(ליקוטי ניצוצות מהביבלי”א העבראיק”א שטוטגארטנזיה – BHS)

בפרשת ויגש (בראשית מו כא) מסופר כי לבנימין היו עשרה בנים:

ובני בנימן בלע ובכר ואשבל גרא ונעמן אחי וראש מפים וחפים וארד

מה שמוזר הוא כי בנימין היה הקטן מבין האחים, אך מספר בניו הוא הגדול ביותר – הבא בתור אחריו הוא גד, עם שבעה בנים, אחריו אשר עם ארבעה בנים + בת, וכל השאר עם שלושה-ארבעה לכל היותר.

מסתבר כי תרגום השבעים לפסוקנו גרס כך:

ובני בנימן בלע ובכר ואשבל ויהיו בני בלע גרא ונעמן אחי וראש מפים וחפים וארד

כלומר – לבנימין אכן היו שלושה בנים בלבד – אך לבנו, בלע, היו עוד שבעה.

מניין לקח זאת תה”ש? אולי מדברי הימים א ח:

א ובנימן הוליד את בלע בכרו אשבל השני ואחרח השלישי ב נוחה הרביעי ורפא החמישי

ג ויהיו בנים לבלע אדר וגרא ואביהוד ד ואבישוע ונעמן ואחוח ה וגרא ושפופן וחורם

עפ”י פסוקים אלו, לבנימין היו חמישה בנים, ולבלע בכורו היו תשעה בנים – אמנם עדיין לא מתאים לכתוב בבראשית, אבל יותר קרוב לתה”ש…

אלא שעל זה קשה – כיצד הספיק בלע בן בנימין להוליד עוד שבעה ילדים לפני ירידת משפחת יעקב למצרים?!

ייתכן ואפשר להיעזר לשם כך ברעיון של פרופ’ מ”ד קאסוטו*, שדן בשאלה דומה לגבי בני פרץ בן יהודה, חצרון וחמול (=כיצד הספיק פרץ להולידם וכו’), ותשובתו בקצרצרה היא, כי הם אכן היו ילדים קטנים, אלא שהכתוב רצה להשלים את מספר בני יעקב לשבעים נפש – ולשם כך הוסיף אותם תחת ער ואונן שמתו.

* מ”ד קאסוטו, “מעשה תמר ויהודה”, קובץ לזכרו של י.נ. שמחוני ז”ל, ציונים, ברלין (תרפ”ט), עמ’93-100. (ראו באריכות בשיעורו של הרב אלחנן סמט על פרשת ויגש)