אודה על האמת, כי אם הייתי קורא את הקטע הזה לפני שנתיים ומשהו, לא הייתי מבין אם זה אמור להצחיק, ואם כן – את מי בדיוק. אבל מאז נתקלתי בחכמי האנתרופולוגיה, במסגרת המסע להבהרת כמה פרשיות ‘בהמיות’ במקרא, קראתי והחכמתי קצת… אז כדי לעמוד על עומקו של הריפרור המבריק של חברי אמ;לק, יש לנטוש את הפוליטיקה הרדודה בת ימינו, ולחזור אחורה בזמן לראשית המאה ה-20. 

“בקיצור, נהייתי אנתרופולוג” (סיפורו של ברוניסלב מלינובסקי)

מלינובסקי בין השווארצע חייעס בטרובריאנד (באדיבות ויקיפדיה)

ב- 1908 קיבל ברוניסלב מלינובסקי, פולני צעיר וחולני, דוקטורט במתימטיקה ומדעים באוניברסיטת קראקוב, שם נחשב לסטודנט מצטיין שעתידו לפניו. אבל כמו רבים וטובים לפניו ואחריו, גם חייו של מלינובסקי השתנו בזכות\בגלל ספר טוב, במקרה הזה, “ענף הזהב” (The Golden Bough) הקלאסי והשנוי במחלוקת של ג’יימס פרייזר, האנתרופולוג הקלאסי והשנוי במחלוקת. מלינובסקי שינה כיוון בחדות והלך ללמוד אנתרופולוגיה וכלכלה בלונדון, וב- 1914 מצא את עצמו באיים הטרובריאנדיים של פפואה ניו-גינאה, חוקר את אוכלוסיית הילידים המקומית. מלחמת העולם שפרצה מייד לאחר הגעתו ו’תקעה’ אותו שם עד 1918, תרמה בעקיפין להעמקת עבודתו שם ולפרסומו של אחד הספרים המשפיעים ביותר במחקר האנתרופולוגי ואולי אף מחוצה לו: Argonauts of the Western Pacific (הארגונאוטים [Ἀργοναῦται = מלָחי ה’ארגו’] היו קבוצת גיבורים מהמיתולוגיה היוונית שנאספה לסייע למלך יאסון במשימה גורלית, באמצעות מסע ימי בספינה ושמה ‘ארגו’ [=מהירה]). בספר הזה, שיצא ב- 1922 ולווה בהקדמה מאת ג’יימס פרייזר עצמו, עשה מלינובסקי שתי מהפכות משמעותיות: הראשונה, שהתמצתה בכמה עמודים בודדים, היתה קביעתו הנחרצת בשאלה איך צריך לבצע ולתעד עבודת שדה אנתרופולוגית (אתנוגרפיה):

אחד התנאים הראשונים לעבודה אתנוגרפית ראויה הוא ללא ספק העמידה על הטוטאליות של כל ההיבטים החברתיים, התרבותיים והפסיכולוגיים של הקהילה, כיוון שהם ארוגים במסכת אחת כך שלא ניתן להבין היבט אחד מבלי להבין את משנהו. (עמ’ xvi)

המהפכה השנייה, שתופסת את רוב 500 עמודיו של הספר, היא תיאור פרטני ומדוקדק של תופעה כמעט-הזויה, לה קרא מלינובסקי “טבעת\מעגל הקוּלה” (the Kula ring).

טבעת\מעגל הקוּלה

טרובריאנדי עונד תכשיטי קולה (בבחינת תפילין?…) – מתוך ספרו של מלינובסקי, עמ’ 81-80

אם אנסה לתמצת 500 עמודים בכמה משפטים, מסתבר שכל גבר בעל מעמד באותם איים נהג לצאת אחת לכמה שנים למסע שיט ארוך ומסוכן (מכאן הכינוי ‘ארגונאוטים’) בין האיים השונים, כשבאמתחתו מחרוזת-צוואר או צמיד-זרוע עשויים קונכיות אדומות או לבנות. המסע נערך בסירת קאנוּ שנבנתה או קושטה במיוחד עבורו, ומטרתו היתה החלפת אותה מחרוזת או צמיד במחרוזת או צמיד של מישהו הקשור אליו באי אחר, אירוע רב-רושם שהיה מלווה בסיפורי אגדה סביב התכשיט שהובא ובמעשי כישוף פומביים. אך המסע לא נגמר כאן – שכן הגבר שקיבל את התכשיט היה יוצא גם הוא למסע שיט דומה, ומחליף שוב את התכשיט שקיבל באחר, וחוזר חלילה.

טרובריאנדי נוסף עם טבעות קולה, הפעם מתקופתנו – מתוך הסרט הדרמטי של ה- BBC על חייו של מלינובסקי

לא זו בלבד, אלא שהיו שני מסלולי שיט טבעתיים קבועים בין האיים – האחד בכיוון השעון (לצפון) ובו הועברו מחרוזות-צוואר, והשני נגד כיוון השעון (לדרום) ובו הועברו צמידי-זרוע, ומסע שנפתח במחרוזת הסתיים בצמיד, וההיפך, תופעה שכונתה מאז “טבעת הקוּלה” (ראו עמ’ 86-81; 95-91. אגב, ככל שעיינתי בספר, המושג “קוּלה” אינו מוסבר במדויק: הוא משמש כשם כולל לפעילות כולה, ככינוי לאיזור הגיאוגרפי בו היא מתנהלת [Kula district], ואף כפועַל המתאר את ביצועה [to kula]). המפליא בכל המנגנון הזה הוא שהחפצים שהועברו היו כמעט חסרי ערך: המחרוזות נלבשו לעיתים נדירות והושאלו לכל דורש, ואילו הצמידים היו לעיתים קטנים מכדי להיענד אפילו על ידי ילדים. יתרה מכך, אף אחד אינו ה’בעלים’ של תכשיט כלשהו – כל צמיד או טבעת סופם להמשיך במסלול הטבעתי – והמסוכן! – וחוזר חלילה.

מלינובסקי הבין מייד שהקולה אינה פעולת מסחר כלכלית גרידא ואדרבה – כשמשתתף מעביר את הקולה בחיפזון רב מדי אומרים עליו כי “הוא עושה את הקולה כאילו היה סוחר!” (עמ’ 96). מסקנתו של מלינובסקי היתה שהמחרוזות והצמידים, שהיו כאמור חסרי ערך ממשי, שימשו בעיקר כ’מצע’ לסיפורים היסטוריים ולהאדרת המוניטין של המחזיק בהם: המחרוזת הזו היתה שייכת לראש השבט הזה, והוא העביר אותה לצ’יף ההוא וכן הלאה. למעשה, יותר משהראו אותם, דיברו עליהם. כלומר – תכשיטי הקולה לא ללמד על עצמם יצאו, אלא על ההיסטוריה והמוניטין השבטיים יצאו (עמ’ 89-88). הוא אף השווה בלגלוג קל בין תכשיטי הקולה לתכשיטי הכתר הסקוטי שהוצגו לו באדינבורו – גם הם היו חסרי שימוש של ממש, ואף מכוערים לטעמו האישי, וכל מטרת הצגתם לציבור היא התפארות במוניטין ההיסטורי של המלכים שהחזיקו בהם…

למה הם עושים את זה?! (או: הקולה כפייסבוק של הטרובריאנדים)

זו בערך השאלה ששאל את עצמו מלינובסקי אחרי שעמד על היקפה העצום של התופעה – אלא שהילידים המקומיים לא ידעו לתת תשובה ברורה בנושא, וכלשונו הזהב של מלינובסקי:

לפראים אלו… אין כל הבנה בתפיסה הטוטאלית של המבנה החברתי שלהם… אפילו ליליד האינטליגנטי ביותר אין מושג ברור אודות הקוּלה כמבנה חברתי גדול ומורכב, שלא לדבר על תפקודיו הסוציולוגיים והשלכותיהם. (עמ’ 83, ההדגשה במקור)

מלינובסקי הראה שהקולה יצרה למעשה רשת מסועפת של בריתות וחברויות הדדיות על פני מרחב גיאוגרפי גדול, שסיפקה בימי קדם הגנה לאורח המגיע לאי זר. כתופעת לוואי, הקולה העבירה איתה גם מסורות, סיפורים, שירים ואף חפצים סמליים שונים, שהיוו חלק מהמארג העצום שנטווה בין אלפי גברים, על פני מאות קילומטרים ובין עשרות איים מרוחקים. העברת התכשיטים נעשתה רק בין ‘שותפים’, כאשר לאדם רגיל היו שותפים בודדים, ולצ’יפים היו מאות. מכל שותף מצופה היה להשיב מתנה למי שנתן לו – אך לא היו כל אמצעי אכיפה לוודא זאת: הרשת החברתית היא שדאגה לכך.

מסקנתו של מלינובסקי היתה כי הקוּלה היא למעשה מוסד חברתי ‘טוטאלי’ בסדר גודל עצום שמטרתו חיזוק הסטטוס החברתי של אנשי האיים, ובלשון ימינו נאמר – הקולה היוותה את הפייסבוק של הטרובריאנדים:

כמו הפ”ב, גם הקולה מקשרת בין אנשים הרחוקים פיזית זה מזה; וכמו הפ”ב, גם הקולה אינה מספקת לחבריה תגמול כלכלי למרות שהיא גוזלת מהם הרבה זמן יקר; וכמו הפ”ב, גם הקולה בנויה על שיתוף פעולה הדדי, בבחינת “לייקק לי ואלייקק לך”; וכמו הפ”ב, גם הקולה קובעת את הסטטוס החברתי של המשתתף בה, כאשר החברים, העוקבים והלייקים הם אותם שותפים, בעלי ברית ותכשיטים העוברים דרך המשתתף הפעיל ברשת. יתרה מכך – הקולה משמשת גם כאמצעי ‘הענשה’ יעיל למי שלא שומר על הנורמות החברתיות – אדם כזה מפסיק לאט לאט לקבל תכשיטי קולה, ומוּצא מחוץ למעגל החברתי, ללא צורך באמצעי אכיפה רשמי כלשהו! הוא הדין בפ”ב, כשאדם מפסיק לקבל לייקים, או ‘מאונפרנד’ בעל כורחו…
ההבדל המהותי בין הפ”ב לקולה, וזה מחזיר אותנו לתחילת הפוסט, הוא עקרון המתנה – הקולה מחייבת נתינה פיזית של חפצים מאחד לשני, ואילו הפ”ב לא (אלא אם נגדיר לייק כמתנה וירטואלית?)

ובינתיים בצרפת…

בעוד מלינובסקי מבלה לו באיים אקזוטיים באוקיינוס השקט, ברחבי אירופה השתוללה מלחמת העולם הראשונה, שאחד מנפגעיה היה ענף הסוציולוגיה שצמח בצרפת בסוף המאה ה-19, בעיקר בזכות אמיל דורקהיים המפורסם (שהיה יהודי, אגב). דורקהיים העמיד דור של תלמידים, שהיוו למעשה אסכולה שמחקריה פורסמו בכתב העת Annee Sociologique (שנתון לסוציולוגיה) – אלא שבמלחמה נהרגו שישה מחברי האסכולה, ביניהם בנו של אמיל, אנדרה דורקהיים. אמיל עצמו נפטר גם הוא, משברון לב, ב- 1917. אחד הלוחמים שנותר לפליטה היה בן אחותו של אמיל דורקהיים, וחוקר מבריק בזכות עצמו, בשם מרסל מוֹס (Mauss). מוס היה מלומד יוצא דופן ששלט בשפות רבות, ביניהן סנסקריט, וכבר ב- 1899 פרסם יחד עם אנרי אוּבר (Henri Hubert), מסה חשובה על תפקידו של הקרבן בדתות שונות (עבודה בה השתמשתי גם אני הק’, להוכחת “תפיסת הייצוג” של אדם על ידי בעלי חיים).

מרסל מוֹס מגדיר מחדש מהי מתנה

בסוף 1924 פרסם מוס מונוגרפיה שנקראה “מסה על המתנה: צביונו ומשמעותו של החליפין בחברות הארכאיות” (Essai sur le don: Forme et raison de l’échange dans les sociétés archaïques), ובה טען כמה טענות מהפכניות, בהתבסס על טקסטים דתיים, היסטוריים, משפטיים ואתנוגרפיים שונים: לדבריו, התפיסה לפיה סחר חליפין הוא פעולה כלכלית גרידא, כמו שמקובל לחשוב (עד ימינו, אגב), היא טעות פטאלית של החברה המערבית המודרנית. בכל העולם העתיק, ועד החברות הילידיות בנות ימינו, סחר החליפין מבוסס על הענקת מתנות ולא על מכירה וקנייה! המתנה מהווה, לדברי מוס, “מוסד חברתי טוטאלי” (המושג ‘טוטאלי’ חוזר עשרות פעמים בספר – ראו במיוחד עמ’ 76) הבא לידי ביטוי בכל רבדי החיים החברתיים בכל תרבות שהיא, והמנגנון שמאחוריה מורכב משלוש מחוייבויות: המחוייבות לתת מתנה, המחוייבות לקבל מתנה, והמחוייבות להשיב מתנה. וכך כותב האנתרופולוג מוריס גודלייה (Godelier), ממעריכיו וממבקריו של מוס:

הדבר שעשה עליי את הרושם הכביר ביותר היה כיצד הצליח מוס להדגים – בתופעות שונות ומגוונות של חליפין ושירותים – את קיומו של כוח יחיד… הסוחף אנשים וחפצים לתנועה שבמוקדם או במאוחר עתידה להשיב את אלו אל אלו.
(The Enigma of the Gift, p. 10)

כמו שאפשר להבין, מוסד המתנה שתיאר מוס שונה לחלוטין מהאסוציאציה הוולונטרית הנלווית למילה ‘מתנה’ בעברית, כמו גם ‘gift’ באנגלית ואולי בכל שפה מודרנית (ז’ק דרידה כותב באירוניה מסוימת כי “בעבודה מונומנטלית כמו זו של מרסל מוס על המתנה, מדובר על הכל חוץ ממתנה…”). כלומר, לא מדובר בתכשיט (מיותר) ארוז בסרט אדום שניתן באופן מקרי וללא ציפייה לקבלת משהו בתמורה, אלא במשהו שונה לגמרי – אלא שעל כך איאלץ להרחיב בפוסט הבא.

רגע, מה עם מלינובסקי?!

מוס קרא כמובן את עבודתו של מלינובסקי, שפורסמה כבר כמאמר ראשוני ב- 1920, ובספר ‘הארגונאוטים’ ב- 1922 (ושימו לב, אגב, למושג ‘טוטאלי’ החוזר גם בציטוטים שהבאתי ממלינובסקי לעיל!)
לא זו בלבד, אלא שהוא מסכם את התרשמותו מממצאיו של הלה במילים הבאות (עמ’ 25-24):

למעט בנוהג הגרמני העתיק, לא מצאנו מערכת ברורה ושלימה של החלפת מתנות, כזו שהובנה בצורה הטובה ביותר הן על ידי המשתתפים והן על ידי המתבונן בה, יותר ממה שמצא מלינובסקי אצל הטרובריאנדים.

מי יגול עפר מעיניך, מרסל, והיית זוכה לראות את משפחת מתניהו…:)

נ”ב 1
המסה על המתנה הפכה לאחד החיבורים המשפיעים והנדונים ביותר במדעי החברה, תורגמה לאנגלית ב- 1966 (עם הקדמה מעניינת מאת א”א אוונס-פריצ’ארד, ממנה שאבתי חלק מפרטי המידע האישיים על מוס, ועליה מתבססות ההפניות לעמודים לעיל) וב- 2005 תורגמה אפילו לעברית (ותודה לרסלינג!) – והנה מקצת שבחו של הסופר והספר:

מוס שייך לאותו עידן חלוצי שבו עוד לא נפרדו דרכיהן של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, ושבו פעלו סוציולוגים שהוכשרו כהיסטוריונים ואנתרופולוגים שכל הכשרתם בפילוסופיה. כמה ממסותיו הקצרות הן בבחינת מועט המחזיק את המרובה. אפשר היה לכתוב פרקים חשובים בתולדות מדעי החברה במאה ה-20 כתולדות ההתמודדות החוזרת עם כמה מהרעיונות ששירטט מוס. המסה על המתנה, המוגשת לנו עתה בעברית בתרגומה של הילה קרס ובצירוף מבוא מאיר עיניים מאת אילנה סילבר, היא אחת מאלה. (גדי אלגזי, ‘הארץ’)

נ”ב 2
להשלמת התמונה על חשיבותם יוצאת הדופן של רעיונותיו של מוס, והשלכותיהם לימינו, קראו את זה.

נ”ב 3 – פוסט ההמשך

מַתָּנוֹת בָּאָדָם – האדם והמתנה