קטע מספר בן סירא, ברלין 1929 – יודאיקה ומחקר (=עברית וגרמנית), בין אור לחושך (ראו בתחריט)

בית הכנסת המרשים בהיכל שלמה היה מלא מפה לפה, בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים – ואף עבדכם העברי ביניהם. מעולם לא הייתי בהיכל שלמה, ולהפתעתי גיליתי שיש בו אפילו מוזיאון מרשים ליודאיקה עתיקה וחדשה –אבל מטרת הבאים לא היתה יודאיקה, גם לא חדשה, אלא אולי ההיפך.

“איך ניתן ללמוד את המקרא בתפיסות הלימוד הגלותיות שהורגלנו בהן, כשיש לנו ארכיאולוגיה ישראלית ושפה עברית?” תמה\קרא הרב יואל בן-נון, שפתח את הכנס בעל  השם המעט-דרמטי “מחקרי יפת באהלי שם?”, ובכך נתן את אות הפתיחה ל’מתקפה’ של לא פחות מארבעה דוברים ברצף + חתן השמחה עצמו, עם קטעי קישור קצרצרים ורבי חן של המנחה, ד”ר ראובן גפני.

לטובת הדורות הבאים אתמצת בקיצור את ההרצאות, עם מה שיש לי בדברים אלו הערות והארות, אשמיעם במקום אחר…

הקתדרה ללימודי מקרא ע”ש הרמב”ן

הר’ בן-נון לא הסתפק בדברים שציטטתי לעיל, ולאחר שפתח את הכנס בברכת “שהחיינו” בשם ומלכות (לשאינם-דתיים יש להבהיר כי מדובר בחידוש מרעיש, שכן ברכת “שהחיינו”, המוכרת לכולנו מחג החנוכה, נועדה בציבור הדתי בעיקר ל.. פירות חדשים בעונה:) הביא את הרמב”ן כדוגמה חיה לאחד מגדולי ישראל שבעקבות ידיעה מדעית (משקלה של מטבע שקל עתיק שראה כשעלה לארץ) שינה את פירושו לתורה – ואם הרמב”ן כך, אנו שנחשפנו לתגליות הארכיאולוגיות המרעישות של מאה השנים האחרונות, חיים בין נופי התנ”ך ודוברים את השפה העברית כשפת הדיבור היומיומית – לא כל שכן?! במקום להתגעגע כל הזמן לגלות, קונן הר’ יואל, הגיע הזמן להתאים את עבודת ה’ שלנו למציאות, ועד שאנחנו עוסקים  ביפיפותו של יפת, בואו ונעמיק באהלי שם…

“ואיפה שכם שלנו?!”

אחרי הר’ יואל השקט והמתון, עלה בסערה הר’ יעקב מדן, צעדו מהיר כדיבורו, וקומתו גבוהה כקולו (ויסולח לי על מליציות-היתר:). הוא פתח דווקא בגנות, והזכיר את הביקורת הנוקבת של הר’ טאו על גישת לימוד התנ”ך ה’אקדמית’ מבית מדרשן של ישיבת הר עציון ומכללת הרצוג, ביקורת שהובילה לגל תגובות (הטובה שבהן היתה זו של חתן השמחה, הר’ אמנון בזק) ותגובות שכנגד. בגילוי לב אמיתי הודה הר’ מדן כי אכן יש סכנה בעירוב חול בקודש כפי שקורה באופן טבעי כשלומדים תנ”ך בגישה מחקרית, ודרש חשבון נפש מול “הקרירות ביחס לקודש של תלמידנו” (הערתי – מניסיוני האישי, הוא צודק. השאלה היא של אמת מול חינוך, ולא כאן המקום). אך לאחר הקדמה קצרה זו, פתח הר’ מדן ב’שיעור כללי’ מפתיע אודות חידת אי-כיבושה של שכם בימי יהושע לעומת העובדה שבני ישראל הסתובבו שם באופן חופשי ללא כל התנגדות. התשובה הדי-ידועה נסמכת על ההשערה המסופקת בדבר הזהות בין הח’בירו\ח’פירו לבין העברים ולפיה תושבי שכם היו קרובים-רחוקים של בני ישראל, ואולי אף משבט אפרים וכו’ וכו’ (וכבר קדמו בכך דוד בן-גוריון). כל זאת הודיענו הר’ מדן כהדגמה לברכה הרבה שיש בממצאי המחקר המקראי – במקרה זה איגרות תל-עמארנה – ללימוד התנ”ך (אם כי מסופקני לו הרצי”ה היה מוכן לקבל פירוש שכזה על השלכותיו, בזמן שקרא בקול שבור “איפה שכם שלנו?!” ודי בכך למבין).

התנ”ך (גם) כספרות יפה

כתשובת המשקל להרצאה הסוערת הקודמת, עלתה ד”ר יעל ציגלר, ובטון דידקטי ובמבטא אנגלי מובלע הציגה פרי נוסף מעץ הדעת של מחקר התנ”ך, הלא הוא הגישה הספרותית-אסתטית לספרי המקרא. גישה זו, שהחלה לפרוח בשנות ה- 80′ (של המאה הקודמת…) הסיטה את הדגש מהקריאה הביקורתית\דיאכרונית של התנ”ך, ובעקיפין איפשרה גם כניסת חוקרים דתיים לאקדמיה. אלא שהחוקרים הדתיים, הדגישה ד”ר ציגלר, מבקשים למצוא לא רק יופי אסתטי, אלא גם את המסר האלוקי, את דבר ה’, המתגלה אלינו מן הכתובים. היא ציינה כמובן, כי הקריאה הספרותית אינה המצאה חדשה אלא אמצעי שכבר חז”ל עשו בו שימוש רב מתוך רגישות ספרותית גבוהה – אלא שהיא הוסיפה עובדה מעניינת אודות הר’ אהרן ליכטנשטיין, שכבר בשנות ה- 60′ (כנ”ל) קרא בקול ללימוד ספרותי של התנ”ך, והיה כקול קורא במדבר…

תנ”ך בגובה הסולם

אחרון הדוברים-שאינם-כותבי-הספר היה הר’ יובל שרלו, שהגיע במיוחד מרעננה הרחוקה. הוא הקדיש את דבריו ללימוד תורה על-פי הפשט, על החתירה לפשט, ועל כך שכל פרשנינו מאז ומעולם עסקו בפשט. אמנם בתורה עצמה ישנם קטעים שוודאי אין להם פשט (למשל הגשמת האל), הודה הר’ שרלו, אך אלו החריגים ולא העיקר. הוא חזר בקצרה על שיטתו אותה הוא מכנה – בפרפרזה כמובן – “תנ”ך בגובה הסולם“, לאמור: ראשם של האבות היה בשמיים אך רגליהם היו בארץ, ואסור להתעלם מהרגישות המוסרית והביקורת של התורה עצמה כלפי גדולי אומתנו. לוחות הברית – מזכיר לנו הר’ שרלו מדרש ידוע – היו בגובה של ששה טפחים: שניים היו ביד ה’, שניים ביד משה ושניים באמצע – ומכאן המתח בין הקריאה האנושית לקריאה האלוקית של התורה.

הדוברים בכנס, על רקע ארון הקודש העתיק שהובא להיכל שלמה מבית-כנסת הרמח”ל באיטליה

“ותודה להוריי שהביאוני עד הלום היום (הזה)”…

לסיום, עלה הרב אמנון בזק, שלכבוד ספרו (בעיקר) נערך הכנס. לאחר דברי תודה קצרים ואיזכורם המתבקש של הר’ עמיטל והר’ ברויאר זכרם לברכה, שבזכותם ניתן ללמוד כיום תנ”ך בגישה פתוחה ללא חשש, עבר הר’ אמנון לפסים אישיים יותר – מסתבר שהיכל שלמה הוא המקום בו הוא מתפלל מילדותו, ובו הוא חגג הן את בר-המצווה שלו, הן את חופתו ואת את ברית המילה של ילדיו. או-אז נזכר הר’ בזק במפתיע, בלא אחר מאשר יוסף בורג, וליתר דיוק – הרב דוקטור (!)יוסף בורג ז”ל, שהיה ממתפללי ביה”כ הגדול גם הוא. “ממנו”, כך הר’ בזק, “למדתי מה היא אהבת תורה”. וכל כך למה? כיוון שפעם כשהיה ילד, סיפר לו בורג את הסיפור הידוע אודות לימוד התורה בחמש דקות של אחד מגדולי ישראל. “לימים”, סיפר הר’ בזק, “למדתי תורה עם חברי, וכשסיימנו את הסוגיה, נשארו כמה דקות עד לתפילה – ובעקבות הסיפור החלטתי ללמוד משהו גם באותן דקות בודדות. בפעם הבאה שנפגשתי עם בורג, סיפרתי לו על כך”. ואז, להפתעתו כי רבה, יוסף בורג ה”יקה” התרגש כמעט עד דמעות ואמר לו: “תודה שסיפרת לי את זה!”
להפתעתי כי רבה, בשלב זה של הדברים קולו של הר’ בזק עצמו נשנק, והוא כמעט דמע – ונדמה לי כי לא הייתי היחיד שהתרגש, בייחוד על הרקע השכלתני-אקדמי לכאורה של הכנס עצמו.
את דבריו חתם הר’ בזק בחיוך, כשהוא מודה לכל מי שסייע בידו לרבות אשתו ואחיו, וברוח דרשת בר-המצווה (אותה חגג כאמור בהיכל), בירך גם את הוריו שהביאוהו עד הלום…

“עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַ(לא)נִּמְצָא הַזֶּה”…

דבר קטן היה חסר בכנס – התייחסות כלשהי לספר “עד היום הזה”, שהכנס נערך לכבוד השקתו… וכיוון שכך, אף אני לא אתייחס במגילת-ספר (פוס”ט בלעז) זו לספר, ואשאיר זאת למגילה אחרת.

נ”ב- הכנס נערך ב- כ”ג כסלו תשע”ד, 26.11.2013.

מחקרי יפת באהלי שם – כנס מכללת הרצוג, ישיבת הר עציון, היכל שלמה