בכנס הראשון על דת וגזע, המשתתפים הראשיים היו פרעה ומשה. אלה היו מילותיו של משה: “כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי”  בעוד שפרעה הגיב: “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ!” ועידת הפסגה הזאת טרם הגיעה לשורתה האחרונה. פרעה אינו נכון להיכנע. יציאת מצרים החלה, אך היא רחוקה מלהסתיים. למעשה, היה זה קל יותר לבני ישראל לחצות את ים סוף מאשר לסטודנט שחור לחצות קמפוסים של אוניברסיטאות מסוימות…
(הרב אברהם-יהושע השל, 1963, מתוך: “אלוהים מאמין באדם” ,עמ’ 28)

מצעד השחורים

את הפוסט הקודם שלי סיימתי בתזכורת כי בימים אלו ממש, לפני 49 שנה (=מרץ 1965), צעדו שלובי זרועות מפגינים שחורים יחד עם אנשי דת לבנים, בראשותו של מרטין לותר קינג, מהעיירה סלמה לעבר מונטגומרי, בירת אלבמה – אחת המדינות ה’דרומיות’ הידועות ביותר, במובן הרע של המילה… בתמונה המפורסמת לעיל, ניתן לראות בשורה הראשונה את הרב אברהם-יהושע השל, זר פרחים לצווארו, ובשורה מאחור ניתן לראות רב נוסף – הרב מוריס דייוויס, שאף תיעד את האירוע כולו ביומן מרתק שנכדתו טרחה והעלתה לרשת.

היה זה כשנתיים לאחר נאום “יש לי חלום” שנישא ע”י קינג בוושינגטון, אלא שבניגוד לאותו אירוע שקט ומכובד, הצעדות של מרץ 1965 לוו באלימות קשה מצד כוחות המשטרה של אלבמה: ניסיון הצעדה הראשון כונה מאוחר יותר bloody Sunday, ב”מחווה” לימי ראשון קטלניים אחרים בעולם, והתמונות של שוטרים עם מסכות גז מכים צועדים שחורים באלות זעזעה את דעת הקהל בארה”ב, ואף בעולם כולו.

כן, זה רב. הרב מוריס דייוויס (באדיבות נכדתו)

הניסיון השני היה מעט מוצלח יותר, אך המצעד נחסם ע”י כוחות המשטרה שלא אפשרו לו לצאת מסלמה. רק בניסיון השלישי, לאחר שביהמ”ש התיר זאת, יצא המסע לדרכו ולאחר 5 ימי צעידה וכ- 80 ק”מ, הגיעו המפגינים אל בירת אלבמה. שני הרבנים הלא-צעירים צעדו גם הם ברגל חלק מהמסלול, ותחושתם היתה זהה: “הרגשתי כאילו הרגליים שלי מתפללות” כתב הר’ השל מאוחר יותר, והר’ דייוויס כתב כי “הרגל השמאלית שלי התנפחה מכאב, אך אני חוויתי התרוממות רוח דתית שמעולם לא ידעתי בעבר”.
ההשפעה של ‘נציגי היהדות’ על הקהל, אגב, היתה מפתיעה:

שמתי לב שכל הרבנים הרפורמיים חבשו כיפות… רבנים מכל הזרמים ביהדות חבשו כיפות… כל אנשי תנועת זכויות האזרח רצו אותן – ילדים שחורים וצועדים לבנים חבשו כיפות! (הר’ מוריס דייוויס)

עבריות לעומת מצריות

אברהם-יהושע השל הוא בעיניי אחד מהנביאים העבריים הבודדים שקמו לנו במאה ה-20 (והנה התגלה לי כי זו גם דעתו של יובל אלבשן) – הראשון שבהם היה כנראה הרב קוק, שטבע את הפתגם הידוע: “יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו” – ואכן, יציאת מצרים היתה אחד מהסממנים הבולטים במאבק הארוך והמתיש לביטול העבדות שראשיתו בתחילת המאה ה-19. מעניין לציין כי כבר אז היו כמה יהודים במדינות הדרום שתמכו בעבדות – והידוע שבהם היה סנאטור מצליח ומוערך בשם יהודה פיליפ בנימין, שהותקף ע”י חבר סנאט (נוצרי) מאוהיו הצפונית במילים: “אתה עִבְרִי עם עקרונות מצריים!”

ומה שרמז עליו אותו סנאטור נוצרי, בא השל ותרגם הלכה למעשה, כששמו – אברהם-יהושע – משמש לו מעין תמרור ומורה-דרך:
אברהם היה הראשון שנקרא ‘עברי’ (בראשית יד, יג), והראשון שנקרא ‘נביא’ (שם כ, ז), והוא הראשון שהעז לעמוד מול אלהיו בתביעה מוסרית-אוניברסלית של “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!” וזכה בשל כך להיות זה שבו ובזרעו יתברכו כל משפחות האדמה.
שמו השני, יהושע, מסמל את תחושת השליחות שבערה בו להושיע את העולם כולו מה’אלילות’ אליו שקע – כשאלילות בעיני השל היא “כל אל שהוא שלי אך לא שלך, כל אל שאכפת לו ממני אך לא ממך – זהו אליל“. ובדומה לנביאים הקדמונים, השל לא הסתפק בנאומים חוצבי להבות, אלא קם ועשה מעשים – בהשתתפותו הפעילה בתנועה לשוויון הזכויות לשחורים, מאוחר יותר בהפגנתו נגד מלחמת וייטנאם, ותוך כדי כך – ועובדה זו ידועה פחות – גם בתמיכתו הנלהבת במדינת ישראל לאחר מלחמת ששת-הימים, בה ראה הוכחה חווייתית לכך ש”התנ”ך חי וקיים בקרבנו”, והיא שעוררה אותו להרהורים (קצת פחות אוניברסליים אמנם:) אודות הקשר הבלתי-ניתן-לניתוק בין יהדות התפוצות למדינת ישראל, קשר שזכה לעדנה לאחר המלחמה: “לא היתה אחדות כזאת בתולדות ישראל. עם ישראל חי בלב אחד ובדעה אחת. השעה היא שעה נשגבה!” אמר השל בנאום שנשא בישראל בשנת תשכ”ז – אלא שמסיבות של קטנוניות אקדמית (ראו כאן לקראת הסוף) לא התאפשר לו לקבל משרה בארץ למרות שהתכוון לעלות – והוא נשאר כל חייו בארה”ב.

קשה למצוא מקרה מבחן בולט יותר החושף את המרחק התרבותי הגדול שבין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים, כמו זה של היחס לאברהם-יהושע השל.
עבור הזרם המרכזי של יהודי אמריקה הוא גדול התיאולוגים, גיבור לאומי של אקטיביזם חברתי;
עבור רוב הישראלים אין הוא קיים כלל.
(מיכה גודמן, בהקדמתו ל”אלוהים מאמין באדם”, עמ’ 8)

והפוסט הזה נועד להוות מעין ‘חזרה בתשובה’ על ההאשמה המוצדקת הזו.