עשיתי את זה בכותרת הפוסט… ובכן, החל מהקביעה “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ” – ממנה משתמע כי כדי למצוא אשה יש לעזוב וללכת – ספר בראשית מתאר כמה וכמה סיפורי מסע שהנישואים מהווים חלק משמעותי מהם: לפעמים התיאור בא בקצרה, כמו בתיאור יציאת תרח ומשפחתו מאור כשדים, ולפעמים הוא בא בארוכה, כמו בסיפור אירוסי רבקה מהשבוע שעבר, ועוד יותר בסיפור יעקב ונשותיו מהשבוע הבא (ספויילר: תהיה לו יותר מאשה אחת!).
מה שמעניין הוא שההיסטוריוגרפיה המשפחתית הזו משלבת בין סיפורים פיקנטיים על אבות ואמהות האומה, לבין ההיסטוריוגרפיה והגנאולוגיה של האנושות כולה – וכמו שזכיתי להראות בפוסט קודם, השילוב הזה ייחודי רק למקרא ולספרות היוונית העתיקה.
והנה זיכני בונה עולם בקניין רוחני, והוא מציאת הקשר המפתיע בין אותה היסטוריוגרפיה משפחתית של נישואים ויחסי משפחה, לבין הגיאוגרפיה של העמים ומסעות האבות המתוארת בפרקי בראשית, קשר שמשלב גנאולוגיה עם אנתרופולוגיה ועוד כמה מילים יווניות שאגיע אליהן בהמשך. אבל נתחיל, כרגיל, בהתחלה. קראו עוד

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – ותן למות בשקט:)

חלק 1

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – כי שכחנו את המוות

חלק 2

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – אלה חיים אלה?!


בפוסטים הקודמים עברנו דרך די ארוכה: מהעתיד הרחוק (2045?) של עידן הסינגולריות שהתברר כאופטימי-מדי, דרך תחזית קודרת למדי בדבר שנות ה”חיים” שהרפואה המודרנית חטפה מידיו הקרות של המוות והפקידה בידיה הצוננות של מיטת בית החולים – ועד לשאלה היהודית הגדולה של העידן המודרני: “אלה חיים אלה?”… את הפוסט האחרון סיימתי במסע בזמן לעת העתיקה, בה נפוץ מנהג ההתאבדות מרצון של מנהיגים ופילוסופים אשר לא מבני ישראל המה, ולאור סיפורו האישי של סבי ז”ל, תהיתי מה יש ליהדות לומר בנושא. קראו עוד

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – אלה חיים אלה?!

בערל נכנס בריצה לעיירה כולו מתנשם ומתנשף, ונתקל בשמערל.
– מה קרה?! שאל שמערל.
– אל תשאל! הלכתי ביער, ופתאום התנפלה עליי להקת זאבים.
– ומה עשית?
– ברחתי, אלא שאז התנפלה עליי חבורת גזלנים.
– ומה עשית??
– ברחתי שוב, עד שהגעתי לקצה הצוק.
– ומה עשית???
– מה יכול יהודי לעשות? קפצתי ונהרגתי.
– נהרגת? והלא אתה חי!
– אלה חיים אלה?…

הבדיחה הכל-כך יהודית הזו, עשויה לשמש גם כמטאפורה אוניברסלית יותר לשאלה בה חתמתי את הפוסט הקודם, לאור הדהירה אל הסינגולריות שאמנם לא צפויה להביא לנו חיי נצח, אבל צפויה בהחלט להאריך את חיינו. אז נכון שמשמעותן של עשרות שנות הזקנה הנוספות הצפויות לרובנו נדונה ונדושה רבות, החל מההיבטים הכלכליים (פיתוח שוק מוצרים עבור הגיל השלישי, הבעיה האקטוארית של קרנות הפנסיה…), דרך ההיבטים החברתיים (מעמד הממשלה והחינוך, משפחתיות רב-גילאית…) וכלה בהיבטים פסיכולוגיים (ריבוי שעות פנאי, תחושת הערך העצמי…). אבל מניסיוני האישי, אליו אגיע בהמשך, כל אלו הן צרות של עשירים.

מהווי בית החולים

מהווי בית החולים

הבעיה האמיתית היא איכותם הפיזית של החיים הנוספים שייפלו עלינו, וליתר דיוק, אופן החזקתנו ‘בחיים’ עד המוות. הסיכוי להגיע אל הסינגולריות הנכספת נראה רחוק מהצפוי, והתחזית הסבירה יותר למאה הקרובה היא שיותר מלהאריך את החיים, הרפואה תצליח בעיקר לדחות את המוות. נדמה כי לא אגזים אם אנחש שכבר היום אין אדם שעבר את גיל 75 ולא אושפז בבית חולים לכמה ימים במקרה הטוב, ולכמה שבועות או חודשים במקרה הפחות טוב. התרחיש הזה יהפוך מן הסתם לנורמה בעתיד הנראה לעין, שכן רק בבתי החולים יש את הציוד הדרוש לביצוע הבדיקות והטיפולים המתוחכמים הנדרשים לשמור על החיים – ומרגע שאותם זקנים יאושפזו בבתי החולים, תמה אני אם ימותו במיטת עצמן…

קראו עוד