אתמול נערך כנס “שמיטה ישראלית” הראשון (אתר, Facebook), שיהווה – אני מקווה – מהפכה ביחס של הציבור הישראלי לשנת השמיטה. כעברי בנשמתי, אני תמיד נפעם מאנשים שמסוגלים להפוך רעיונות למעשים, ובתור אחד שהיה שותף לדיונים כאלו ואחרים עוד בשמיטה הקודמת (תשס”ח – דיונים ש[מיותר לומר] נשארו ברמת הבל-פה…), אני מריע, מצדיע ומסיר את הכובע גם יחד בפני הצוות שהרים את היוזמה הנוכחית: עינט קרמר, הרב מיכאל מלכיאור ואני מניח שעוד רבים וטובים.

קצת רקע

יריית הפתיחה נורתה למעשה כבר בשנה שעברה, כשעינט ויואב שורק פרסמו נייר עמדה כלכלי-סביבתי שהוצג בוועידת האו”ם לפיתוח בר קיימא – הישג גדול בזכות עצמו. בצירוף מקרים מעניין (?) עמוד שבע במסמך הזה מציג בקצרה את הרעיון של שמיטה ישראלית, ובסופו נכתבו הדברים הבאים:

השמיטה… היא מודל יומרני ומהפכני, שמימושו מחייב שכנוע רב ועבודת מטה מורכבת וזהירה. זוהי לעת עתה אוטופיה ומקור השראה, אך אפשר שיישומה אינו רחוק כל כך. בשלב ראשון, ניתן לחשוב על אימוץ חלקי של כמה מעקרונות השמיטה בהתאם לאופייה וליכולותיה של החברה כיום. השמיטה הבאה תתקיים בשנת תשע”ה לפי הלוח העברי…  מה שמותיר לנו מספיק זמן להתארגן כדי להפוך אותה לפחות לשלב משמעותי בדרך לקידום עולמנו לקראת חזון הנביאים על עולם מתוקן.

למסמך, אגב, היה שותף גם יוסי צוריה, מנהל טכנולוגי לשעבר ב- NDS, שמזה שנים הוגה רעיון של שמיטה ב… הייטק! (ראו על כך במאמרו מרתק “עבדי הזמן“, המבוסס על מאמר קודם ו’צבעוני’ יותר בשם “מחזור החיים של הפירמה היהודית“). כמי ששייך לתעשיית ההיימידטק (=הייטק אמיתי זה אולי 5%-10% מהשוק – כל השאר זה הקמה ותפעול של מערכות מידע:) קשה לי שלא להזדהות עם הרעיון מצד אחד, ומצד שני קשה לי שלא להזדהות עם דבריו של צוריה עצמו: “בשלב זה מדובר כמובן רק בשעשוע מחשבתי-אינטלקטואלי שמטרתו להראות כי גם במאה ה- 21 יש לעקרונות הלכתיים קדומים מה להעניק לעולמנו”…

אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב… יוֹכִיחַ

ומכאן למעט ביקורת – ראשית, יש להבדיל בין שני האפיקים בהם מתוכננת היוזמה להתממש: האפיק הראשון והמבורך מכל צד שהוא, הוא האפיק ה’כלכלי’, במסגרתו יקבלו משפחות רבות הסדרי חוב יחד עם ליווי ושיקום כלכליים – וזו למעשה מטרתה המקורית של ‘שמיטת הכספים’ המקראית (דברים טו), שבימים אלו של ‘תספורות’ לעשירים ועיקולים לכל השאר – אין דבר גדול מזה.

האפיק השני, איתו אני חש פחות בנוח, הוא האפיק ה’רוחני’, במסגרתו מגזרים עסקיים ותעשייתיים יתומרצו לצאת למעין ‘שנת שבתון’ בכדי לאפשר לעובדים לעצור את מירוץ החיים ולקבל זמן פנוי לעצמם.
ומה רע בזה?

פשוט – לדעתי, למר ישראל ישראלי יש מספיק זמן פנוי כבר היום.
איך אני יודע?
בתוך עמי אני חי, ויכול להעריך שהישראלי הממוצע גולש באינטרנט כשעתיים-שלוש ביום (ראו בקישור כאן – וזו ידיעה מלפני שלוש שנים!) – ולא, הוא לא עוסק בעריכת ערכים בוויקיפדיה… וכמובן שחוץ מהאינטרנט יש גם טלוויזיה. נראה לכם מוגזם? קחו בחשבון שחלק לא מבוטל מהעובדים נמצא מול מחשב גם בעבודה, ולכל השאר יש פשוט סמארטפון צמוד.
עכשיו אני מנסה לחשוב מה יקרה כשיתנו לנו עוד זמן פנוי?
ההערכה הפסימית שלי את נפש האדם מובילה למסקנה כי אנחנו נבזבז את הזמן הפנוי בדיוק באותו אופן, כלומר – גלישה מיותרת באינטרנט \ רשתות חברתיות \ טלוויזיה. וכדברי האימרה הנדושה והנכונה:

אם אתה רוצה שמשהו ייעשה – תן אותו לאדם עסוק!

השבת ופרשת השבוע

הוכחה לדבריי אפשר למצוא מדי שבוע, ביום השבת. זו שנת שמיטה בזעיר-אנפין, בה יש לישראלי הממוצע הזדמנות לנוח, ללמוד וכו’ וכו’ – ובפועל השבת שלו נראית ככה. אז למה נראה לנו שאם ניתן לו שנה שלימה (או אפילו רק חלק ממנה) משהו ישתנה?!

אז מה אני מציע? אם כבר הזכרתי את שבת, הרי זו בדיוק הצעתו של פרעה מפרשת השבוע:

תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר (שמות ה ט)

נשמע לא טוב, אמנם, אבל האם פרעה טעה?
הרי ברגע שעם ישראל קיבל חופש ויצא לחירות, מיד החלו מתלוננים, מתאוננים, נרגנים וטוענים… ובסופו של דבר העדיפו לשוב למצרים, שם לא היה צריך לחשוב יותר מדי מה עושים בזמן הפנוי!

לכן הייתי מציע מחשבה נוספת על השמיטה ה’רוחנית’, בדגש על עיגונה כחלק בלתי נפרד של מסגרת העבודה, או במושגיו של ישעיהו ברלין –
חירות ל… ולא חירות מ…

וכדי לסיים בדבר טוב…

לא שדעתי נחשבת, אבל אני בעד כל רעיון שיטלטל ולו במעט את המרדף הקפיטליסטי העכשווי, ולו רק כמרד הצהרתי-רעיוני.
וכיוון שברקע של תמונת הכנס (ראו למעלה) מופיעות שיבולים, עלה בראשי שיר המרד הקצרצר-אך-המופלא הבא, של אמן פלמנקו הרועה עיזים (!) בזמנו הפנוי, וקרוב יותר אל האדמה מאשר מרביתנו – אל קאבררו:

כמו רוח המזרח המכופפת את השיבולים
כך גם אני מתכופף
אך מול הכוח אני מוֹרֵד
ומתנגד
כפי שמתנגדים בני עמי
אייי, בני עמי
בני עמי,
בני עמי!

גילוי נאות: כבר השתמשתי בשיר זה בעבר – אבל תמיד טוב לשמוע שוב…