בפוסט לכבוד ג’ בתמוז, יום פטירתו (לדעת כמה זרמים ביהדות…) של הרבי, הערתי כי:
אחד הדברים המפליאים במשנה החב”דית היא ההתעלמות המוחלטת ממחקר המקרא, שלא לדבר על ביקורת המקרא… קשה לומר שהרבי לא היה מודע לרוחות המחקר שנשבו באירופה, שהרי הוא למד במספר אוניברסיטאות ובוודאי נחשף לפולמוסים הסוערים בנושא – והדבר נותר כשאלה פתוחה מבחינתי.
והנה בצירוף מקרים מעניין, י”ט כסלו שחל היום הוא גם יום חגה של חב”ד וגם יום פטירתו (לדעת כל הזרמים ביהדות…) של הרב פרופ’ משה דוד קאסוטו.
ואיך זה קשור?
ובכן, קאסוטו היה החוקר האחרון שזכה לראות את כתר ארם צובה במלואו בעיניו, בסוף 1943 – הכתר כזכור נשרף [?] בחלקו בפרעות ב- 1947 (על סיפורו המדהים של הכתר ראו למשל כאן), כאשר שהה במשך כשבועיים בחאלב באישור מיוחד של הקהילה שם. ובצירוף מקרים נוסף, השבוע בדיוק נפתחה מערכה משפטית מוזרה בגין ‘כתרים’ אחרים של קהילת דמשק שהוברחו לארץ, ורב הקהילה לשעבר תובע את חזקתם…
ואיך זה קשור?
הרבי ונוסח המקרא
או, הגעתי לעיקר – ובכן, ש”צ לוינגר, ספרן “יד הרב נסים“, העביר לידיעתי תגלית מרתקת שגילה באתר ספריית חב”ד, המאפשר חיפוש בטקסט מלא של כל כתבי החסידות וביניהן אגרות הקודש של הרבי – ובין אגרות אלו נמצאה איגרת מפורטת העוסקת בנוסח המקרא ובכתר ארם צובה! ומעשה שהיה כך היה – בשנת 1960 חנכה האוניברסיטה העברית בירושלים את מה שמכונה מפעל המקרא (שבין משתתפיו היה, אגב, גם פרופ’ ד”ש לוינגר, אביו של ש”צ), במסגרתו התכוונו להוציא לאור מהדורה חדשה של התנ”ך על-פי נוסח כתר אר”ץ, בעוד שעד אז כל התנ”כים התבססו על מהדורת “מקראות גדולות” ה’קלאסית’ של יעקב בן-חיים, מהמאה ה-16. כתגובה לכך שלח הרבי איגרת לזלמן שז”ר, שהיה אז נשיא המדינה וחובב תנ”ך ידוע, ובה נכתב, בין השאר:
הרבי מליובאוויטש וספר תורה (בנוסח המסורה…)
זה עתה בא לידיעתי ענין שאם יצא לפועל – עלול להביא לידי מחלוקת חדשה… שהאוניברסיטה העברית בירושלים מתכוננת להוציא לאור מהדורה חדשה של תורה שבכתב בהביא בחשבון תגליות הכי אחרונות וכתבי יד שונים, ולכל לראש כת”י המכונה… אלעפו קודקס [Aleppo codex = כתר אר”ץ] ולא עוד – ועל זה באתי – שעלה בדעת המכינים את הנ”ל לדפוס שהפנים לא יהי’ הנוסח המקובל והמקודש שעליו נתחנכו כמה וכמה דורות של בני ובנות ישראל, ובהם גם אלו בדורנו שהם בבחינת יצרם אנסם, כי אם הנוסח של הקודקס האמור.
(אג”ק, כג, ח’תשפ”ה, הדגשות והסבר בסוגריים – שלי)
הרבי טוען למעשה, שהוצאת מהדורה חדשה של התנ”ך השונה – ולו במעט – מהנוסח ‘המקובל והמקודש’, יוביל למעין קרע בעם שעד כה לפחות הסכים על נוסח אחיד של המקרא. אבל את הפצצה האמיתית מבחינתי מטיל הרבי במשפטים הבאים:
אין כוונתי במכתבי זה לשלול כל הענין של השוואת כתבי יד וכולי, ואדרבה – אלא שלא לנגוע בהפנים, שישאר בנוסח המקובל דוקא, ורק בהערות ובמבוא וכיו”ב יבואו שנויי הנוסחאות, ואדרבה כל המאריך ומפרט בהם הרי זה משובח.
כלומר, הרבי לא רק שלא התנגד אלא אף תמך (!) בהוצאת תנ”ך עם הערות על שינויי נוסח – והם-הם הדברים אותם אני עושה כאן, אפילו מבלי שפתחתי באגרות קודש לקבלת אישור… מובן כי הרבי לא התכוון לשינויי נוסח עפ”י תרגום השבעים וכו’, אלא עפ”י כתבי יד עבריים של התורה – אבל אם אין ראיה לדבר, זכר לדבר…
פצצה נוספת – היכרותו של הרבי עם ה- BHS
ואם כבר הזכרתי פצצה, הנה עוד קטע מפליא מאותה איגרת, בו הרבי חושף גם את חוש ההומור האירוני שלו (במשפט הראשון), וגם – אולי – היכרותו המפתיעה עם הרקע להוצאת המהדורה החדשה של הביבליה הבראיקה שטוטגרטנזיה (BHS), הלא הנה ההפצצות שהשמידו את אמות-הדפוס של המהדורה הקודמת! ואלו דבריו – ההדגשות שלי:
כדרך “אנשי מדע” בתקופתנו, אי אפשר לגשת לאיזו שקו”ט [שקלא וטריא = דיון] בענין כהנ”ל מבלי שיביאו ראיות שגם פרופסור פלוני סובר כן… ואף שאין זה מקצועי שלי, אבל כמדומה ברור הוא שאפילו הגרמני קיטל בהוצאות הראשונות שלו של התנ”ך לא העיז לשנות את הפנים, וכל הערותיו באו בשולי הגליון וכיו”ב. ורק לאחרי מלחמת העולם השני’ וההשמדות וכולי – הדפיסו הוצאה חדשה (שלישית) שלו והפנים הוא על פי כתב יד לנינגראד, תחת השפעת שותפו לעריכה קאלעה P. kahle ואף שמאז כמה גויים הלכו בעקבותיו, הרי אין זה מכריח שדוקא בירושלים עיר הקדש יעשו ג”כ ענין שכזה.
פירוש אבה”ע:
“הגרמני קיטל” = רודולף קיטל (Rudolf Kittel), מגדולי חוקרי נוסח המקרא, על שמו נקראו המהדורות המדעיות הראשונות של המקרא BHK = Biblia Hebraica Kittel.
“שותפו לעריכה קאלעה” = פאול קאהלה (Paul E. Kahle), חוקר רב-תחומי שהמשיך את מפעלו של קיטל, בשינוי מהותי אחד – התבססות על כת”י לנינגרד המדויק יותר מאשר אותה מהדורת בן חיים (קאלה היה, אגב, אנטי-נאצי שנאלץ לברוח מגרמניה, בין השאר משום שהחזיק כאסיסטנט את… הרב יחיאל יעקב ויינברג! ראו כאן).
“וההשמדות וכולי” = זו ה’פצצה’ אותה הזכרתי לעיל, והנה סיפור הדברים כפי שמובא בהקדמה לאותה מהדורה עליה מדבר הרבי – האם ייתכן שקרא אותה?
“… אובדנן של אמות-הדפוס המקוריות בהפצצות על לייפציג…”
שוב קיטל, ובנוסף – הערה על ביקורת המקרא
כיוון שנגלה לעיניי אותו אוצר בלום של אגרות קודש, חיפשתי עוד קצת ומצאתי איגרת נוספת, הפעם לרש”י זווין (משנת 1961 – שנתיים לפני זו שלעיל), על אודות פירוש מדעי חדש למקרא בהובלת פרופ’ מסוים ששמו צונזר (אין לי מושג על מי ועל מה מדובר). הרבי שולל הן את האיש והן את הרעיון, ומוסיף משפט או שניים להסברת ה”הכשר” שנתן למחקר הנוסח, לעומת הפסילה הגורפת של מחקר \ ביקורת המקרא:
בהנוגע לפירוש על התנ”ך – הנה ע”ד פירוש מדעי של פרופ’… וכאילו הבעתי דעתי בזה, פליאה גדולה שמועה זו, וכמדומה שזוהי הפעם הראשונה ששומע הנני ע”ד מציאות פירוש זה, אף דמילתא דלא רמיא עלי’ דאינש כו’. אבל בכל אופן גם ע”פ הנקודות במכתבו – אין הנ”ל מתאים כלל לערוך פירוש מסורתי על התנ”ך. מה שאמרתי אודות נוסחאות וגירסות, הרי על אתר פירשתי למה כוונתי, והוא – בדוגמת ההוצאה ע“י פרופ‘ קיטל – שבשולי הגליון אסף הגירסאות שבס”ת דפוסים וכת”י שונים. ומובן שלא הי‘ כל דבור בזה בהנוגע לביקורת המקרא וכיו“ב ח“ו. (אג”ק כ, ז’תקנח)
למזלי אני לא חב”דניק, אז אני לא מחויב להבדיל כמו הרבי בין ביקורת נמוכה המותרת לבין ביקורת גבוהה האסורה – אך כדאי להזכיר שזלמן שז”ר, ששמו הוא כידוע שניאור-זלמן (ע”ש הרש”ז מליאדי) ושהיה כידוע חב”דניק-חובב, חיבר יחד עם מנחם סוליאלי-סולובייטשיק את הספר “תולדות בקֹרת המקרא” (ברלין תרפ”ה), שתכניו מן הסתם לא יילמדו באף התוועדות…
אתה אפילו לא חבדניק חובב?… יישר כח על הפוסט.
אפשר לומר שאני חובב את חב”ד (בחלקה :)
תודה!
יפה מאוד!
היה מעניין לקרוא!
למען האמת נושא הנוסחאות וכתבי היד של התנ”ך הוא לא מהעשירייה הפותחת של הנושאים המעסיקים אותי [השוואת נוסחאות וכתבי יד בגמרא והמדרשים מעניינת אותי קצת יותר אבל גם זה לא מהנושאים בהם אני עוסק תדיר להנאתי]
אבל דמותו של הרבי האחרון של חב”ד מעניינת אותי -הוא נחשב לדעתי לאחד הדמויות המעניינות בעולם היהודי בדור האחרון והיה מעניין לקרוא כאן גם על יחסו למחקרים בתנ”ך ,נושא שבציבור החרדי חסידים וליטאים כאחד לא עוסקים בו לא בנ”ך פשט וק”ו שלא במחקר מקראי
לא שזה מפתיע ,בניגוד לאדמו”רים ממוצעים הרבי האחרון של חב”ד זצ”ל למד גם במוסדות אקדמיים ברלין ובסורבון בפריז והוא עסק בנושאים שפחות מקובל לעסוק בהם בחצרות החסידים או בישיבות הליטאיות
כך שהיה מעניין לקרוא יישר כח!
כדאי להוסיף, שמקטלוג הספרייה ב-770 נראה שספרייתו של הרבי כללה ספרי פרשנות למקרא, גם של חוקרי מקרא שהלכו במידה זו או אחרת בדרכי הביקורת. דרך משל: ‘תולדות האמונה הישראלית’ של יחזקאל קויפמן לא נמצא שם, אך פירושיו של קויפמן ליהושע ושופטים נמצאים! נראה לכאורה שהיה לרבי עניין בהתמודדות עם דבריהם של חוקרים שנגעו ישירות בפירוש המקרא.
אני מתאר לעצמי שספרים מסוג זה לא נחשפו לקהל הרחב, אך הרבי עצמו כמנהיג הדור, ראה עצמו מחוייב להתייחס גם לפרשנות זו. התייחסות מפורשת אינני מצפה למצוא, אך ייתכן שבחינה מדוקדקת של דבריו על המקרא תגלה התמודדות סמויה עם פרשנות מבית מדרשם של החוקרים.
בברכה, ש.צ. לוינגר
ש.צ שלום רב
שכתבת על רבנים חרדים שעוסקים ושעסקו בתנ”ך כתבתי לך שיש הבדל בין יחידים שעוסקים בכך לבין בציבור הרחב וציבור הלמדנים שלא עוסק בכך
אז גם כאן הדבר הגיוני שהרבי עסק בתנ”ך ואפילו בהתמודדות עם ביקורת המקרא אך כלל חסידי חב”ד והתלמידים ב”תומכי תמימים” לא בדומה לשאר הציבור החרדי
מעניין! השאלה האם כל ספר שהגיע לספרייה זה אומר שהרבי קרא אותו?
ואגב כך שאלה אליך ואולי תדע והגיוני מאוד שגם ש.צ אם הוא מסתכל כאן בתגובות:
בספרות הרבנית מהדורות האחרונים דומני שרוב ככל ההתמודדות של גדולי ישראל עם השאלות העולות מביקורת המקרא ומהמחקר הארכיאולוגי הגיעה מרבנים מגרמניה ומערבה משם רש”ר הירש,רד”צ הופמן ,הרב אהרון מרקוס בספרו “קדמוניות”, הרב חיים הירשנזון שפעל בסוף ימיו בארה”ב ועוד ועוד כאשר הראי”ה שעסק בכך והגיע ממזרח אירופה נראה כחריג בולט
ידוע לך על עוד רבנים גדולים ונחשבים שפעלו במזרח אירופה או בארצות ערב וכד’ שעסקו בנושא וכתבו על כך לפחות קצת?
השמות שעלו לי לראש הם רי”א הלוי (ליטא) וזאב יעבץ (פולין).
אח”כ עיינתי בספר “ביקורת מבוקרת” של אסף ידידיה, שהזכירני גם את: הרב חיים הלר (פולין), הרב בנימין מנשה לוין (בלרוס), הרב משה זיידל (ליטא), ואפשר להוסיף אולי את פרופ’ יהודה אליצור (הונגריה).
בארצות ערב\מע’רב זו שאלה מצויינת – אני לא יכול לחשוב ולו על חוקר\רב אחד משם שעסק בזה! (כנראה זה מסוג הדברים שמוגדרים כ”מחלה של אשכנזים” :)
בס”ד כ’ בכסלו תרע”ה
לאמיר – שלום רב,
הנני מוחה על ניכוסם של רש”ר הירש, רד”צ הופמן ור’ אהרן מרקוס לגרמניה. הרד”צ הופמן נולד בווערבאו שבהונגריה (לימים: סלובקיה); אף הרב עזריאל הילדסהיימר והרב שלמה ברויאר הם ילידי הונגריה רבתי. בניגוד לדרכו הסובלנית של הקיסר האוסטרי-הונגרי, בגרמניה דרשו השלטונות בתוקף לבולל את היהודים. והם היו צריכים לייבא חכמים ממזרח וממרכז אירופה כדי להציל את מה שנשאר.
הרב הירש אמנם נולד בגרמניה, אך החל את דרכו כרב ראשי במוראביה (לימים: צ’כיה), ומשם חזר לפרנקפורט. אף ר’ אהרן מרקוס נולד בגרמניה, אך עיקר פעילותו היתה בקרקוב שבגליציה, אף היא במלכות הקיר”ה (לימים: פולין).
הר”ח הירשנזון והראי”ה קוק, מוצאם מליטא רבתי שבמלכותו של עמיתנו הצאר יר”ה (לימים: בלארוס, ליטא ולטביה).
אין ספק שגם במלכות עמיתנו הסולטאן העות’מאני יר”ה היו משכילים דורשים את אלקים שעסקו בלימוד המקרא והתמודדו עם שאלות הביקורת, והמשיכו בזה בדרכם של רס”ג וראב”ע שהתמודדו עם התקפותיו של חוי הבלח’י. אם אין אנחנו יודעים עליהם – הרי זה משום המחלה האשכנזית לחשוב שהמזרח היה נחשל.
ברם זכור לטוב פרופ’ עמוס פריש מהחלקה למקרא באוניברסיטת בר-אילן שהחל לגלות את עיסוקם בפרשנות הפשט של חכמי המזרח מהמאה הי”ז ואילך.
גם מה שכתבת שהחרדים אינם עוסקים בתנ”ך הוא מיתוס מופרך לחלוטין. ראה בתגובותיו של ש”צ לוינגר על מאמרו של ר’ אלחנן ניר, ‘שכר על הפרישה’, באתר ‘מוסף שבת’.
נאם הק’ זיגמונד הרמן פון לווינגן, ספרן הביבליותיקא המלכותית,
הכו”ח בפקודת הקיר”ה פרנץ יוזף, בחסד ה’ קיסר אוסטריה, מלך הונגריה ונסיך גליציה.
יפה! ההונגרים האלה זה עם בפני עצמו…
נאם אברם המדיארי, נין ונכד לסבי ז”ל וסבתי מפלך קישווארדא (Kisvárda) והגלילות:
https://yi.wikipedia.org/wiki/קליינווארדיין
כבר הספקת לשכוח את פרופ’ קאסוטו מאיטליה, בן למשפחה הספרדית ‘קאפסוטו’?
חלילה! אלא שקשה להגדיר אותו כמתמודד עם שאלות ביקורת המקרא במובן שאמיר התכוון (נראה לי) – שהרי הוא עצמו לא האמין בתורה מן השמיים כפשוטה – וראה דברי הרב ברויאר שציטטתי אי אז:
“הנה מספרים לנו שקאסוטו וקויפמן ערערו את ביטחונה המדעי של ביקורת המקרא… כאילו יש נפקא מינה של כלום בין תורתו של ולהויזן – שנכתבה בימי עזרא על יסוד מקורות שבכתב – לבין תורתו של קאסוטו – שנכתבה בימי השופטים על יסוד מקורות שבעל פה?!”
(שיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר, אלון-שבות תשס”ה, עמ’ 51)
בס”ד כ’ בכסלו ע”ה
אינני מחסידיו של קאסוטו ומשנתו בחקר המקרא, אך ההבדל בינו לבין ולהאוזן הוא כהבדל בין ביקורת להכחשה.
לפי ולהאוזן, המקרא הוא בליל של תורות שונות שבדו אנשים מליבם וייחסו אותם למשה. במילים פשוטות: זיוף!
לעומת זאת, לפי קאסוטו, התורה נערכה כמה דורות אחרי משה, על פי מסורות של אנשים ששאפו בכל מאודם למסור את תורתו בנאמנות, אלא שבתהליך המסירה מאיש לאיש נוצרו הבדלים מתוך ליקויי הבנה וזיכרון ואם מתוך פרשנות שונה של המוסרים למקור.
ההבדל בין זיוף לבין העתק השואף להיות נאמן למקור – הוא הבדל בין שמים וארץ!
בברכה, ש.צ. לוינגר
אברם וש.צ תודה על התשובות
יכול להיות שהייתי צריך להסביר את עצמי טוב יותר בשאלה
לצורך העניין הונגריה היא לא מזרח אירופה במובן שאני התכוונתי כי כוונתי הייתה לא רק מזרח אירופה במובן הגיאוגרפי אלא התרבותי והונגריה כחלק מהקיסרות האוסטרו הונגרית וגם גליציה היו מושפעות מהשיח האקדמי ממערב להן יותר והיהודים שם שהיו בעלי שוויון זכויות והיו מעורבים היטב בשיח הכללי ונצרכו להתמודד אתו ובין היתר בסוגיית ביקורת המקרא
לכן ש.צ כל הדוגמאות שהבאת להראות שהרבנים שציינתי הם “מזרח אירופאים” הן לדעתי לא “מזרח אירופאים” במובן אליו התכוונתי -רבנים שבעיקר גדלו ופעלו באזורי רומניה ובשטחי “תחום המושב” של רוסיה הצארית שנראה על פניו שנושאים אלו לא ערערו שם את החברה הכללית ,לפחות לא באותה רמה כמו מערבה משם.
ובקשר ללימוד התנ”ך אצל החרדים-לא אמרתי שלא לומדים את אצלם בכלל אלא שהעיסוק בכך באופן מאורגן קיים הרבה פחות , לישיבה שלנו היו מגיעים מידי פעם בפעם בחורים מישיבות ליטאיות כאשר רצו לנפוש באזור אני תמיד הייתי מאלו ש”קופץ על המציאה” ומדבר איתם ומתעניין בהם ואני זוכר היטב שבחורים מ”חברון” ו”עטרת ישראל” שהגיעו אלינו ונכנסו לשיעורי תנ”ך נהנו מהעניין ואמרו שזה בשבילם משהו מעניין ופיקנטי כי “אין אצלנו דבר כזה שיעור תנ”ך”
גם דיברתי על הציבור החרדי דהשתא והתנהלותו כיום לכן דוגמא מרבנים מדורות קודמים לא רלוונטית לאמירה שכתבתי בתגובה ,התכוונתי לישיבות הליטאיות והחסידיות כיום ולא לבעל ה”ילקוט מעם לועז” וכד’ בתקופתו כזכור עדיין המושג הסוציולוגי והרוחני “חרדי” עוד לא התקיים וגם לא “דתי לאומי”(-:
כמו”כ יש הבדל בין אמירות ועידוד של רבנים הנכתבות בספריהם לבין הנעשה בפועל בלא מעט תחומים, ואני ציינתי לתופעה הרווחת ולא לאמירות השונות בעניין.
שבת שלום ומבורך לשניכם ולכל בני ביתכם
נ.ב
נחמד לגלות שכולנו כאן הונגרים(-:
קאסוטו האמין בהתגלות ה׳ בהר סיני, עשר המכות וכו׳?
נ.ב. אני רבע הונגרי
נראה לי שכן, , לא להגזים… (ראה פירושו לספר שמות).
אלא אם כן יש לך הוכחה אחרת מדברים שכתב?
בס”ד מוצש”ק וישב ע”ה
לאמיר – שלום רב,
העיסוק במקרא במזרח אירופה נבע מכמה מקורות.
האחד, פנימי, מהתעוררות של גדולי תורה, כגון הגר”א, שעורר באופן כללי לחזרה למקורות הראשוניים, המקרא, מדרשי חז”ל, התוספתא והירושלמי. הגר”א הנחה בסדר הלימוד, להתחיל במקרא ובמפרשיו, להמשיך במשנה ומפרשיה, ואז להגיע ללימוד התלמודים. אף באיגרתו לאשתו מנחה אותה הגר”א ללמוד כספרי מוסר את משלי וקהלת. על משלי כתב הגר”א פירוש גדול.
בעקבותיו הלך הנצי”ב מוואלוז’ין, שנתן בישיבה שיעור קבוע בחומש, שממנו צמח פירושו ‘העמק דבר’. כן יש לו פירוש על שיר השירים ‘רנה של תורה’.
בגליציה עורר ללימוד המקרא רבי יעקב לורברבוים מליסא, בעל ה’נתיבות’, המצווה על כך לבניו. הוא אף כתב פירושים לחמש המגילות.
בהונגריה מצווה רבי משה סופר: ‘בספרי רמ”ד [ר’ משה דסאואר, מנדלסון] אל תשלחו יד’ אלא חומש עם רש”י ורמב”ן ונביאים וכתובים עם רש”י. עם בנותיו למד החת”ס מדי שבת בשבתו את פירוש רבנו בחיי על התורה.
תלמידו רבי יהודה אריה לעווינגער [סבא רבה שלי] מביא בספרו ‘ארחות חיים’ על שו”ע או”ח את הנחיית השל”ה ללמוד כ”ד ספרים בטרם ניגשים ללמוד גמרא, והוא מוסיף לכך טעם ש’תהיה יראתו קודמת לחכמתו’. נראה שאף הוא סבר כהגר”א שספרי המוסר הטובים ביותר הם ספרי המקרא, והוא ממליץ על כך: ‘דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?’. הוה אומר: אין מוסר טוב ממוסרם של נביאי האמת והצדק.
סיבה שנייה להתעוררות לימוד המקרא במזרח אירופה היתה: הצורך להתמודד עם ההשכלה, שחדרה עמוק עמוק למזרח אירופה. אפילו באומן הרחוקה היו ‘משכילים’ שרבי נחמן היה משחק איתם שחמט בנסיון לקרבם. אחד ממרכזי ההשכלה היתה וילנה. המשכילים הרימו על נס את לימוד המקרא, בעוד שהתייחסו בשלילה לתלמוד. גם ברומניה היו ‘משכילים’ שנאבקו קשות נגד המלבי”ם, ובהם צבי מנחם פינלס, שכתב ספר ביקורתי כנגד התלמוד.
אחת מהמגמות של פרשנות המקרא של מזרח-אירופה היתה לקרב בין הפשט לבין דרשות חז”ל. בזה עסקו הנצי”ב, המלבי”ם, בעל ‘הכתב והקבלה’ וה’משך חכמה’.
סיבה שלישית לחיזוק העיסוק במקרא היתה ההתעוררות הלאומית, שבה נכרכה השיבה לארץ ולקוממיות יהודית בשיבה אל המקרא. מכאן צמחו לומדי מקרא ומפרשיו, שמהם ומפרי עמלם צמח מפעל ‘דעת מקרא’. בהם היו ד”ר יהודה קיל, וד”ר פייבל מלצר [בנו של רבי איסר זלמן מלצר], שניהם מליטא; ד”ר נח חכם מרומניה ובנו ר’ עמוס; ד”ר חיים יצחק חמיאל מפולין, וד”ר יחיאל צבי מושקוביץ מאיזור מרמורוש (רומניה-הונגריה).
גם אצל החרדים בדורנו נכתבו יצירות חשובות בפרשנות המקרא, כגון פירוש ‘דעת סופרים’ על כל התנ”ך מאת ר’ חיים רבינוביץ; ‘ילקוט מעם לועז’ שתורגם והורחב על ידי ר’ שמואל קרויזר (חתנו של ר’ ישראל דב אודסר), ויבלח”א ר’ אליהו מנחם גויטיין ור’ אליהו ידיד, שכתבו מונוגרפיות על דמויות של אישים ונשים במקרא.
אכן לימוד מסודר של תנ”ך יש פחות בישיבות החרדיות (ויותר ב’בית יעקב’…), בהן הולכים לפי הדגם של ישיבות ליטא, בהן התרכז הלימוד הרשמי בעיון בגמרא (ובחלקן גם מוסר), ואת השאר, המקרא המשנה וההלכות השאירו לאחריותו של כל אחד ואחד שימצא להם את הזמן.
שונה היתה השיטה בישיבות הונגריה, בהן היה לימוד מוסדר (כולל בחינות שבועיות ותקופתיות) בכל המקצועות, ושם היו לימודים מוסדרים של עיון בסוגיות, גפ”ת על הסדר, הלכות או”ח ויו”ד וחומש עם רש”י ובחלקן גם נ”ך.
הסיבה להבדל בין ליטא להונגריה היתה: בליטא התרכזו הישיבות בשאיפה להוציא מתוכן גדולי תורה, בהנחה שאם נחנך את כולם להיות ‘גנרלים’ ייצאו לפחות חיילים טובים. לעומת זאת בהונגריה, חשבו שיש להכין את סדר הלימוד בישיבה שיתאים הן להכשרת גדולי תורה והן להכשרת ‘בעלי בתים’ בני תורה.
בברכה, ש.צ. לוינגר
ש.צ שלום רב
עכשיו הבנתי שבהזכירך את הילקוט מעם לועז בנידון התכוונת להזכיר את הרב קרויזר כחרדי עכשווי העוסק בנושא ועכשיו זה מובן [תהיתי מה לרב יעקב כולי ולזיהויו כ”חרדי”]
בנוגע לשאר דבריך- אני יודע את זה וכתבתי את זה בתגובתי הקודמת
מה שהתכוונתי על חוסר העיסוק הוא יותר על חוסר העיסוק בציבור הלמדנים ובלימוד המסודר בישיבות
בציבור החרדי
באופן פרטי וודאי שיש כאלו שלומדים ומעמיקים ואף מוציאים על כך ספרים וכן ירבו! אני התכוונתי לעיסוק הציבורי ויכול להיות שטעיתי כאשר הכנסתי זאת בתגובתי כדברי פליאה על עיסוקו של הרבי מליובוויטש על הנושא בעוד כעיסוק של יחידים לימוד והעמקה בתנ”ך קיימים גם קיימים וכדבריך ולכן אין לראות בכך משהו לא שיגרתי
אז יישר כח על תגובתך שאיזנה קצת את דבריי על תנ”ך והציבור החרדי!
נ.ב
בנוסף לחבר’ה מהישיבות הליטאיות שהזכרתי שהגיעו אלינו לישיבה אני נזכרתי בעוד מקרה שבשמינית בבגרות בתנ”ך היה לנו משגיח חרדי ודי מבוגר בגילו במבחן וכשהתלמידים ביקשו ממנו עזרה [כל עוד המנהל לא נכנס(-:] הוא אמר שגם הוא רוצה הוא לא יכול לעזור הרבה כי הוא אמר “אצלינו בישיבות לא לומדים נ”ך ולכן אין לי מושג”
גם ידוע ששאלו את הגרי”ז מדוע בישיבות לא לומדים נ”ך באופן מסודר אז הוא ענה אין לנו מסורת איך ללמוד נ”ך”
הדוגמאות שנתתי כמובן שלא משקפות את כל יוצאי הישיבות החרדיות [את הרב לאו -לא הבן האבא- שמעתי כמה וכמה פעמים בשיעוריו ודרשותיו מראה בקיאות מרשימה בתנ”ך והא יוצא ישיבות ליטאיות נחשבות] אבל הן כן מראות על מציאות מסויימת
ראוי להבהיר מדוע שאלתי את השאלה לגבי העיסוק בהתמודדות עם ביקורת המקרא במזרח אירופה ובארצות ערב:
שגדולי ישראל כתבו ספרים שעוסקים בענייני אמונה ומחשבה הם כתבו אותם בל מעט מהמקרים כמענה לשאלות שהציקו לרבים , ואפשר לראות בבירור בספרי מחשבה ודרוש שהם מתפלמסים עם עמדות מוטעות שנהיו רווחות בתקופתם ובמקום מושבם של הכותבים.
לכן הכתיבה של רש”ר הירש ורד”צ הופמן על הנושא לא מפתיעה כלל כי בגרמניה של ימיהם עסקו בנושא הזה באקדמיה ביתר שאת
עניין אותי לדעת האם במזרח אירופה איפה שרוב עם ישראל ישב בדורות האחרונים ובארצות ערב היו רבנים שעסקו בכך כי זה סימן שדי מראה האם יהודי מקומות אלו התעניינו בנושא והאם זה הציק להם
-כמובן שאני מדבר על התעניינות ותסיסה ציבורית רחבה ולא על פה ושם כאלו שהתעניינו או שהדבר הציק להם-
זה גם יכול להראות פחות או יותר עם השכבה הלמדנית עסקה בכך והאם הנושא טרד את מנוחתם
יותר מהגיוני שתלמידי חכמים הספונים באוהלה של תורה יתעניינו גם בדברים שפחות מעניינים את הציבור הרחב.
בקיצור אלו הסבות שהדבר עניין אותי ושאלתי לגביו ותודה לכם אברם וש.צ על ההתייחסות
הזכרתי מקודם את ספרו של ידידיה אסף “ביקורת מבוקרת” –
ולחומר העניין איני רואה מוצא אלא להמליץ לך לרכשו בכסף מלא ולעיין בו, כי הוא סוקר שם את כל מה שרצית לדעת על צמיחת מדעי היהדות – ובכללם ביקורת המקרא – בכל אירופה ולאחר מכן בא”י, כולל התייחסות מעניינת מאוד להתפתחות התחום באוני’ בר אילן (נ”א: מינן), וכולל מאות ציטוטים מכל מיני מקורות מגוונים.
והנה סקירה של הספר במוסף שבת של מקור ראשון.
תודה רבה על ההמלצה
אני בזמנו קראתי את הסקירה במוסף ואף הגבתי שם ,ונראה לי שבאמת אקנה את הספר כי הנושא מעניין אותי
לא כחסיד של “מדעי היהדות” אלא ההיפך כאחד שמתעניין בתגובות לכך וההיבטים השונים של המגיבים מהשוללים באופן גורף ועד לאלו שאומרים “רימון מצא מאיר תוכו אכל קליפתו זרק” שאני אישית מזדהה יותר עמם בגישתי.
אגב במאמר הסקירה שאומנם קצרה הייתה היריעה בו על כל הספר -הדוגמאות שהוזכרו על המתח בין המסורת למדעי היהדות ועל ניסיונות ההתמודדות היו כצפוי מגרמניה ומארה”ב מקומות שכמו שכתבתי העיסוק בכך בידי יהודים שומרי תומ”צ לא מפתיע כלל
מעניין אותי עם בקיבוץ היהודי הגדול והמשפיע שהיה במזרח אירופה הנושא הזה היה בשיח לפי דבריך בספר יש התייחסות להנ”ל
אז בעז”ה אקרא ומקווה שזה יוסיף לי מידע ושוב תודה על ההמלצה
עוד זה מדבר וזה בא שכחתי להזכיר שגם מושא המאמר הרבי מליובאוויטש ויחסו לנוסחאות המקרא
יש לזכור שגם הוא לא היה מזרח אירופאי במובן אליו התכוונתי [ודומני שהסברתי היטב את ההגדרה שלי לצורך ענייננו כאן ל”רב מזרח אירופאי”]
מלבד העובדה שרוב חייו הבוגרים וכל שנות פעילותו כאדמו”ר ומנהיג רוחני היו בארה”ב עוד קודם לכך הוא חי בגרמניה וצרפת היה שומע חופשי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין ועשה תואר בהנדסת חשמל ולמד גם מתמטיקה ופיזיקה בסורבון ואפילו את הסמכתו לרבנות הוא עשה בבית המדרש לרבנים בברלין [בהסמכת בזק אגב,הסיפור על כך מעניין והוא מופיע בספרו של ד”ר יחיאל הררי “סודו של הרבי”]
כך שלצורך עניינו כאן הרבי מליובאוויטש הוא לא ממש הרב ה”מזרח אירופאי” הקלאסי שגדל ופעל כל ימיו בווהלין או בליטא.
נזכרתי בשאלה שעוררתי כאן לגבי היחס של יהודי מזרח אירופה וחכמיהם לביקורת המקרא ובכלל לחקר המקרא וכיו”ב
כי עסקתי היום בשאלה הידועה כיצד בת פרעה קראה למשה שם במשמעות עברית “כי מן המים משיתיהו” ומאיפה בת פרעה יודעת עברית?
הפרשנים כבר עסקו בשאלה הזו ונתנו תשובות מגוונות וגם ידידיה האלכסנדרוני[פילון] ויוסף בן מתתיהו התייחסו בספריהם לעניין
והנה ראיתי שהנצי”ב ב”העמק דבר” מסביר שהוא שמע מרב אחד שבמצרית עתיקה השם משה משמעותו “ילד” [כמו שאכן כך מפרשים את משמעות השם חוקרי מצרים העתיקה] ושלילד של המלך קראו בה”א הידיעה “הילד” דהיינו הילד המפורסם ובת פרעה קראה לו כך וההסבר “מן המים משיתיהו” אומר שהיות והיא הצילה אותו ומצאה אותו אז מדובר מבחינתה ב”ילד שלי”= הילד שאני מצאתי ושהקישור למילה “משיתיהו” הוא משחק מילים של “לשון נופל על לשון” שהתורה משתמשת בו לא פעם
כידוע הנצי”ב מגיע ממזרח אירופה והוא משתמש בפירושו גם במקורות מידע כאלו, הרב שממנו הוא מצטט הוא מ”ביהם” כלומר מבוהמיה שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית שלצורך עניינו כאן הייתה נחשבת למערב אירופה מבחינה תרבותית וחברתית
נ.ב
אין בדברים אלו לשלול אפשרויות פרשנות אחרות ובמיוחד את הסברו של ידידיה האלכסנדרוני שגר במצרים והכיר את השפה מכלי ראשון [גם אם עברו שנים מאז עדיין במצרים של ימיו דיברו בשפה המצרית]
לאמיר –
החוקר פרופ’ אברהם שלום יהודה הראה שסיפורי התורה על השיעבוד במצרים והיציאה ממנה, תואמים עניינית ולשונית למציאות שהיתה במצרים. ראה דוגמאות במאמרו של ד”ר אלכסנדר קליין, תורה ואגיפטולוגיה’, באתר שלו. לגבי משה, אומר פרופ’ יהודה ש’מו-שה’ הוא במצרית: ‘בן היאור’ (וכעין זה כתב יוסף בן מתתיהו).
בברכה, ש.צ. לוינגר
המילה ילד במצרית היא מסס (רע-מסס – ילדו של האל רע) מה שדומה למשה בלועזית – מוזס, אבל פחות למקור העברי.
מדברי שמואל אחיטוב (אנצ’ מקראית, “משה”, תשכ”ח, עמ’ 496):
_____________________________________
כבר בתקופה ההליניסטית רומית באו לפרש את השם משה לפי המצרית . פילון ( חיי משה’ א’ד ) מצא בו את המלה המצרית םו (Μωυ) — מים . יוסף בן מתתיהו ( קדמי ב’ ט’ו ; נגד אפיון א’לא ) פירש את השם משה בצורתו המיוונת כאילו היה מורכב מן המצרית מו — מים, וחשי – מהולל . כנראה רווחו פירושים ממין זה בקרב הגולה היהודית הליניסטית שבמצרים . על מוצאו המצרי של השם משה מוסרים גם ראב”ע והמשורר המיסטיקן הפרסי גילאל א דין רומי ‘ בן מאה י”ג לספה”נ.
בין החדשים שביקשו לפרש את השם משה לפי אטימולוגיה מצרית ובצמידות לסיפור על מציאת משה ביאור היה א . ש . יהודה . לפי סברתו מורכב השם מן המלים המצריות מו — זרע ו ש — אגם יאור. ויהיה פירושו זרע היאור ( האגם) לפי שנמצא ביאור . ברם , שם מעין זה זר לאוצר השמות הפרטיים המצריים . לפסיוס הציע לגזור את השם משה מן השורש המצרי מס — ילד . שורש זה בא על פי רוב כמרכיב פעלי בשמות עצם פרטיים מצריים עם יסוד תיאופורי כגון רעמסס — רע מס סו , ( האל) רע הוליד אותו ; פתחמס (האל) פתח נולד . משה הוא כנראה שם מקוצר היינו שנשמט ממנו היסוד התיאופורי והוא מצוי בצורה מקוצרת זו ( מס ) במצרית .
לכאורה אפשר להקשות על הפירוש הזה לשם משה שתי קושיות : א ) מדוע הועתק בשם משה העיצור המצרי ס’ כעיצור העברי ש’ בעוד שבשם רעמסס נשמרו כל העיצורים בצורתם המצרית ? ב ) היסוד מס שבשמות עצם פרטיים מצריים כפתחמס, רעמסס ועוד , ובשם המקוצר מס, אפשר שהוא פרפקטיב קדום ‘Old perfective ) קרוי גם בינוני מדומה ( pseudo-particip — ותנועתו קצרה ; מדוע אפוא בשם משה תנועת החולם המקבילה לו ארוכה ? על אלו אפשר להשיב : א ) תעתיקים אכדיים ממאות י”ד—י”ב לפםה”נ מעידים על העתקת ס’ מצרית שביסוד מס בש’: השם רעמססו מועתק , Ri-a-ma-she-sha השם רעמסי מועתק Ri-a-ma-ash-ia וכך הועתק אפוא השם משה לעברית , ובעניין השם רעמסס שהועתק במקרא כנתינתו במצרית, יש להניח שבזמן מאוחר יותר אמנם הועתקה ס מצרית ב ם עברית ( אולברייט) והשווה השמות סרן, סונה וסינ . וכן אפשר שנכריותו של השם רעמסס סייעה לשמירת צורתו המצרית במקרא’ ואילו השמ משה נתפס כשם עברי, כפי שיש ללמוד ממדרש הכתובים ; ב ) הטענה בדבר מציאות תנועה ארוכה בשם משה לעומת תנועה קצרה בפרפקטיב הקדום מס אין בה כדי לערער את גזירת השם משה ממצרית . אין לבקש נאמנות במידת התנועה’ במסירה שבעל פה במשך כאלפיים שנה בקירוב.
______________________
מקווה שנהניתם, בעיקר מהפרפקטיב הקדום :)
אגב, Moses באנגלית הגיע כנראה פשוט מתרגום השבעים שתרגמו Μωυσῆς = Mouseis.
אז השבעים תרגמו מוישי?
:)
אבל שכחת את ה- ס’ בסוף: Μωυσῆς = Mouseis
ואם כבר זה יותר דומה למייסס (מלשון בובע מעיישׂעס, ודוק…)
חזרתי למאמר הזה בעקבות הדיון כאן בתגובות האם אצל יהדות המזרח ומזרח אירופה היה עיסוק רבני בשאלות חקר המקרא
אז הנה אחרי שאתמול בערב הייתי בשיעור שהוזכר בו הרב אליהו בן אמוזג זצ”ל ונלמד קטע מספרו “ישראל והאנושות” הוזכרה המחלוקת לגבי פירושו לתנ”ך “אם למקרא” שהתמודד עם שאלות הביקורת אך גם אימץ את המחקר המקראי גם לשיטתו וחכמי חאלב ודמשק הקהילות הגדולות שהיו ביהדות סוריה שרפו את הספר והחרימו אותו ועשו מכך רעש גדול
החכם באשי אז ר’ חיים פילאג’י זצ”ל כעס עליהם על כך ומחה בהם ושלח לרב בן אמוזג מכתב עידוד ותמיכה! (דיברו על כך אתמול וכל העניין גם מוזכר בערך על הרב בן אמוזג בויקיפדיה )
אז הנה אנו רואים שגם ליהדות במזרח הפולמוסים האלו הגיעו
נ. ב
הרב בן אמוזג עצמו היה ממוצא מרוקאי אך הוא נולד וחי באיטליה לכן לגביו לא הייתי אומר שהוא “רב מזרחי שעסק בחקר המקרא” מה שרציתי להראות כאן בדברי זה את תגובתן הקשה של חכמי חאלב ודמשק על ספרו ושהנושא כנראה גם בער שם
אכן הרב בן אמוזג היה דמות מרתקת ודעותיו חריגות יחסית – הרחיב על כך (כולל ציטוטים) הרב ד”ר עדיאל כהן במאמר שהוקדש לו ולרב ברויאר בספר “בעיני אלוהים ואדם”.
ואכן הוא לא בדיוק רב “מזרחי” אלא איטלקי, קצת דומה לשד”ל.
כאמור הרב בן אמוזג היה איטלקי והוריו הגיעו לאיטליה ממרוקו
מה שמעניינת כאן היא תגובתו הקשה של חכמי חאלב ודמשק ששרפו את כרכי בפרו “אם למקרא” באשמת כפירה
מעניין אם מדובר במקרה היחיד במרחב המזרחי של פולמוס כזה על חקר המקרא או שמא היו עוד כאלו שפחות התפרסמו? !?!
אגב אברם אם כבר הזכרת את הדמיון בין הרב בן אמוזג לשד”ל אז כדאי להזכיר שהם גם היו בני פלוגתא גדולים והם חלקו בנושא קדמות הזוה”ק
הרב אמוזג שהאמין בקדמותו וייחוסו
לרשב”י בניגוד לשד”ל כתב נגד ספרו של שד”ל בנושא ספר תגובה בשם “טעם לש”ד”
שבא להוכיח את קדמות הזוה”ק וקדושתו
אני מניח שעל הספר הזה הוא היה מקבל פרס מחכמי חאלב ודמשק בניגוד ל”אם למקרא” אותו הם שרפו