במוסף ‘שבת’ האחרון כתב דרור בונדי מאמר מעניין בשם “כתרי אותיות” בו הוא משווה בין גישתו ה’פשטנית’ של רבי ישמעאל, הסובר כי “דיברה תורה בלשון בני אדם”, לבין גישתו הדרשנית – והנועזת – של רבי עקיבא, שבשלו כביכול התעכב הקב”ה וקשר כתרים לאותיות התורה כך שר”ע יוכל לדורשם בבוא העת.
דרור בונדי הוא האדם שרבים חבים לו (כמוני) את היכרותם המשמעותית עם דמותו וכתביו של הראי”ה האמריקאי, הלא הוא הרב אברהם יהושע השל. ואצטט את עצמי בפוסט קודם מצטט את בונדי, לגבי הפער האדיר בין דמותו של השל בארה”ב לבין דמותו בארץ: “עבור הזרם המרכזי של יהודי אמריקה הוא גדול התיאולוגים, גיבור לאומי של אקטיביזם חברתי; עבור רוב הישראלים אין הוא קיים כלל.” (עדכון: מסתבר שלבונדי קדם ד”ר אלכסנדר אבן-חן – תודה למיכה).

כל ההקדמה הזו נועדה לקראת דברי הביקורת בשורות הבאות, כך שלא ישתמע ממנה כאילו בונדי עיוות את משנתו של הרא”י השל – שהרי הוא-הוא מתווכהּ לציבור בישראל! – אלא יהיו הדברים בבחינת “שמא שמע מר ושכח” :)

“תורה מן השמים באספקלריה של הדורות”

אברהם יהושע השל על רקע ספרו “תורה מן השמים באספקלריה של הדורות”

ספר זה, בן שני כרכים עבים וגדושים, יצא לאור בעברית בשנים תשכ”ב-ה (1962-5), והוא מהווה מפעל ליקוט אדיר + פרשנות נרחבת של הרא”י השל אודות סוגיית תורה מן השמיים כפי שהובנה במשנתם של חז”ל ושל הראשונים. מבחינת ההיקף, הספר מזכיר את ספרו של פרופ’ א”א אורבך “חז”ל – אמונות ודעות”, אך ספרו של השל הרבה יותר פופולרי ופחות מדעי, ועל כך גם ספג ביקורת (מוצדקת) מהחוגים האקדמיים השונים.

אחד מציריו של הספר הוא ניתוח והשוואת שיטתם הפרשנית וגישתם לתורה של שני ענקי התנאים – רבי ישמעאל מחד ורבי עקיבא מאידך, המייצגים שתי תפיסות עקרוניות של התורה שבכתב: האחת סוברת שהתורה ‘אנושית’ במובן מסויים וניתן לפרשה כדרך שבני אדם היו קוראים אותה (בית מדרשו של רבי ישמעאל), והשנייה סוברת שהתורה הינה אלהית לחלוטין ולכל מילה, לכל אות ואפילו לכל קוצהּ של אות ישנה משמעות אותה ניתן לדרוש (בית מדרשו של רבי עקיבא).

סביב ציר זה נע כמעט כל הספר, במהלכו מראה (ולעיתים מנסה להראות) הרא”י השל כיצד שתי גישות אלו באות לידי ביטוי בעשרות, ואולי מאות, מדרשי תנאים, דברי אמוראים ואף בהגותם של כמה מן הראשונים.

הרא”י השל בעד רבי ישמעאל, לא בעד רבי עקיבא!

מאמרו של בונדי מביע תמיכה בלתי-מסוייגת כמעט בגישתו של רבי עקיבא – וזה בסדר, כמובן. הבעיה הגדולה היא הציטוט מדברי הרא”י השל בסוף המאמר: מהקשר הדברים משתמע כאילו זו היתה גם דעתו של השל, אבל למעשה השל כתב את כל הספר כדי להציג לקוראים את ההיפך הגמור, קרי – את שיטת רבי ישמעאל! אביא כאן שני ציטוטים ‘פרוגרמטיים’ של השל, האחת מההקדמה לכרך השני, והשנייה מההקדמה לכרך הראשון (היפוך הסדר נועד רק כדי להמחיש את הטיעון ותו לא, ההדגשות שלי):

[לאחר הצגת העיקר השמיני של הרמב”ם אודות האמונה בתורה מן השמים] החתירה אל מקורות ראשונים פתחה עיני לראות שתפיסת העיקר כפי שנמסרה ע”י הרמב”ם, לא היתה תמיד קבועה ובלתי מעור[ע]רת. מאז ומקדם התקיימו שתי שיטות בהבנת העיקר החשוב הזה, אחת קיצונית ותקיפה, ואחת פשרנית ומתונה… אלא שבמשך הדורות גברה השיטה הקיצונית והיתה להשקפה השלטת.
(הקדמת כרך ב’, עמ’ II)

משנתו של רבי ישמעאל, יצירה מקורית שאין לה אח וריע בספרות העתיקה שלנו, לא חדרה להכרת הדורות. רק בעקיפים ושלא מדעת הושפעו הרבה חכמים מדרך מחשבתו, והדים לכך מצויים בפרשנות המקרא של בעלי הפשט… ונדמה לאלה ש”מימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים”.
(הקדמת כרך א’, עמ’ LIX)

שני הציטוטים ממחישים הן את כוונתו של השל בספרו – להחיות מחדש את גישת רבי ישמעאל – והן את תפיסתו את גישת רבי עקיבא כ”גישה קיצונית” (!) ביחס לאמונת תורה מן השמים.

“לשחרר את הקורא העברי השכיח מהאופק האורתודוכסי המוגבל שלו”

כדי שלא להוציא לעז על אותו צדיק, חיפשתי ברחבי המרשתת וגיליתי שאכן לא רק אנכי הדל הבנתי כך, אלא גם גדולים וטובים ממני. הנה דבריו של ד”ר יעקב לווינגר במאמר ביקורת והערכה על הספר (ההדגשות שלי):

ספרו של  אברהם יהושע השל הידוע בזמננו מלבד ממחקריו המדעיים כאחד מגדולי האידיאולוגים ומורי־הדרך של האמונה היהודית, הוא בראש  ובראשונה מונומנט תיאולוגי, אוצר בלום של  דרשות רבניות־חינוכיות, המתכוונות בין השאר, אמנם במעטה של קונסטרוקציה היסטורית מקיפה ומרתקת ביותר על דרכי המחשבה של שנים מגדולי התנאים, לשחרר את הקורא העברי השכיח מהאופק האורתודוכסי המוגבל שלו, שיש כביכול רק תפישה אחת בענין תורה מן השמים וכאילו התפישה הדוגמאטית המנוסחת בין י״ג העיקרים של הרמב״ם שכל התורה כולה מ״בראשית ברא״ עד ״לעיני כל ישראל״ ניתנה למשה בסיני וכאילו הוכתבה לו מפי הגבורה רק היא בלבד תוכל להיחשב לתפישה יהודית.

ולאחר שהוא מציג כמה מן הבעיות המתודולוגיות בספר, מסכם לווינגר את סקירתו במילים אלו:

נראה לי שהדוגמאות הנ״ל מספרו של השל דיין לבסס לנו שאין כאן לפנינו ספר עיון ומחקר סתם אלא יש לנו כאן ספר בעל אופי  תיאולוגי־חינוכי שנועד לפתוח פתח לאמונה יהודית גם בזמננו שבו נשברה במידה מכרעת האמונה בתורה מן השמים במובנה המקובל.

“למצֹא תרופה לאלה שאינם יכולים או אינם רוצים להאמין…”

דיון קצרצר בפורום עצכ”ח הוביל אותי לעוד תגלית מעניינת – מסתבר שהר’ מנחם מנדל כשר בספרו “תורה שלמה” (מילואים לפרשת פקודי, עמ’ קמו ואילך), מתפלמס עם ספר אנונימי המונח לפניו בעניין “תורה מן השמים” – ומפולמוסו נראה בבירור כי כוונת מחבר הספר היתה להציג גישה ‘מתונה’ יותר לרעיון “תורה מן השמיים”, ברוח גישת רבי ישמעאל.
וזו לשונו בהערה שם:

הנה מונח לפני ספר בן 440 עמוד (נדפס בשנת תשכ״ה) בביאור הענין של “כתיבת ספר התורה״… מגמת המחבר בספרו כפי שכותב בהקדמתו: היות שיש פסק ברמב״ם… [כי] מי שאומר על פסוק אחד: משה מפי עצמו אמרו הרי זה נקרא כופר בתורה. — והיות שיש הרבה בנ״א שסוברים כן, ובלשונו [של השל]: “מה יעשו אלה שאינם יכולים לקנות את הדין הזה אדון לעצמם?”
[כדי] למצֹא תרופה לאלה שאינם יכולים או אינם רוצים להאמין, אסף המחבר חומר רב מדברי חז״ל והראשונים שמהם רוצה להוכיח שיש הרבה תנאים ואמוראים ומפרשים ראשונים שלית להו פי׳ זה בתורה מן השמים, ובזה מצא הצטדקות לאלה שקראו אותם החכמים בשם כופרים, שיש להם על מי לסמוך.

ומניין שאכן הר’ כשר מתייחס לספרו של השל? ובכן, בעיניי ראיתי כי אכן הכרך השני של הספר מכיל 440 עמוד (אמנם נדפס בתשכ”ב, אבל אולי הכוונה לכרך הראשון), והציטוט “מה יעשו אלה…” אכן מקורו שם. אלא שהר’ כשר כנראה לא רצה לפגוע בהשל ולכן לא נקב לא בשמו ולא בשם ספרו, וכך הוא מסיים את ביקורתו על הספר:

תקותי שהמחבר הנ”ל שבוודאי כוונתו היתה לטובה, ישתדל לתקן דבריו, שלא יגרום מכשול בשביל חלושי האמונה, שדברים כאלה בציורים גשמיים ביסודי האמונה יכולים להרחיקם לגמרי מהאמונה בתורה מן השמים. ועל זה אמרו: חכמים הזהרו בדבריכם.

 ואסיים גם אני את דבריי בתקווה כי דרור בונדי, במאמריו הבאים במוסף ‘שבת’, ישתדל לתקן את דבריו :)