הכינוי ‘תורת התעודות’ מזכיר לי קצת את הספר המכונה ‘תורת המלך’ – בשני המקרים מדובר באוסף של השערות, שזכו (בעברית בלבד!) לכינוי ‘תורה’, שניהם מטרידים בעיקר יהודים דתיים, הבסיס הראייתי שלהם די רעוע, אבל אי אפשר להכחיש שיש שם מדי פעם משהו…
אז הנה דוגמה למשהו שיש בה, באותה תורת השערת תעודות ותיקה, היישר מפרשת השבוע הקודם – פרשת ‘וארא’ (הדוגמה מופיעה גם אצל ברוך י’ שורץ, “התורה: חמשת חומשיה וארבע תעודותיה“, בתוך: ספרות המקרא – מבואות ומחקרים, א (תשע”א), עמ’ 187-
“והיה הדם לכם לאות על התעודות”…
מכת הדם (שמות ז, יד-כד) היא המכה הראשונה שנצטווה משה להכות את מצרים, והיא מהווה מעין ‘הגדלה’ של האות האחרון שנתן ה’ למשה להראות לעם (ד ט). אלא שעיון בפסוקי מכת הדם מגלה מייד כי שני סיפורים מקבילים לפנינו:
הסיפור הראשון (מימין) הוא הארוך יותר, ובו משה מצווה בפרטי פרטים מה לומר לפרעה ואיך בדיוק תבוצע המכה. הסיפור השני לעומתו הינו קצר ותמציתי יותר, אבל התוכן שלו לכאורה זהה – ציווי על המכה, ביצוע הציווי, התעלמותו של פרעה.
אבל אם נדקדק מעט יותר, נוכל להבחין בהבדלים המהותיים הבאים בין שני התיאורים – הנה אותו קטע בדיוק, רק עם הדגשות:
והסתירות בין שני התיאורים גלויות:
- מי המכֶּה – משה או אהרן?
- היכן המכה – ביאור בלבד או בכל ארץ מצרים?
- תגובת פרעה – התעלמות או חיזוק לב (לאחר שהחרטומים חיקו את המכה בעצמם)?
זו דוגמה קלאסית להשערת התעודות, לפיה כל סיפור מקורו בתעודה אחרת: במקרה זה הסיפור הארוך הינו של J – המקור ה’יהוויסטי’ – והסיפור הקצר הינו של P – המקור ה’כהני’.
אגב, שום ‘שיטת בחינות‘ לא תעזור כאן – הסיפורים גם מקבילים וגם סותרים ושניהם מתארים לכאורה מציאות היסטורית שקרתה – השאלה רק איך היא קרתה.
ואיך זה נראה בתורה שלפנינו?
ישנו פרט אחד חשוב שלא הצגתי בצילומי הפסוקים למעלה – והוא סדר הפסוקים כפי שהוא לפנינו בפרק ז. אז כך נראית הפרשייה המקורית, על-פי סדר הפסוקים, כל סיפור בצבע שלו:
שימו לב מה עשה כאן ה’עורך’ המשוער – ראשית, הוא פתח בתיאור הארוך (של J), שמשה הוא גיבורו, ועיקרו הוא הכאת היאור בלבד.
לאחר תיאור הציווי למשה, הוא הוסיף את תיאור הציווי המקביל – והסותר – לאהרן (P), ואז חזר לתיאור ביצוע הציווי תוך שהוא משלב את הביצוע משני המקורות:
“וַיַּעֲשׂוּ (רבים!) כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ וַיָּרֶם (יחיד!) בַּמַּטֶּה”. (אגב, בחומש השומרוני – וכך מתורגם גם בתרגום השבעים – גרסו “במטהוּ“. בנוסח המסורה ככל הנראה הושמטה האות ו’ בגלל ה- ו’ במילה הבאה: “וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם”).
לאחר מכן ממשיך התיאור אל תוצאות המכה, ושוב יש כאן שילוב בין שני המקורות: “וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר (בלבד!) וַיְהִי הַדָּם בְּכָל (!) אֶרֶץ מִצְרָיִם”.
אבל אם עד כאן עוד אפשר היה להסתדר, אמנם באי-נוחות רבה, בא סיום הסיפור ומגלה לנו את השוני המהותי בין שני התיאורים –
לפי התיאור הראשון, המכה היתה ביאור בלבד, והמצרים הצליחו איכשהו להסתדר על-ידי שחפרו סביבות היאור ושתו מים. לכן פרעה פנה אל ביתו והתעלם לחלוטין מהמכה – שארכה (לפי פס’ כה אותו לא הצגתי) שבעה ימים תמימים.
לפי התיאור השני, לעומת זאת, היה דם בכל ארץ מצרים – אם כן, איך לא מתו המצרים בצמא?
התשובה פשוטה – אות הדם שבוצע ע”י אהרן היה זמני בלבד, כמו אות המטה שהפך לתנין. ומשהצליחו החרטומים לבצע את אותו מופת זמני, חיזק פרעה את ליבו ולא שמע אליהם.
ומה קורה בהמשך?
המכות הבאות הן בשליטה כמעט מוחלטת של J – אבל עדיין פזורים פה ושם קטעים של מקור P ואולי אף של E – כך נראית החלוקה ה’רשמית’ באחד מספרי המחקר והפרשנות החשובים על ספר שמות (B. S. Childs, The Book of Exodus: A Critical, Theological Commentary, 2004, p. 131):
והנה דוגמה ממכת הארבה, שהפעם כוללת שלושה מקורות (J, P, E) – מקוצר המקום לא אאריך בניתוח, והרוצה להעמיק – יעמיק, רק אומר כי ברור שכאן אין שלושה סיפורים מקבילים לחלוטין, אלא מקור J ראשי (בצבע שחור – אותו ניתן לקרוא עצמאית), שאליו שולבו קטעים מהמקורות האחרים (אותם לא ניתן לקרוא ממש בפני עצמם – אך ניתן להבחין בכפילויות, בסתירות ובתוספות):
אמנם צ’יילדס (=תיאולוג נוצרי בזמנו הפנוי…) אינו מתלהב בעצמו מהגישה הזו, שכן אחרי שהוא מבצע ניתוח ארוך ומייגע של המקורות השונים, הוא כותב (שם בעמ’ 149):
זהו מקור (משחק מילים מקורי שלו…) לתסכול עבור כל מי שקורא פירושים כאלו, שמאמץ רב כל-כך מושקע בניתוח הפרה-היסטורי של הטקסט, ורק מעט תשומת-לב ניתנת לקטע כפי שהוא בצורתו הסופית.
אבל גם הוא סובר שבמקרה זה אין ספק כי מדובר במקורות שונים שהותכו לכלל סיפור ארוך אחד.
נו, ומה זה אומר?
ישנה כמות עצומה של פירושים במחקר המקרא אודות מהות ומטרת סיפור המכות, ולא זכיתי לירד לכלל עומקם – מרטין בובר, למשל, הציע כי מדובר בדגם בולט של הקונפליקט בין מלך לנביא, החוזר במקרא במספר מקומות. משה גרינברג מציע כי המכות בנויות בשלשות (כידוע) שמטרתן להראות כיצד ה’ מתגבר באופן הדרגתי על המסרבים להאמין בו – ויש עוד, כמובן.
אבל בהיבט הצר מאוד של שילוב המקורות השונים, נראה כי המסר של העורך הוא פשוט – הוא רמז לנו בבירור במכת הדם, כי ישנן כמה גרסאות למה שאירע, וסיפור מכונן כמו יציאת מצרים ראוי שיסופר מכמה זוויות. אלא שממכת צפרדע והלאה הוא לא טרח לשלב את אותן גרסאות (בהנחה שהיו לו אותן) במלואן, אלא רק את מה שהיה נדרש לצורך הסיפור, עם כמה ‘חריקות’ קטנות פה ושם כמתבקש מאופיו המורכב של שילוב שכזה.
לדוגמה נוספת – ראו בפוסט הבא.
אינני רואה כאן לא דובים ולא תעודות.
יש כאן תיאור ההתראה לפרעה ותיאור הביצוע.
בהתראה לפרעה מדגיש משה את הפגיעה ביאור, מעוזו ומבטחו של פרעה, פגיעה שתוכיח את דלות כוחו של פרעה. הוכחה זו היא דוקא על ידי הפגיעה ביאור עצמו שהוא אלילם של המצרים. ה’ מראה את כוחו בכך שפגיעה זו תיעשה על ידי הוראתו של הנביא עצמו. זה הייעוד המרכזי של מכת הדם: ניצחונו של אלקי ישראל על ‘אלהי מצרים’.
בביצוע, הנעשה על ידי ה’מתורגמן’, שתפקידו להעביר את המסר לקהל הרחב, מתווסף גם המימד של הפגיעה בכל אזרחי מצרים על ידי הפיכת כל מימי מצרים לדם, ובכך יוצרת ‘פירסומי ניסא’ לכל ארץ מצרים.
מלבד הפירסום, יש בפגיעה בכל מימי מצרים גם תוספת של לחץ מעשי, הבאת המצרים לסבל של צמא, שימריץ אותם ללחוץ על פרעה ל’סיים את הסיפור’.
ה’תרגום’ של אהרן במקרה זה אינו ‘תרגום מילולי’, אלא תרגום שיש בו הרחבה נחוצה של העיקר.
בברכה, ש.צ. לוינגר
‘ויחזק לב פרעה’ ו’ולא שת לבו גם לזאת’ הם היינו הך. אולי הדגש ב’גם לזאת’ הוא, שגם מה שראה פרעה בבואו הביתה, שגם המים שבבית נפגעו, לא השפיע עליו.
מי שלא רוצה לראות, לעולם לא יראה – הדברים כל-כך ברורים, שאני לא רואה טעם להסביר יותר ממה שכתוב + צבוע בצבעים זוהרים…
אין לי אלא לצטט את הר’ ברויאר באחד ממאמריו האחרונים, והפחות ידועים:
“המהפכה השלישית עדיין לא התחוללה, מפני ששלומי אמוני ישראל עדיין נלחמים בה וסבורים שיוכלו למנוע אותה. הרי זו המלחמה בביקורת המקרא מיסודו של מדע המקרא. מדע זה הביא הוכחות שאין להן תשובה, שהתורה איננה ספר אחיד שיכול היה להיכתב בידי אדם אחד, אלא היא מורכבת מתעודות אחדות השונות זו מזו בסגנונן וסותרות זו לזו בתוכנן…”
http://upload.kipa.co.il/media-upload/matan/matan7993-8262009.PDF
(עמוד 150 והלאה).
שלום אברהם! רציתי לשאול ברשותך: כיצד מביא אתה ראיה מדברי הרב מרדכי ברויאר, והרי גם אם הינו מקבל מסקנות כאלו ואחרות של ביקורת המקרא, הוא עדיין יוצא מתוך נקודת ההנחה של תורה מן השמיים, ואילו אתה, בניגוד לכך, נראה שהולך אחר אותם תלמידים טועים ש(כלשונו של ר’ ש”צ לוינגר נר”ו) ” ‘הלכו צעד קדימה’ ואמרו: אם הגענו למסקנה שהקב”ה כתב את התורה בארבעה קולות, מדוע שלא נאמר שארבעה נביאים בתקופות שונות כתבו את התורה?! “. אז אולי אינך אלא מוכיח את צדקת טענתם של אלו המתנגדים לאותה הגישה, או לחילופים טוען שאדם בעל יושר אינטלקטואלי אינו יכול להאמין בתורה מן השמיים (כפי שהאמין הרב ברויאר הנ”ל) לאחר שישמע טענותיהן של מבקרי המקרא ויפנים ברצינות את המסקנות המתבקשות מכך.
אשמח לשמוע ממך, כמי שמלומד בתחום, את תגובתך לדברי.
שמעון ירושלמי
אני מביא ראיה לכך שאנשים לא מוכנים לקבל שיש ‘תעודות’ שונות וסותרות בתורה – והנה ש”צ לוינגר (הלא הוא ‘ואהרן אחוך יהא מתורגמנך’ לעיל) מנסה ליישב את כל הסתירות בכוח, כביכול טחו עיניו מראות שסתירות כאלו לא ניתן ליישב – ובזה הוא מתנגד לדרכו של הר’ ברויאר.
אלא צדקת בכך שהר’ ברויאר – אחרי שהוא מקבל את התעודות הסותרות – מציע בפשטות שכל אותן ‘תעודות’ הוכתבו למשה מפי הגבורה בסיני, ובוודאי שהוא כופר בכל רעיון אודות כתיבה אנושית בתורה.
עכשיו, כמובן שהכתבה משמיים הינה אפשרות קיימת (לפחות תיאורטית) – כל השאלה היא למה שה’ יעשה כזה דבר מוזר…
בזמנו הבאתי את דברי חגי משגב השואל מדוע בתחום האבולוציה אנחנו מעדיפים ליישב את התורה עם המדע ולא לטעון – כפי שניסו פעם – שה’ ברא את העולם כאילו הוא בן מיליארדי שנים, עם מאובנים וכו’ וכו’ – אבל בתחום המקרא אנחנו מעדיפים להניח שה’ נתן את התורה עם כפילויות וסתירות לא סבירות כפי שהיא לפנינו.
התשובה לשאלה שהעלית פשוטה ביותר: קבלת תיאוריית האבולוציה הביולוגית אינה מערערת את יסוד האמונה בתורה מן השמיים, ולכן אין בעיה עקרונית להאמין שהקב”ה ברא את האדם בצלמו בתהליך שארך מיליוני שנים וכדומה, שהרי כבר כתב הרמב”ם במורה הנבוכים (חלק ב, כ”ה כמדומני) לגבי ענייני בריאת העולם כי “שערי פרשנות לא ננעלו בפנינו”, באשר, דרך משל, אין הבדל ברמת המחויבות הדתית-הלכתית בין הרב גדליה נאדל [המקבל את תיאוריית האבולוציה] לבין הרב חיים קנייבסקי [השולל כנראה את האבולוציה]. ומכלל זאת ששניהם סבורים כי חובה על היהודי להתאים עצמו למוסר הא-לוהי הנובע מציוויי התורה באשר היא, כאמור, מן השמיים. וכמו כן, האמונה בוודאות התגשמות נבואות הנחמה של נביאי ישראל, וכיוצא בזה. אלא שלעומת זאת, שונים הדברים לגבי מה שאתה וחגי משגב מציעים, שהרי אם נקבל, כדבריך את נקודת מבטה של ביקורת המקרא, על כרחינו תופחת במידה ניכרת מידת מחויבותנו הדתית-הלכתית, ובפרט המצוות העומדים בסתירה להגיון המוסרי הדמוקרטי-ליבראלי, נחדל להאמין בביאת המשיח (שהרי אם הוא בא אזי הינו משיח שקר, כדברי ישעיהו השלישי). לאור כל זאת, אם שומעת נשמתנו את אותה בת קול הקוראת לנו להמשיך ולאחוז במסורת ההתגלותית שלנו, נמשיך ונאחז בה למרות תמיהתך מדוע יעשה ה’ דבר כזה מוזר. ומי יודע אולי עוד נחפש ונמצא תשובה הגונה לכך, ואם מדוע נא נזנח את מסורת ההתגלות?
אשמח לשמוע את תגובתך המלומדת על דברי.
שמעון
כלומר, אנחנו נותנים קרדיט למדע כל עוד הוא לא סותר הנחות מוקדמות שלנו, גם אם אין להן ראיה כלשהי ואדרבה – יש ראיות רבות לסתור. זו גישה בעייתית בעולמנו הנוכחי…
לגבי התגלות אלהית כשלעצמה אין בעיה של ממש, שהרי היא לא סותרת את המדע, אלא נמצאת פשוט במישור אחר. אבל טקסט שנמצא מול עינינו + ממצאים ארכאולוגיים שמראים כיצד עברו מסורות וטקסטים בימי קדם + קצת היגיון בריא, מוליכים למסקנה שהתורה שבידינו עברה תהליכי עריכה אנושיים כאלו או אחרים.
רק לפני שאתה מניח כמובן מאליו ש’תורה מן השמיים’ = הטקסט שמודפס בחומשים שלנו הוכתב כולו כפי שהוא למשה בסיני, עיין למשל בדברי ר’ שלמה בר’ שמואל, מתלמידי ר’ יהודה החסיד:
“ואל תתמה על מה שכתוב בתורה לשון ארמי, מפני שלא כתב הוא זה הפסוק. וזה הוא הסוד שאנו אומרים שלא אמר משה זה הפסוק אלא אחר כתבו. ואל תתמה על מה שאני אומר אחר כתבו, כי יש לו חברים במקרא, כלומר הרבה יש שלא אמר משה רבינו…”
(ראה ציטוט מלא כאן בעמ’ 90-91 – http://asif.co.il/?wpfb_dl=643)
והדברים ידועים, לאלו שאינם מתעלמים מהם – אלא שהעניין דורש פוסט נפרד.
אני סבור כי עלינו לתת קרדיט למדע גם אם הוא סותר הנחות מוקדמות שלנו, ובזה אין ספק. אלא שבמה דברים אמורים, במדעים המדויקים. שונים הדברים לגבי מדעי הרוח שאינם מדויקים, ובכלל זה מדע הארכיאולוגיה. יתר על כן, האם אינך מסכים כי כל אותם ארכיאולוגים ומבקרי מקרא, שקודם שהחלו במחקרם, היו להם הנחות מוקדמות שהשפיעו בהכרח על תוצאות מחקריהם?! והרי, כמו שאומר הרב אורי שרקי, הנחת היסוד של ביקורת המקרא הינה שהתורה אינה מן השמיים, ולא תיתכן התגלות, ולא מסתברת התרחשות הניסים המתוארים בתנ”ך. קיצורו של דבר: מבקר המקרא אינו מקבל כמהימנה את המסורת העוברת בעם היהודי מדור לדור המעידה על התרחשותם ההיסטורית של המאורעות המתוארים בתורה (באופן זה או אחר), ובפרט את המסורת הקובעת כי כל התורה נכתבה על ידי משה מפי הגבורה או שכל המצוות כולן ניתנו ממשה מפי הגבורה (כפירושו של ה”צפנת פענח” על ‘סוד השנים-עשר’ האבן-עזרא), וזאת למרות שיש סיבות טובות מאד כן לתת אמון באותה מסורת. אותן סיבות שגרמו לאינטלקטואלים בעלי חשיבה ביקורתית (כדוגמת עמנואל לווינס ובני לוי), שגדלו על ברכי ביקורת המקרא, לא להשתכנע ולקחת ברצינות את ממצאיה, אלא לבחור להאמין בתורה מן השמיים.
אוקיי, אני בכוונה נצמד לטענה היחידה שטענתי בפוסט, והיא שהתורה כפי שהיא לפנינו מורכבת ככל הנראה מלפחות שני מקורות שונים.
המסורת שלנו אכן טוענת שהתורה ניתנה למשה בסיני – אבל מסורת זו לא כתובה בתורה עצמה, כידוע. היא התחילה בימי עזרא, והתגבשה סופית כמחייבת בימי התנאים והסיבות לכך ברורות – השאלה האם אתה מעוניין באמת האמיתית או באמת החינוכית.
לגבי הרב שרקי, לוינס ובני לוי – “אם ביקשת ליחנק – היתלה באילנות גבוהים”:) אז תאמין לי – אל תאמין לאף אחד. תבדוק בעצמך. אגב, האם מישהו מהם התייחס לדוגמה של מכת הדם שהבאתי כאן? כי גם הרצי”ה זצ”ל נהג לומר שצריך להסתכל על הסיפור בכללותו ולא על הפרטים הקטנים, אבל הרי שם האמת נמצאת…
אתה צודק שעלי לבדוק את הדברים בעצמי, ולא רק להיתלות באילנות גבוהים, כהגדרתך. אך כדי שתסייע לי לבדוק זאת, אשמח אם תוכל לשתפני בהוכחות לטענתך שמסורת התורה שניתנה למשה מסיני התחילה בימי עזרא, והתגבשה סופית כמחייבת בימי התנאים. וכמו כן מה הייתה המסורת קודם לאותו עידן? מדוע לא נשתמרו שבטים דתיים האוחזים במסורת כפי שהייתה קודם תקופת עזרא הסופר? בנוסף לכך, התורה עצמה כן טוענת שיציאת מצרים והתגלות סיני ומשה כנביא הא-לוהים וכו’ התרחשו בהיסטוריה, למרות שלא נכתב בה מפורשות שטקסט התורה כפי שהיא בידינו ניתן למשה בסיני, וגם על זה ניתן להתווכח. בקיצור – הרעיון של שני מקורות שונים הינו השערה מעניינת אלא שאין לו מקור היסטורי (לא היפותטי) רציני, ואני מניח שהוא מנוגד אף למסורת שאחזנו בה קודם דורו של עזרא.
בשביל זה, בין השאר, נברא הבלוג הזה!
והרשה לי לצטט מסורת על-פה* מאת אביעד הכהן:
“כך, למשל, פרופ’ זליגמן, מחוקרי התנ”ך הדגולים, שהיה מבשר לתלמידיו, וכיפה גדולה על ראשו: “היום נוכיח, בעזרת השם, שלא כל התורה ניתנה לנו ממשה רבנו…”
http://www.israelhayom.co.il/opinion/105247
*לשון אחר שמעתי מפרופ’ משה צפור, ששלחהּ אליי במגילה עפה, שכך מרגלא בפומיה של אותו פרופ’ י”א זליגמן:
“אני יהודי פשוט, הנוהג לקרוא כל שבת פרשת השבוע, שניים מקרא ואחד וולהויזן…”
והדברים מקובלים איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני…
שים לב שגם אתה פתאום ‘נתלה באילנות גבוהים’ בדמות אותו חוקר-כופר “דגול”, בו בזמן שלא טענת כל טענה רצינית ועניינית האמורה לשכנע את בעלי היושר האינטלקטואלי ונטולי הדעות הקדומות, בכך שהדעה היותר מסתברת היא שהמסורת שלנו בדבר התורה מן השמיים הינה מוטעית. והרי אתה הוא זה שאמרת לי מקודם: תאמין לי – אל תאמין לאף אחד, כולל לחוקרי תנ”ך “דגולים” המחופשים לדתיים כשכיפה גדולה על ראשם… לפיכך אין לנו אלא לבדוק בעצמו בדחילו ורחימו עד כמה שידינו מגעת מהי האמת, ולהתיישר על פיה, בעזרת ה’.
לשמעון הירושלמי! אני מבין שכלל לא הובנתי –
בתגובתך לעיל אתה ביקשת: “אשמח אם תוכל לשתפני בהוכחות לטענתך שמסורת התורה שניתנה למשה מסיני התחילה בימי עזרא…”
ועניתי לך שזו בין השאר מטרת הבלוג = להביא ראיות לכך.
וכ*מילתא דבדיחותא* (הא ותו לא!) ציטטתי את זליגמן… לא הסתמכתי עליו ולא על מחקריו (ואגב, עיין לפחות בויקיפדיה בערך ‘יצחק אריה זליגמן’, לפני שאתה מכנה אותו ‘כופר דגול’).
אתה לעומת זאת העלית את שמותיהם של הר’ שרקי, לוינס ובני לוי כדוגמה לאנשים שנחשפו לביקורת המקרא ונותרו מאמינים – וזה נקרא להיתלות באילן גבוה…
ואגב דאגב, אנחנו מנהלים דיון היפותטי על ראיות לביקורת המקרא והיחס אליהן וכו’ – כשלראיה הברורה שהבאתי בפוסט הזה לא התייחסת בכלל!
Pingback: לא מהשמים היא – על מעמד הר סיני ותורה מן השמים | ארץ העברים
על כל דבריך כבר נאמר בתעודה R “ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת”, קושיות של מה בכך, בלי שום ראיה. רק להעיר שהסתירה בין ‘היאור’ לבין ‘מימי מצרים’ מדומה, אין שום מקור מים אחר במצרים מלבד היאור. היאור הוא מימי מצרים ומימי מצרים הם היאור.
?!
“בלי שום ראיה” – חוץ מסתירות ברורות בכתובים עצמם. אם אתה מתכוון שטרם נמצא פפירוס המכיל רק תעודה J או P, אז אתה אכן צודק. למעשה, לא נמצא שום פפירוס שמכיל אפילו פירור כלשהו מן התורה עצמה, מאיזור הזמן שמתקרב איכשהו למתן תורה…
“…אין שום מקור מים אחר במצרים מלבד היאור” – מסתבר שמצאת (עוד) סתירה בין המדע לתורה – שהרי בתורה (מקור P לפחות) נכתב: עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם… אני אגב הצבעתי על סתירה אחרת, שבעוד במקור J מודגש “היאור” שוב ושוב 12 (!) פעמים, במקור P מודגש (3 פעמים) “בכל ארץ מצרים”. עכשיו נסה להסביר איך “בכל ארץ מצרים” = היאור בלבד, במיוחד לאור יְאֹרֵיהֶם.
ואגב אם כבר טרחת להגיב – מה עם שתי הסתירות האחרות: האם משה הכה או אהרן? והאם פרעה לא שת ליבו וחזר לביתו סתם כך, או שמא חיזק את ליבו בגלל החרטומים?
התכוונתי לדקדוקים המפורסמים האלו שהטרידו את חוקרי המאה היט’ שהעושה מהם ‘ראיה’ למקורות שונים, הוא כפרעה שלא שת לבו..
כל מימי מצרים יוצאים מן היאור, זו לא המצאה שלי, האגמים והנהרות והתעלות והיאורים הקטנים, כולם נובעים מהיאור בלבד, לא זולתו. אם היאור נהפך לדם גם המה נהפכים לדם.
המשפט שלך:
“אני אגב הצבעתי על סתירה אחרת, שבעוד במקור J מודגש “היאור” שוב ושוב 12 (!) פעמים, במקור P מודגש (3 פעמים) “בכל ארץ מצרים”
פשוט מביך, אין לי שום הסבר תחבירי עבורו. בפרק מוזכר גם היאור וגם בכל ארץ מצרים. אין שום סתירה, ואין שום מקור.
כנ”ל לגבי ההמשך, איזה טיפול פסיכולוגי עברת, כדי לקרוא לרצף המלים: “והאם פרעה לא שת ליבו וחזר לביתו סתם כך, או שמא חיזק את ליבו בגלל החרטומים?” – ‘סתירה’? איפה כאן הסתירה, פרעה חיזק את לבו, לא שם לב, לא התייחס, הלך הביתה.
לא שמעת על המונח ‘מורכבות’??? האם כל דבר צריך להיות מתואר בצורה אחידה שבלונית ומרובעת? לא קראת מימיך סיפור או מאמר עיתונאי? הרי שאלות כאלו תוכל לשאול על כל טקסט שהוא, גם על הטקסטים שאנחנו כותבים כאן?
אני ממש לא מתכוין לפגוע, אבל הנני משתאה על המהפכה זוטא שאתה עובר / מעביר, לא מצליח להבין את הרציונל שלך. אתה משתמש בטיעונים מאד לא חזקים, ומתנהג בהם כאילו מדובר בתגליות המאה.
מי שהכה בפועל היה אהרן, אבל האם כשמשה עומד לפני פרעה הוא צריך לספר לו איך בדיוק תהיה הפרוצדורה של ההכאה? הוא רק עדכן אותו שאני יארגן לך מכת דם. האם כשפרעה אומר לנתין שלו ‘אני אהרוג אותך’ הכוונה שפרעה הוא התליין? הוא הבוס שיארגן לו הריגה. כך משה המדבר בשם אלהי העברים אומר שהוא יעשה מכת דם.
כל הדקדוקים האלו יאים היו לחוקרי המאה היט’ שיצאו מהנחה שבזמן כתיבת התורה לא הומצא עדיין הכתב והכל התפתח בצורה פרימיטיבית ממשפטים פשוטים וילדותיים של עם פרימיטיבי ומתחילה היה מוטיב אחד וכו’ ראה גונקל בחלומותיו. כל זה פשוט לא מתאים לזמננו. מי שכבר משוכנע יכול לעבוד עם זה, אבל להוכיח מזה את התעודות? עורבא פרח מגוחך.
אתה טוען שיש לראות את כל הפרק כחיבור מקורי אחד, ולשם כך להתעלם ב(חוסר)אלגנטיות מכל הקשיים שבו. ברור שזה אפשרי – זה גם הכי נוח ללומד שטחי, וכמו שאומרים “לעם הארץ אף תוספות אינו קשה”.
אבל מה יעשה לומד מעמיק שמגלה סתירות ברורות + ‘חריקות’ סגנוניות קשות? השערת התעודות נותנת כאן את הפתרון הסביר והשלם ביותר, למי שאין לו הנחות קדומות חסרות בסיס.
ועכשיו לעצם העניין –
א. היאור לעומת בכל ארץ מצרים – אם הסתירה הברורה הזו לא מפריעה לך, גם אחרי שהראיתיך לדעת (ומפליא שלא ראית בעצמך!) שהתורה מדברת מצד אחד על “יאור” ומנגד על “יאוריהם” – אין לי מה להוסיף. האם כשאתה לומד גמרא אתה גם מתייחס בשוויון נפש כזה לסוגיה?
ב. תגובת פרעה – שוב, אין לך שום בעיה עם הכפילות הברורה שבתגובת פרעה?!
נסה לשחזר את שקרה לפי הקריאה הרציפה:
משה עומד לפני פרעה כשהוא רוחץ ביאור בבוקר ומודיע לו שהוא הולך להכות את היאור במטה. פתאום הפסקה! אהרן מופיע. ומשה אומר לו בשם ה’ להכות את המים בכל ארץ מצרים. אהרן לעומת זאת מכה רק את היאור ויש דם ביאור.
אח”כ פתאום יש דם *בכל* מצרים – כדי לדעת זאת היה צריך לדווח על כך לפרעה מכל רחבי הממלכה תוך כדי שפרעה עדיין רוחץ לו ביאור, שהרי רק בסוף כתוב “ויפן פרעה ויבא אל ביתו”! טוב, כנראה דיווחו דרך Whatsapp… אהה, ולא זו בלבד, אלא שהחרטומים עוד הספיקו גם הם לעשות את אותו קסם, וכל זה כשפרעה ביאור.
כאמור, הכל אפשרי, השאלה מה יותר הגיוני. ולא – אל תענה לי ב”היגיון יווני” והבלים כאלו, אחרת תיאלץ לזרוק את כל התלמוד לפח… ולשאלתך הבאה, ומה חשב ה’עורך’ שחיבר את הכל? התשובה בפוסט הבא.
במחילת כבודו, גם בגמרא אני יכול לקרוא רק כך, אין שום ספר בעולם שנכתב לפי הציפיות שלך. לא ראיתי שום סתירה ברורה, שום חריקה ושום קריצה.
היאור הוא הנהר הגדול, והיאורים הם יובלים קטנים, זו המציאות, וברור שאפשר לקרוא לכל ‘יאור’ וגם להתייחס ליאורים. בריטניה נקראת “האי הבריטי”, אבל יש בממלכה המאוחדת הרבה איים קטנים. כולם ביחד ‘אי’, והם גם ‘איים’.
אין שום הפסקה ושום פתאום, משה הודיע לפרעה מה שאמרו לו להודיע, אחרי זה מגיע שלב ההוראה לבצע (אתה מוותר על השלב הזה, אבל הוא נמצא גם במכות אחרות. אהרן לא ‘מופיע’, הוא היה נביאו של משה והלך עמו תמיד), אחר כך מבצעים ו’פתאום’ יש דם. לא היה צריך שום דיווח, היאור הוא נהר אדיר, וברגע שרואים שהוא הופך לדם מובן מכאן שבכל מצרים יש דם. (את”ל שכוונת הפסוק שפרעה ידע מיד על מה שקרה בכל מצרים, יכול להיות שהפסוק מתאר את ההתרחשות ולא רק מה שפרעה ראה באותו רגע), כשמכים את היאור ברור שמוכים כל המים באיזור מצרים (נתון פיזי פשוט שנראה שדוקא אתה לא חשבת עליו משום מה? ומה חשבת שאהרן ירוץ בכל מצרים וירביץ לכל אחד מאלפי הפלגים?… ). מה הבעיה שהחרטומים הספיקו לעשות אותו דבר? ומה הבעיה שפרעה היה עדיין באיזור היאור? פשוט לא הבנתי מה השאלה. לא הגיון יווני ולא כורדי, רק מה בדיוק כואב לך?
לא שאלתי מה חשב העורך, אני פשוט לא מצליח להבין את קושיותיך הגדולות.
טוב, זה השלב שבו אין טעם לדון בפרטים וחוזרים להסתכל מלמעלה – מה שבאתי להראות בפוסט הזה ובדומיו, שהשערת התעודות לא נולדה משנאת ישראל של כמה גרמנים…
יש די הרבה דוגמאות שבהן אותם גרמנים חשפו בפנינו שאלות שעינינו טחו מראות (למרות אלפיים שנות לימוד תורה!) – ולא זו בלבד, אלא שהם גם הציעו תשובה ספרותית אלגנטית ופשוטה בחלק מהמקרים, שכדי להתפלמס איתה, אתה (ורבים לפניך) נדחקים למצג-שווא כאילו אין בכלל שאלה והכל פשוט וברור…
לפחות לרב ברויאר היתה היושרה להודות שהשאלות של חוקרי המקרא הן בלתי פתירות אלא בהנחה ששתי בחינות לפנינו, ותאמין לי שהוא סלד מהגרמנים לא פחות ממך, אלא שהוא הכיר את מחקריהם הרבה יותר טוב ממך…
בס”ד כ”ח בסיון ע”ד
כבר ביארתי לעיל, בתחילת הדיון, שיש הבחנה בין ההתראה לפרעה ע”י משה, בה הודגשה הכאת היאור, שהיא המוכיחה את חולשת אלילם של המצרים; לבין הביצוע ע”י אהרן, שהורחב לכל מימי מצרים, כדי לפרסם את המכה בכל הארץ וכדי ליצור לחץ ‘מלמטה’ על פרעה.
לגבי ‘ולא שת לבו גם לזאת’ המהווה לכאורה חזרה על האמור לעיל ‘ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם’ –
פירש רש”י: ‘למופת המטה שנהפך לתנין, ולא לזה של דם’. וכן פירש ר’ עמוס חכם ב’דעת מקרא’: ‘ולא שם את ליבו (כלומר: לא ייחס ערך וחשיבות) גם למכת הדם, כמו שלא שת ליבו למופת התנין’. זו נקודת החידוש בפסוק, שפרעה לא חש גם להישנות המופת ועבר עליו לסדר היום כאילו לא קרה דבר.
הסבר מעניין נוסף מציע החכם: ‘גם לזאת – מוסב על הנאמר בפסוק הבא: “ויחפרו כל מצרים” וגו’. ובא הכתוב לומר: פרעה ראה שנתיניו מחפשים מים לשתות ולא שת ליבו גם לזאת, והיא גנות גדולה למלך שלא איכפת לו שנתיניו מתייסרים בצמא’.
בברכה, ש.צ. לוינגר
בלי להתייחס לעצם התשובות, שהן כשלעצמן נותנות מענה נקודתי* מצוין, זו לפחות דוגמה לפירוש שלא מתעלם מהשאלה עצמה! (= בניגוד לארתח_זוטא לעיל)
* נקודתי – היתרון בנושא הזה של השערת התעודות, שהתשובות שלה הן כוללות יותר ולא נקודתיות. כלומר, אם ראינו אותה תופעה בכמה וכמה מקומות, נעדיף תירוץ אחד על פני כמה נקודתיים. ברור שאין הכוונה להכשיר כל פירוק לגורמים של כל פרק, אלא להראות שפה ושם יש דברים בגו.
יתרונו של הביאור המקומי הוא כאשר הוא מתיישב יפה עם עניינה של הפרשה. הפרשה רוצה להעביר לקורא מסרים רעיוניים, והעיון המקומי עוזר לחשוף מסרים אלה.
בנידון דידן, למשל, אנו מתוודעים לתפקיד הכפול של המכות: להראות את אפסות האליל המצרי ולהפעיל לחץ על העם המצרי. כן אנו מתוודעים לאטימותו ועקשנותו של פרעה, המתעלם הן מהישנות הנס והן מסבלו של עמו.
זה לענ”ד בניין אב לכל פרשה במקרא – לחפש את המסר הרעיוני, הן המפורש והן המובע על ידי קמטים וכפלים ושימושי לשון ייחודיים. וכבר הבאת את תלונתו של צ’יילדס שמרוב עיסוק בפרה-היסטוריה של הטקסט – שוכחים את העיקר: למצוא בו עולם של אמונות דעות וערכים!
דומני שלקורא המודרני אין כל עניין בשאלת ‘תורה מן השמים’ או לא. גם מי שאינו מחוייב אפריורית לקבל את הכתוב כדברי אלקים חיים -רואה בתנ”ך יצירה ספרותית והגותית גדולה. הוא מעוניין ראשית כל לקלוט מה הרעיון הייחודי שה’טקסט’ רוצה למכור לקוראיו. אחר כך יחליט אם ברצונו לאמץ את המסר הרעיוני או לא.
עיון במקרא המתמקד ברעיונות, יסייע בידינו לחשוף גם תופעות לשוניות וספרותיות, ובכך תהיה תרומה גם למחקר הפילולוגי-היסטורי.
בברכה, ש.צ. לוינגר
‘פרה-היסטוריה של טקסט’ (המוזכרת בפיסקה השלישית) יכולה להיות קיימת גם בטקסט של מחבר אחד. בכתיבת חיבור מסכם מחבר במקרים רבים אמירות בעל פה ובכתב שלו במשך עשרות שנים באותו נושא. יש באמתחתו של המחבר, או בזכרונו, התייחסויות רבות לנושא.
יכולים להיות לו רישומי יומן, נאומים שנשא בהקשרים שונים, שיעורים בבית המדרש, תשובות לשואלים ופסקי דין, טיוטות של חיבור, מכתבים וכיו”ב. בין אמירות אלה יכולים להיות הבדלים של דגשים. יש מצבים בהם ייאמרו דברים בצורה כוללנית ויש מצבים בהם תהיה ירידה לפרטים; יש הבדלים בין אמירות בהתאם לרמת השומעים והקשב שלהם. לא הרי נאום בפני ילדי בית ספר כהרי שיעור בפני חבורת למדנים. יש מצבים בהם יש לדבר בתקיפות ויש מצבים המצריכים התייחסות עדינה וסבלנית.
המחבר הבא לסכם את מפעל חייו לחיבור, משתמש באוצר של עשרות ומאות ‘פיתקאות’ שלו, ומתוכן הוא מרכיב את חיבורו המעובד.
נסיון לשחזר את אותן ‘פיתקאות’ וההקשרים בהם נאמרו, יכול להיות מרתק, אך כפי שאמרנו: יש להיזהר שהדבר לא יבוא במקום קריאה מדוקדקת של הטקסט המעובד שטרח המחבר להגיש לקוראיו.
נכון מאוד! כל הבעיה היא הטענה שה’ הכתיב למשה את התורה *כאילו* היתה מורכבת ממאות פתקים ורישומי יומן שכאלו, בצורה כ”כ מסורבלת ומורכבת (שוב – לנו קשה לשים לב לזה כי התרגלנו) – ועוד לטעון שהתורה היא חכמה אלהית מושלמת וכו’. זאת מעבר לסתירות ולבעיות האחרות שמראות שאוסף הפתקאות הללו לא יכל להיכתב ב- 40 שנה במדבר במאה ה-12-13 לפנה”ס.
אברם,מבלי להיכנס לגוף הוויכוח בינך לבין ארתח זוטא ברשותך אתן עוד עצה לא על הדיון עצמו אלא על איך שהוא מתנהל :
אני שם לב שאתה תוקף אותו לא פעם על עצם זה שהוא “מעיז” לחלוק על ה”חוקרים הגרמנים” וזה נראה כאילו אתה ממש לוקח את העניין באופן אישי ואתה ממש מגן עליהם ונעלב בשמם על הפגיעה בכבודם.
אבל שים לב שככה הדיון מתחיל להתנהל כמו ויכוח סוער בין “הפלס” ל”יתד נאמן” למי יש יותר “גדויילים” ומי יותר גדול מהשני. אז ארתח זוטא לא מחזיק מהמחקרים שאתה כה משבח וזו זכותו והוא מנמק מדוע הוא לא מסכים עם דבריהם ואתה בא אליו בזעקה נוסח “איך אתה מעז להמרות את פי גדולי הדור שחקרו טוב ממך והעמיקו יותר ממך ותולעת אתה ולא איש ואם החוקרים כמלאכים אנו כבני אדם וכו’ וכו'”
תחשוב שבאותה מידה זה יכול לחזור אליך כמו בומרנג והוא או כל אחד אחר שמגיע מהכיוון המסורתי המיינסטרימי יכול לתקוף אותך ולכעוס עליך על כך שאתה אומר שאותם חוקרים גילו דברים שאחרי 2,000 שנות לימוד תורה אף אחד לא ידע כאילו עד שהגיעו אותם חוקרים לעולם הייתה שממה בפרשנות ולימוד המקרא ודורות על גבי דורות של פרשנים ולמדנים כולם לא הבינו מה שהם לומדים וכעיוורים היו.
אז מה? כל הדיון יהפוך לזירת מתנגשים למי יש יותר “גדויילים” ואלו גדויילים יותר גאונים עצומים?
לכן הצעתי לך היא לנסות להתאפק מלהתלהט על מי שפגעו בכבודם של החוקרים המוערכים עליך ,זה לא ישכנע את מי שלא מעריך אותם כמו שאותך לא ישכנע לשמוע על גדלות הלמדנות המקובלת מדורי דורות ובהכרח ייוצר מכך שיח חרשים והיגררות לכשל לוגי של טיעון מתוך סמכות [אד ורקונדיאם בלע”ז]
ועוד פרטים לא רלוונטיים לגופו של עניין.
כאשר הדיון מתנהל נטו על הטיעונים ולא על גדלות הטוענים וכו’ אפשר באמת לנהל דיון פורה ומעמיק
אז מצטער על ההערות הללו אני רק מנסה לעזור ולעורר מחשבה אם תקבל את דבריי הרי זה שכרי ואם לא אז גם כן לפחות תדע שניסיתי לעזור
בברכה
אמיר
אשמח אם תוכל להצביע ולו על מקום אחד בתגובות שלי לארתח (איתו יש לי תוכחה גלויה ואהבה מסותרת:) בו אמרתי משהו על עצם זה שהוא “מעיז” לחלוק על ה”חוקרים הגרמנים” כלשונך ?!
ואיפה טענתי שהם גדולים יותר או פחות?!
היחיד שטענתי לגדלותו כאן הוא הרב ברויאר, שאחרי שהתעמק באותם מחקרים הגיע למסקנה שהם צודקים – אז אולי אתה יכול להאשים אותי שאני נתלה באילן שנתלה באילנות גבוהים, אבל לא עליי תלונתך כי אם על הר”ב עצמו…
הדבר היחיד שאני “לוקח באופן אישי” זה כשמטיחים טענות-שווא קנטרניות כנגד שאלות הביקורת, בלי שקוראים היטב את הפסוקים ובלי שנותנים קרדיט כלשהו לאנשים שהעלו שאלות טובות, וכל חטאם בזה שהיו גרמנים-נוצרים…
אני כנראה המשוגע היחידי שלא מבין באמת ובתמים מה בדיוק השאלות. בכל מקרה הצורה בה אתה משיב מוכרת לי מתשובותיהם של פרופסורים זקנים שכבר מלמדים על הקתדרה לפחות 100 שנים ואין להם סבלנות להסביר שוב, ולכן אומרים ‘מי שלא רוצה להבין לא יבין’, וכיוצא בזה. אתה, בתור אדם צעיר ונמרץ שפותח בלוג כל כך ידידותי ויורד אל העם, יכול לרדת אליהם גם בטיעונים שלו. ולהסביר בלשון שווה לכל נפש איפה למען ה’ ובשם הגבינות יש בפרק של מכת דם איזה רמז לפיצול מקורות.
“אני כנראה המשוגע היחידי שלא מבין באמת ובתמים מה בדיוק השאלות” – בדיוק! :)
והצורה בה אתה שואל מזכירה לי נציגי שירות לקוחות שמתעקשים לתהות מה הבעיה בזה שהפלאפון שלך לא קולט בכל מיני מקומות, ושלמעשה הבעיה היא בך, כי אצלם זה עובד מצוין…
אז יותר מוסבר, מובהר ומאוייר מזה אני לא מסוגל, למרות גילי הצעיר והנמרץ!
התכוונתי בעיקר לתגובתך לארתח זוטא מה25 ליוני שעה 20 ושלוש דקות
לגבי “גדולים יותר או פחות”-במשפט אחד אמרת שהם עלו על שאלות שאלפיים שנים של לימוד אף אחד לא עלה עליהם והערכה זו אומרת משהו על מה שאתה חושב על אלו לעומת אלו לפחות בנקודות מסוימות
דברים ברוח התגובה שלך שציינתי אמרת באופן יותר מפורש ל”לו חכמו” בעצכ”ח בביקורתך כלפי ארתח זוטא ודעימיה שם שמכעיס אותך שחולקים בהינף יד על מחקרים של “עשרות שנים” וכו’
הנה אפילו כאן בסוף תגובתך אתה טוען שאתה “לוקח אישית” את אלו שכדבריך “לא נותנים קרדיט” לאלו שהעלו את השאלות שאתה מדבר עליהן .
הצעתי הדלה הייתה בדיוק לא להתעצבן מכך -לך זה לא ייתן מאומה כי לא תצליח לשכנע את מי שסובר שאותם חוקרים לא מגיע להם שום קרדיט וכל שאלותיהם הן עורבא פרח שמדובר בגאוני עולם ומה שבכל זאת יכול להביא לדיון זה הטיעונים כשלעצמם או שיש הסכמה או שאין אבל דיון יש
נ.ב
דרך אגב: דווקא אני שידוע לך היטב כשמרן מקבל בקלות דברי פרשנות בתנ”ך גם מהנוצרים או ממי שלא יהיה אם הם מוצלחים ונראים שיש בהם דברי טעם. כאחד שכמעט לא זז בלימוד תנ”ך ללא עיון באברבנאל -כמובן בספרים עליהם יש אברבנאל- אני מורגל היטב בכך שהוא מביא דרך קבע כמעט את חכמי הנוצרים בנוסף לדברי חז”ל והפרשנים שלנו ופעמים שהוא מעדיף את מסקנותיהם מאשר את דעות חכמינו!
כאשר למדתי עם חבר בתיקון ליל שבועות מהלך באברבנאל-למדנו מתוך פירושו לשמואל על סוגיית יחסו של האברבנאל למוסד המלוכה ולמצוות המלכת מלך- חבר שלי שלא מורגל בלימוד אברבנאל נתקף בהלם כאשר האברבנאל ביחס לשאלה שהוא שואל שם מביא ארבע תשובות 2 של חז”ל ו2 של הר”ן והרמב”ן והוא דוחה את ארבעתן ולאחר מכן כאשר הוא מביא תשובה של “דון פאוילו הבישוף אשר בבורגוס” לשאלה הוא כותב שנראים יותר דבריו “והלצתי בעדו”!
וכמו שאמר הר”ם במז”ל “קבל האמת ממי שאמרה”
ארתח זוטא, בגוף הדיון בינך לבין אברם דעתי כדעתך וכדעת ש.צ לוינגר
לא הרחבתי על זה והסתפקתי במה שאתם כתבתם והיה חשוב לי להעיר דווקא מה שהערתי על אופי הדיון
יש לציין כי דעתו של ש”צ לוינגר שונה לחלוטין מזו של ארתח – הראשון מכיר בשאלות ומסביר אותן, בעוד שהאחרון טוען שאין כלל שאלות.
אל נא באפך הצעיר והנמרץ, לאחרונה התפטרתי משירות לקוחות..
הסברתי כל מה שראיתי ששאלת
מה שלא הבנתי הוא איך קפצת מרמת הדקדוק להוכחה של פיצול תעודות
ולא למה ביקשת הסבר
אם נרד לרמת הטיעונים, אתה חייב לי הסבר איזה מקור מים אחר היה במצרים חוץ מהיאור ויובליו, לא כדי שתוכיח את דבריך, אלא כדי שתוכל להעמידם.
מצד אחד זה נכון ומצד שני שניהם לא סבורים שיש בפרשיית מכת דם סיבה מספיק טובה להגעה למסקנה שפשוט וברור ש”מי ששנה זו לא שנה זו”
לכך התכוונתי שדעתי כדעת שניהם
אגב למרות שיש טיפה שוני וכדבריך בין התגובות של ש. צ לארתח זוטא סה”כ פירושם לפסוקים די דומה תגובתו של ארתח זוטא מה25 ביוני שעה 17 ו29 דקות לא שונה בהרבה מתגובתו הראשונה של ש.צ למאמר
בס”ד כ”ח בסיון ע”ד
כדאי לשים לב שמכת הדם מסמנת מהפכה תודעתית גם בעם המצרי. בפעם הראשונה מגלים המצרים שהנהגתם לא יכולה לעזור להם. פרעה הולך הביתה אדיש; החרטומים – חכמים המה להרע, להגביר את המכה, ולהיטיב לא ידעו. והמצרים תופסים יוזמה: חופרים סביבות היאור ושם מוצאים מים חיים!
במקום אחר (כמדומני בסוף הדיון על ‘פולמוס לימוד התנ”ך’, באתר ‘מוסף שבת’) כתבתי על מהפך תודעתי נוסף שעבר על המצרים. הם, שהורגלו למצב שבו יש מים בשפע שאינם נעצרים לעולם, מתוודעים לפתע למציאות של ארץ ישראל, ארץ דלה במים, שהאדם צריך ליגיעה רבה ולעזר משמים כדי להשיג מים.
אין מים אלא תורה. ככל ש’נחפור’ בה וסביבותיה, נזכה אף אנו למצוא מים חיים. עזר רב נמצא בפרשנות המסורתית – במדרשי חז”ל, ובפירושי הראשונים והאחרונים, ובדבריהם של חוקרים אנשי אמונה היודעים לשלב בלימודם גם את הישגי המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי – העוסקים בתורה באהבה ומוצאים בדקדוקיה פתחים לירד לעומקה.
בברכה, ש.צ. לוינגר
אם כבר נכנסים לפרטים, צריכים להניח על כף המאזניים את סימני הפיצול במדה והם קיימים, מול סימני האחדות. פרשת המכות משורטטת לפי מבנים מדוייקים, תוך שימוש מופתי במלים מנחות מתוכננות מספרית. עם מתמטיקה אי אפשר להתווכח.
Pingback: יוסף הצדיק נגד וולהאוזן הרשע | ארץ העברים