8 תגובות על “השערת התעודות מַכָּה שנית – מַכַּת בכורות ופסח”

1. הבעיה ב”תורת” התעודות – היא כפולה:
   א. היא שרירותית ותלויה על הוכחות בנפנופי ידיים(והראיה: מה שכבר הזכרת, שכאשר משהו לא מסתדר מוסיפים מקור J בריבוע, וP בשלישית, עד שאינך יודע אם ספר מחקר הוא או שמא געומטראיא לאאוקלידס).

   ב. חלוקות רבות אחרות הן אפשריות גם כן.

   למשל, מה שיותר מתקבל על דעתי:
   י”ב, א’- י”ד: מקור אחד, המדבר על מצוות הפסח הרלוונטית.
   י”ב, ט”ו-כ’: מקור שני, המדבר על מצווה לדורות הבאים, שאיננה קשורה כלל לרגע זה(מדוע שבעה ימים? ולמה מקרא קודש ביום הראשון והשביעי? ואיך קשור השאור והמצה?)
   י”ב, כ”א – מ”ב: שוב המקור הראשון, משה מוסר את המצווה לזקני ישראל. ודוק בפס’ כ”א: “..ושחטו הפסח”. מהו פסח? הרי טרם נאמר שה’ ייפסח על בתי בני ישראל.
   אלא שקיצר הכתוב, כי הוא קרא לזקני ישראל, סיפר להם מה עושים עם זה, אמר שקורים לזה פסח, ורק הובא החלק הרלוונטי על כך שה’ פסח על בני ישראל, לכן צריך לעבוד אותו(שהרי מה טעם לעבוד אל? מה שהוא גומל ומטיב לעובדיו).
   לאחר מכן מגיע הסיפור וכו’, שאיננו סותר במאומה שום דבר לפניו.
   י”ב, מ”ג – נ”א: שוב המקור השני, ממשיך את ההוראות לפסח הכללי, מדלעיל.

   י”ג, א’-ב’: התחלת מצוות פטר רחם, מקור כלשהו.
   י”ג, ג-י’: מקור אחר, המקביל למקור דלעיל בתיאור המצווה של פסח שבעה ימים, חמץ וכו’.
   י”ג, י”א והלאה: שוב המקור של תחילת הפרק, ממשיך את מצוות פטר רחם.

   אך הפלא ופלא, כבר קדמנו לברוייר בתירוץ סתירה זו התנאים והאמוראים במשנה בפסחים(צ”ו), שחילקו בין פסח מצרים לפסח דורות.
   וכדכתיב התם: “פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב ועל המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון בלילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה” – ללמדך שמפס’ ט”ו(שבעה ימים!) מדובר על פסח אחר.
   ועוד כתיב: “ופסח דורות נמי הכתיב ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה” – הוא פרק י”ג פס’ ה’. שוב – כמו שחילקתי לעיל.
   אומנם, הם גם טוענים שפרק י”ב פס’ מ”ג מדבר על פסח דורות.

   האם זה מתיישב יותר? לא כל כך. אבל ללמדך שאין חדש תחת השמש. הסתירות היו ידועות, ולא הוסיפה ביקורת המקרא דבר אלא במה שיישבה על לב האנשים שאין התורה אחידה, ובזה כבר קדמה פסקל, לותר ושאר מבקרי המקרא הנוצרים במאה ה16-17.

2. “אם ספר מחקר הוא או שמא געומטראיא לאאוקלידס” – אהבתי…
   ולעצם העניין –
   החלוקה בין פסח מצרים לפסח דורות אכן ברורה בכתוב – אבל בכוונה לא נכנסתי לזה, כי היא לא מסבירה את הסתירות האחרות, או יותר נכון, את חוסר הסדר הבולט בכתובים.
   איך שלא יהיה, אני מסכים שחלוקה לשני ‘מקורות’ (או מסורות, או גישות, או…) מסבירה בצורה טבעית יותר את הכתוב, וכמו שנאמר “אחת דיבר אלהים (?) – שתים זו שמעתי (!)”…

3. ברם זכור אותו האיש לטוב ואוקלידוס שמו, שאמר: בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד.
   אף בפרק יב-יג עובר קו ישר ועקבי.
   בפסוקים א-כ באה מצוות הפסח (א-יג: פסח מצרים; יד-כ: פסח דורות).
   בפסוקים כא-כז, ביאורים והשלמות, שמוסר משה לזקני ישראל לפני הביצוע. ‘משכו וקחו צאן למשפחותיכם’; ‘ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף…’; ‘ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר’. וכן השלמה לגבי פסח דורות, בדבר החיוב לספר את הנס לבנים. הדגש בהשלמות אלה הבלטת הצד המשפחתי שבקרבן הפסח.
   פסוקים כח-מב, מתארים את הגשמת החזון. בני ישראל מקיימים את מה שנצטוו, וה’ עושה את שלו – מכה את מצרים ומביא ליציאתם של בני ישראל.
   אלא שבפסוק לח מתרחש דבר מופלא. מתווספים גרים לעם ישראל ‘וגם ערב רב עלה עמם’. כאן המקום להורות לעם החדש, כדת מה לעשות בזרים הנלוים אליהם. מי לא רשאי לאכול בקרבן, ומי כן, ובאלו תנאים?
   שאלות אלה מתבארות בפסוקים מג-מט, ששיאם: ‘תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם’. עם ישראל, אינו גזע או עם ככל העמים. עם ישראל הוא מעתה ‘צבאות ה” (פסוק מא) וכל מי שמתגיים לצבא ו’מתחייל’ כהלכה – נעשה לחלק בלתי נפרד של ‘עדת ישראל’.
   פסוקים נ-נא הם תמציתו של פרק יב: ‘ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה’ את משה ואהרן כן עשו. ויהי בעצם היום הזה הוציא ה’ את בני ישראל מארץ מצרים’.
   פרק יג נאמר ביום היציאה. ה’ מצוה את משה בקצרה ‘קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא’ (יג,ב).
   ומשה מבאר באריכות, לא רק את פרטיה ה’טכניים’ של המצווה (פסוקים יב-יד). רוב דבריו מוקדשים למשמעות המצווה, שיש לראותה כחלק ממארג נרחב של מצוות שתכליתן: לזכור את יציאת מצרים – איסור חמץ ואכילת מצה בשבעת ימי חג המצות; שימת אות על הידים וזכרון בין העינים, וסיפור הנס לבנים.
   נתינת הבכורות לה’ צריכה להיתפס בתודעת הנותן, לא כמס המוטל עליו, אלא כמעשה שיש בו עדות וזכרון על ‘האירוע המכונן’ של יציאת מצרים.

   בברכה, ש.צ. לוינגר

   • כל מה שאמרת נכון – יש קו אחד שעובר בפרשה, ולא רק בה – גם בכל התורה ואולי אף בכל התנ”ך (=עם ישראל: יצירה, גלות, גאולה).
     אבל זה לא קו ישר ‘אוקלידי’, אלא יותר כמו גרף של מניה בבורסה: מי שמביט מרחוק רואה – אולי – קו ישר, אבל מי שקצת מתקרב רואה את ה’זיגזגים’.
     והנמשל ידוע.

4. Pingback: יוסף הצדיק נגד וולהאוזן הרשע | ארץ העברים

5. אמנם אין ביכולתי להסביר את כל העניינים ששולבו כאן (ובמיוחד את הדינים הנוספים בפסח, מספר 6 בחלוקה שלך), אבל אני ממש מתקומם בשם פרק י”ג, שארוג במלאכת מחשבת:
   משה מצטווה על קידוש הבכורות (מספר 7). כנראה שמצווה זו אינה טריוויאלית לקהל שומעיו, ולכן יש לתת הקדמה – הקדמה זו היא החלק הראשון של הפרק. משה “נזכר” לפתע במצוות המצה ואיסור אכילת החמץ (מספר 4), שאותם “שכח” להעביר לעם קודם לכן (אולי כי סבר שדברים אלה לא יתיישבו על הלב באותו שלב). בניגוד למה שכתבת בטבלה, אין כאן בכלל אזכור של הפסח, אלא רק של המצות. יתרה מכך, משה מעביר את ההגשה על זיכרון וחוקת עולם (מספר 3) מהפסח אל המצות!
   משה מספר על מצוות החמץ והמצה בשלושה שלבים: (א) מצוה שיש לבצע בארץ כנען, (ב) הגדה לבנים, (ג) תפילין.
   לאחר ההקדמה, משה מעביר את מצוות הבכורות בדיוק באותו אופן: (א) מצוה שיש לבצע בארץ כנען, (ב) הגדה לבנים, (ג) תפילין.
   הבניה הזו מאפשרת להעביר את המצווה החדשה בצורה שתתיישב היטב בלב השומעים, ובדיעבד, מסתבר שהשתלם למשה לחכות עם החמץ והמצה, כדי שיוכל להבהיר לשומעיו את מצוות הבכורות ברגע הנכון.

   הערה נוספת, בקשר לטעמה של מצוות המצות:
   יש לשים לב שגם כאן משה לא מקשר את המצות לחיפזון, אלא אומר: “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” – היציאה ממצרים קשורה לעניין המצות מלכתחילה, כמו בציווי המקורי. יתרה מכך, אפשר להבין משפט זה כאומר שהיציאה הייתה בשביל שנאכל מצות.
   אני מרשה לעצמי להוסיף קישור למשהו קצת יותר רחב בנושא זה:
   https://thoughtsonrashi.wordpress.com/2017/02/19/matza-why/

   • לא זכיתי להבין איך אחרי הערות כמו “אמנם אין ביכולתי להסביר…” “משה “נזכר” לפתע… שאותם “שכח”… אולי כי סבר…” – אתה כותב שהפרק “ארוג במלאכת מחשבת”?!
     לכל היותר אפשר לומר שניתן בדיעבד להסביר את הכפילויות בצורה כלשהי שאינה בלתי-הגיונית…
     בגדול, יש כפילות ברורה בפרק, ראה למשל פס’ ט: “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ” ופס’ טז: “וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ” – ובגדול, כל הקטע על המצה הוא השלמה מאוחרת של מה שנאמר כבר בפרק יב ואין בו שום צורך להדגיש את הרקע למצוות הבכורות, כיוון שלכך בדיוק מוקדשים פס’ יד-טו.
     בקיצור, יש כאן תיאור התפתחותי של מצוות הפסח – מהקרבן ביום י”ד, דרך חג מצות של שבעה ימים ועד ליצירתה של מצוות הבכורות – והשאלה היא כמובן האם הכל ניתן מרועה אחד ובפעם אחת.

6. כנראה שלא הובנתי נכון, אז אנסה לפרט יותר.

   אקדים ואומר המטרה שלי אינה להתפלמס עם השערת התעודות, אלא לחלוק על הפרשנות הספציפית שהצגת לפרקים י”ב-י”ג.
   הבטחת שתראה את יקר תפארת גדולת השערת התעודות בפענוח פרקים אלה. ואני נשארתי עם טעם של החמצה. אתה מונה מספר קשיים בפרקים אלה, ולאחר מכן מציע פתרון. לעניות דעתי, חלק מהקשיים שהצגת לא כל כך קשים, ואילו הפתרון לא תמיד פותר, ולפעמים אף מקשה יותר.
   אשתמש בטבלה היפה שהכנת ובמספרים שבתוכה על מנת לארגן את הדברים.

   נתחיל בקשיים שהצגת, על פי הסדר בו הוצגו:
   • הפיזור: שאלת הפיזור לא נראית כל כך קשה. לא ברור לי הקושי שבשילוב מצוות בתוך סיפור. בכל אופן, נראה כי שאלה זו קשורה לשאלה הבאה.
   • השוני בין ציווי ה’ משה לבין ציווי משה לעם: נראה שזה לב העניין בפרקים אלה. ברור שזה קשה, אך כפי שאנסה להסביר בהמשך, השוני הזה הוא זה שבונה את התפתחות מושג הזיכרון וההגדה לדורות הבאים.
   • מקבץ ראשון: לא הבנתי איך אתה עושה את ההפרדה בין מה שאמר משה לזקנים למה שאמר לעם.
   לענ”ד, יש לסכם כך: ה’ ציווה את מצוות 1-4, משה העביר רק את 2-3.
   בנוסף, יש כאן קושי שלא הזכרת. לא התייחסת כלל להכרזה על החודש הראשון, שהקשר שלה לכאן ממש לא מובן לי, וגם אין התייחסות נוספת אליה (ואולי צריך לומר שהפסוק “היום אתם יוצאים בחודש האביב” – י”ג,ד’ – מתייחס לזה).
   • מקבץ שלישי: החזרה על מצוות 3-4 נראית במבט ראשון קשה. אבל אז אנחנו נזכרים שזו לא חזרה, כי משה עוד לא העביר את מצוות המצות (4) לעם, ושמים לב שבמצווה 3 (זיכרון, חוקת עולם, הגדה לבנים) משה לא חוזר על מה שאמר קודם, אלא מחדש שזה מוסב על המצות ולא רק על קרבן הפסח.
   למצווה 8 אכן לא שמענו את ציווי ה’, והיא “מחודשת” על ידי משה (ואם נפרש כמו הרשב”ם שזה תיאור אבסרקטי, אז אין כאן שום חידוש אלא רק חיזוק של הזכרון). אבל, אין לומר שמשה חוזר עליה פעם שניה בחלק השני של הפרק, כי בפעם הראשונה היא מוסבת על מצוות המצות (4), ובפעם השניה על קידוש הבכורות (7).
   באותו אופן, זה לא נכון לומר שמשה חוזר פעמיים על “והיה כי יביאך”, משום שבכל פעם זה נאמר על מצווה אחרת.
   • מקבץ שני: המקבץ השני אכן קשה. אך גם הפתרון האומר שיש כאן מקור שונה לא מספק לדעתי. למה זה נכנס דווקא כאן? האם הטענה היא (כמו שהבאת בשם מנחם הרן בנושא מזבח הקטורת) שהמקור הכוהני סובל לעיתים מעריכה לקויה?
   ההצעה של הרמצ”ל לעיל (דינים שנוספו בעקבות הצטרפות הגרים) מעניינת, אך לא פותרת לדעתי את כל העניין.
   • טעם הפסח: אתה טוען שהפסח הוא “מושג ידוע שעובר ‘הסבה’ להיות קרבן לה’ “, ובהמשך טוען שהוא “קרבן משפחתי קדום שמטרתו הגנה על הבית”. זה יכול להיות, לא ניתן להפרכה, אבל זו נשמעת ספקולציה רחוקה. מה המקור לזה? אשמח לשמוע אם יש לזה סימוכים ממקומות אחרים או מקבילות אצל עמי הסביבה וכדומה.
   • טעם המצות: טעם המצות לדעתי נשאר סתום. אמנם, כדבריך, בסיפור עצמו מודגש פעמיים שהבצק לא הספיק להחמיץ, אבל זה לא מובא במפורש כטעם המצווה. בנוסף, עניין זה לא מוזכר – לא בציווי ה’ בפרק י”ב, ולא בדברי משה לעם בפרק י”ג. בשני המקומות מסתבר שיש קשר הדוק בין המצות ליציאה ממצרים (י”ב,י”ז: “ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים”; י”ג,ז’-ח’: “מצות יאכל את שבעת הימים … בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”), אבל לא ברור מה המשמעות של קשר זה (דווקא כאן יש אולי מקום לדבר על כך שהסיפור נותן טעם למצווה סתומה). גם כאן אשמח לשמוע אם יש לך הפניות לנושא זה.

   ונעבור לפתרון שהצגת – חלוקה למקורות. לענ”ד הפתרון לוקה בחסר:
   • הדבר היחיד שהשערת התעודות נותנת זה הצעת פתרון לשאלת החיבור הגס של פסוקים מ”ג-מ”ט (6).
   • באופן כללי, נראה לי שאין הצדקה להפרדה בין הסיפורים למצוות כאן. להיפך, זה פוגע בהבנה.
   • ההפרדה של פסוקים כ”א-כ”ג בפרק י”ב ממה שלפניהם ואחריהם נראית לי מאולצת (אם כי לא נוראית מדי).
   • אבל הנורא מכל עוד לפנינו: איך אפשר לבצוע את פרק י”ג?
   o ראשית, לפי החלוקה, מקור J ממש לא הגיוני: ה’ מצווה על הבכורות, ומשה בתגובה מצווה על המצות (ציווי שכולל בתוכו את הזיכרון). גם אם היה פה קושי, הרבה יותר תמוה לחלק כך. (אם כבר מחלקים, אז חלוקת פרק זה שהוצעה על ידי העברי האחר לעיל נשמעת יותר הגיונית)
   o שנית, הפרק בנוי בהקבלה בין מצוות המצות למצוות קידוש הבכורות. חלוקת הפרק מתעלמת מהקבלה כל כך ברורה ולכן היא ממש תמוהה. מבנה הפרק, על ההקבלה שבתוכו, מסביר לנו סוף-סוף למה משה חיכה עם הציווי על המצות עד לרגע זה. משה אורג את שתי המצוות (מלאכת מחשבת ממש!) למבנה אחד שכולו משכלל ומרחיב את הזיכרון ליציאת מצרים.

   דווקא קריאה כזו, שלא מפרידה בין הסיפור למצוות וקוראת (כמעט) את הכל כרצף אחד, מדגישה התפתחות – התפתחות של הזיכרון וההגדה לדורות הבאים: בהתחלה רק הפסח מהווה זיכרון ליציאת מצרים, ודרכו יש לספר על היציאה לבנים. לאחר מכן גם המצות הופכות לחלק מאותו זיכרון, ולאמצעי להגדה. לבסוף גם מצוות הבכורות מצטרפת.