הושענא רבה כיום הדין העתידי

לפני שנתיים הצעתי הסבר אסכטולוגי חסר תקדים למהותו של יום הושענא רבה, המסביר לראשונה בתולדות היהדות את כל המנהגים החריגים והמוזרים הקיימים בו – החל מהמנהג לחפש את צל הראש לאור הלבנה, דרך “קול מבשר” וחביטת הערבות, ועד לפרידה מהסוכה בברכת “שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן”. בקצרה, טענתי שהו”ר הוא היום האחרון של אחרית הימים ובו העולם, כפי שאנו מכירים אותו, עתיד להיעלם ואנחנו נעבור ל’יום השמיני’, קרי, העולם הבא (או משהו כזה). חיבוט הערבה – בו אתמקד בשורות הבאות – הוסבר כרמז לנצחון ניסי במלחמה, כמפורש במל”ב יג (“לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים”), או לעשיית דין ברשעים, שנמשלו לערבה.

הבעיה בהסבר ה’אסכטולוגי’

הבעיה בהסבר האפוקליפטי-אסכטולוגי לעיל היא, שטקס חיבוט הערבה נהג כבר במקדש – בזמן שבו לכאורה לא היתה ציפיה גדולה לאחרית הימים – כפי שמתואר במשנה ובתוספתא:

מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח… רבי יוחנן בן ברוקה אומר, חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח, ואותו היום נקרא יום חבוט חריות (משנה סוכה ד, ה-ו)

לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו. מעשה וכבשו עליה בייתוסין אבנים גדולים מערב שבת, הכירו בהם עמי הארץ ובאו וגררום והוציאום מתחת אבנים בשבת, לפי שאין בייתוסין מודים שחבוט ערבה דוחה שבת. (תוספתא סוכה ג, א-ב)

אמנם נחלקו הדעות מהו בדיוק אותו “חיבוט” המוזכר במשנה ובתוספתא, האם חבטה ממש או השפלה\כפיפה, אבל בפועל נהגו כל ישראל לחבוט ממש וכך פסק הרמב”ם (הל’ סוכה ולולב ז, כא): “כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה… וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש”. ונשאלת השאלה, אם כן – מה הרעיון מאחורי הכאת הקרקע בענפי ערבה?
אז הפעם אני רוצה להציע הסבר אנתרופולוגי ולא אסכטולוגי – ואני משתמש בכוונה במילים יווניות מפוצצות כדי לרמוז שההסבר יהיה מבוסס על טקס מסתורי שנערך מזה מאות בשנים ביוון העתיקה, ובאופן מפליא התחדש באופן טבעי גם ביוון המודרנית. אבל קודם לכן – סיפור קצר.

דימיטיר ופֶּרסֶפוֹנֶה

פרספונה מוחזרת אל אמהּ, דימיטיר

האגדה היוונית מספרת על אֵלת החקלאות והפריון דימיטיר (Δημήτηρ), לה היתה בת יחידה ואהובה בשם פֶּרסֶפוֹנֶה (Περσεφόνη ). ויהי היום, ותצא פרספונה לשוח בשדה, והנה הַאדֶס, אל השאוֹל האכזר, פורץ מבטן האדמה וחוטף אותה, כמנהג גוברין יהודאין (עיינו סוף שופטים). דימיטיר לא יודעת את נפשה מרוב צער, וכתוצאה מכך בצורת קשה פוקדת את הארץ, היבול קמל והבהמות מתות. כיוון שכך, בני האדם מפסיקים להקריב קרבנות, והאלים הזועמים תובעים מזאוס לפתור את הבעיה. זאוס תובע מהאדס לשחרר את פרספונה, אבל הלה התחכם – מכיוון שחוק בל יעבור היה כי מי שאוכל או שותה משהו בשאול לא יכול לעזוב אותה לעולם (עיינו מל”א יג), פיתה האדס את פרספונה שתאכל רימון (!) – היא הספיקה לאכול ארבעה גרגרים ואז הגיע שליחו של זאוס עם פקודת השחרור. לאחר דין ודברים הוחלט על פשרה לפיה פרספונה תחזור לאמה, דימיטיר, אבל ארבעה חודשים בשנה – חודש לגרגר, חודש לגרגר – היא תשוב לשאול. ואכן פרספונה שוחררה ופגשה את אמה, ומי שלא ראה שמחת הפגישה לא ראה שמחה מימיו – וכמובן שהגשם חזר, והארץ שבה לפרוח ולצמוח. אלא שארבעה חודשים בשנה שבה דימיטיר להתאבל על בתה כי איננה, כי לקח אותה האדס אליו לשאול.

לא צריך להיות חוקר מיתוסים דגול כדי להבין שהסיפור הזה הוא אלגוריה על מחזור עונות השנה המרכזיות – לאחר ארבעת חודשי הקיץ היבשים והשדופים (=פרספונה בשאול) מגיע סוף סוף הסתיו ועמו הגשם הראשון (=פרספונה נפגשת עם דימיטיר), וחוזר חלילה.

ואיך זה קשור אלינו?

הטקס המסתורי באֶלֶאוּסיס – אז והיום

מסתבר שהמיתוס על דימיטיר ופרספונה היווה את הרקע לטקס מסתורי שהתרחש בעת העתיקה בעיירה אלאוסיס (Ἐλευσίς) שמצפון לאתונה, והיה אחד הידועים ביותר בעולם היווני-לטיני (ראו כאן). משתתפי הטקס הוכרחו לשמור על סודיות ולא – יוצאו להורג, ולכן לא נשאר לנו פירוט מדויק של מה שהתרחש שם, אבל מה שכן ידוע לנו (ראו למשל כאן) מצביע על הקבלה מפתיעה לחג הסוכות שלנו:

שחזור של הטקס המסתורי באלאוסיס – שימו לב לערבה!

* הטקס הגדול החל ב- 14 לחודש Boedromion, המקביל לספטמבר הלטיני, המקביל לתשרי העברי.
* הטקס התחיל בצעדה מאתונה לאלאוסיס כשהמשתתפים אוחזים ענפי עצים ומנופפים בהם.
* באלאוסיס עצמה נטלו הכהנים ענפים בידיהם והכו בהם את הארץ.
* בהמשך, שני כהנים לקחו שני כלים מלאים מים וניסכו אותם, אחד למערב ואחד למזרח.
* במקביל, משתתפי הטקס הביטו לשמים וצעקו “גשם”, ואז הביטו לארץ וצעקו “התעברי!”.

הדמיון לחג הסוכות זועק מכל פרט ופרט בטקס הזה, אבל זה לא נגמר ביוון העתיקה. בחסדי זאוס, זכתה אנתרופולוגית בשם Evy Johanne Håland, שביצעה עבודת שדה בכפרי יוון בשנות ה-90′ של המאה הקודמת, לגילוי מרעיש: לעיניה הנדהמות התרחש טקס דומה מאוד לאותו טקס עתיק, על ידי הכפריים המקומיים! מסתבר שאותן שנים בהן שהתה החוקרת ביוון, היו שנות בצורת שחונות, והממשל היווני הורה על מצב חירום (“יוון מתייבשת”:). באופן טבעי וללא כל הודעה מוקדמת, פצחו הכפריים בטקס שנקרא Kalogeros (“הזקן הטוב” = נזיר – אין הסבר למהות השם), וזה בגדול מה שקרה בו:

הצעירים קצצו ענפי עץ אגוז וחבטו בהם על הארץ, למקרה שהיא לא מגיבה כראוי אל השמים ולא מקבלת את הגשם אל תוך רחמהּ… הזקנים הלכו עם ענפים ארוכים וישרים בידם – מעין שרביטים (או לולבים, אם תרצו) – ורקעו בהם על הקרקע… במהלך הפסטיבל נהגו האנשים להתיז מים זה על זה… (המאמר, הספר)

מקור אפשרי לחביטת הערבות – שבט אבוריג’יני באוסטרליה (לחצו למעבר לסרטון)

הרי לנו טקס עתיק יומין שקם לתחייה באופן טבעי – אין כל רמז שאותם כפריים ידעו בכלל על טקסי המסתורין באלאוסיס או שהתכוונו במודע לחקות אותם – ועיקרו הוא חביטת ענפים בקרקע כדי לבקש גשם ופריון. לצערי לא מצאתי תיעוד מצולם של הטקס הזה, אבל מצאתי משהו אחר – כנראה של עשרת השבטים:) – בסרטון ממנו נלקחה התמונה משמאל – לחצו ותהנו!

ניסוך המים

אם נחזור ליוון, יש נקודה אחת מעניינת במיוחד בטקסים האלו והיא ‘ניסוך המים’ שבוצע בטקס העתיק, והתזת המים בטקס המודרני. כידוע, ניסוך המים במקדש היהודי התבצע כל ימי החג, והוא היה שנוי במחלוקת עזה של הפרושים מול הצדוקים, כיוון שאין לו כל מקור בתורה. השיא היה כשפעם אחת עלה צדוקי\בייתוסי אחד (לפי יוסף בן מתתיהו ייתכן והיה זה ינאי המלך) לנסך מים בחג, וניסה להפגין ברבים את הבוז שלו לטקס:

תנו רבנן, מעשה בצדוקי (בתוספתא: בייתוסי) אחד שנסך על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. ואותו היום נפגמה קרן המזבח… (בבלי סוכה מח ע”ב)

מה שמעניין כאן הוא ההקבלה למנהג חיבוט הערבה, שגם הוא – כאמור לעיל – היה מוטל בספק בעיני הבייתוסים, וגם שם היו אלו עמי הארץ שהגנו על המנהג, גם במחיר חילול שבת! כדי למנוע את הישנות המצב הזה דאגו חכמים שיום הושענא רבה לעולם לא יחול בשבת, וכך נכתב בירושלמי (סוכה ד, א [נד ע”א]) בתרגום שלי: “רבי סימון פקד על אלו המחשבים (את לוח השנה): תנו דעתכם שלא תעשו לא תקיעה (=ראש השנה) בשבת, ולא ערבה (=הו”ר) בשבת. ואם אתם נדחקים, עשו תקיעה ואל תעשו ערבה“. במילים אחרות, רבי סימון העדיף שראש השנה יחול בשבת ולא יתקעו בשופר, מאשר שהו”ר יחול בשבת ולא יוכלו לחבוט ערבות! ואכן כבר תמהו על כך בעלי התוספות (סוכה מג ע”ב ד”ה ‘לא יקלע’): “ותימה, דאיום ערבה שהוא זכר למקדש בעלמא חיישינן, ואהני דאורייתא לא חיישינן!” – ולא מצאו תשובה…
אגב, מעין מקבילה לכך אפשר לראות בהתעקשות של רבנים חרדים לקיים את ההדלקה בל”ג בעומר במוצ”ש, למרות חילול השבת הוודאי שזו תגרום – גם שם מדובר במנהג בעלמא, ועדיין חמורה עליהם הדלקת מירון מחילול שבת…

מדוע דווקא חביטה בקרקע?

בשורה התחתונה נמצאנו למדים מאותם טקסים יווניים, שחביטת הערבות במקדש, כמו גם ניסוך המים, היו ככל הנראה מנהגים עממיים ששורשיהם נעוצים בבקשה הטבעית לגשם. בשל הפופולריות הרבה שלהם, אימצו אותם חכמים והפכו אותם לחלק בלתי נפרד ממנהגי החג המקודשים, ומשחרב המקדש ובטל ניסוך המים, נותרנו עם חיבוט הערבה שהפך לחשוב כל כך עד שכל לוח השנה ‘הונדס’ כך שיום ערבה לא יחול בשבת.
נותר לנו רק לנסות ולהבין מדוע חבטו את האדמה, ולא – כמתבקש – את השמים, שאמורים להוריד גשם?!

ההסבר המיתולוגי

ההסבר הראשון מבוסס על המיתוס שתקצרתי לעיל, אודות דימיטיר ופרספונה. כזכור, פרספונה נחטפה לשאול, הנמצאת בבטן האדמה, ומטרת הטקס המסתורי באלאוסיס היתה לשחרר את פרספונה שתשוב לאמה, דימיטיר. החבטה בקרקע מייצגת, אם כן, את התביעה מהאדס, אל השאול, לשחרר את פרספונה לחופשי מבטן האדמה.

ההסבר ה’נשי’

הסבר אחר נעוץ בתובנה אותה דליתי בחפירותיי בקרקע המקרא וספרות חז”ל, במהלכה גיליתי תובנות מעניינות לגבי משמעותה של האדמה, ומסקנתי היתה כי אדמה = אשה (עיינו בפוסט כאן). המקרא רואה את האדמה\ארץ כמי שנבעלת, נזרעת ויולדת, ומסתבר שהיא יכולה להיות טמאה, נדה וזונה; חז”ל מוסיפים לכך את הקרקע הבתולה, מדברים על “נסתחפה שדך” כשהכוונה לאשה, והשיא הוא בביטוי הקולע של אביי “אסתר קרקע עולם היתה” – וכפי שהראיתי בפוסט הנ”ל, כל מגילת רות בנויה על התפיסה שהאשה והקרקע (השדה) הם היינו-הך.
מהי אם כן משמעות החביטה בקרקע? ובכן, נראה להסביר שהחביטה נועדה להוות מעין ‘זירוז לידה’ – לאחר שהאדמה הושקתה בגשם (או בניסוך המים הסמלי), מכים אותה כדי שתתעבר ותוליד כבר את התבואה.

ההסבר היהודי (בעקבות הרב אוריאל עיטם)

הסבר שלישי עלה בדעתי בעקבות מאמר של הרב אוריאל עיטם (“המים העליונים, המים התחתונים“), שהעלה תמיהה גדולה בדבר היותם של הגשמים סימן קללה בחג – והרי כל החג (ובעיקר ההושענות) אינו אלא בקשה ארוכה לגשם, ומדוע אם יורד סופסוף גשם בחג זו קללה?!
תשובתו, בקצרצרה, היא זו: המצב האידאלי המתואר בבראשית ב הוא של “וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה” – כלומר, בגן עדן לא ירדו גשמים! הגשם נדרש רק לאחר החטא – אבל בחג הסוכות (שלפי אחת הדעות לא היו אלא ענני הכבוד במדבר, ונרמזים מהפסוק “ואד יעלה”) האידיאל שלנו הוא לשוב למצב של גן העדן, בו האדמה מושקית מאליה, מהמים התחתונים, ולא מהגשם – ולכן האתרוג מוגדר ככזה ש”גדל על כל מים” וגם הערבה גדלה על מי הנחל – ולא על מי גשמים:

החיים במציאות טבעית, שבה נובעים וזורמים מים תחתונים אשר מצמיחים עצי פרי נחמדים למראה, טובים למאכל ומלאי שפע, הם חיים בדמותה של המציאות הראשונית שבגן־עדן. חג הסוכות מחזיר אותנו לשם. תפקידן של מצוות החג, להחזיר אותנו כביכול לגן־עדן, מפענח את היותם של הגשמים בו סימן קללה – סימן לקללת אדם הראשון שהולידה את הריחוק ואת התלות בגשם.

לפי הרעיון הזה, אפשר להסביר שחביטת הערבות בקרקע נועדה לעורר לתחיה את אותם “מים תחתונים” שישובו לנבוע ולהשקות את האדמה, כמו בגן עדן מקדם.

אז מה עושים מחר בתפילה?

נדמה לי שאחרי כל הכתוב לעיל, יש לנו מספיק כוונות ייחודיות לכוון בהם בעת חביטת הערבות, במקום המלמול של קטע התפילה הקבלי המעורפל – ובכל מקרה, ליתר ביטחון, תישארו בקרבת ממ”ד כלשהו למקרה שדווקא ההסבר האסכטולוגי הוא הנכון ומחר צפוי להגיע סוף העולם:)