פרשיות השבוע הנוכחיות מלאות מצוות כרימון, אך את רובן היהודי המצוי לא זוכה לקיים, בעיקר בגלל החוסר במקדש (ובגלל גישה פחות דע”אשית לחיים:) אבל הדבר המוזר הוא שגם מצוות שהיה אפשר לקיים בדורנו, זוכות להתעלמות יחסית – ועל שתיים מהן העיר לאחרונה ד”ר אבי שוויקה בקבוצת פ”ב חדשה ומעניינת: האחת מפרשת כי תצא היא מצוות “נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת”, שמשום מה שקעה לתהום הנשייה – והשנייה והידועה יותר, היישר מפרשת שופטים: “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”. ואלו דבריו שנכתבו בנימה אישית:

כל ימיי אני מתהלך בעולם בתמהון גדול מאוד – אני חי בעולם, בעם, בתקופה, שבו כולם בטוחים שהאלילות היא משהו פרהיסטורי, משהו של העבר הרחוק, משהו שכבר מזמן השארנו מאחורינו. שעבודה זרה זה דבר שנעלם ואיננו אחרי תקופת התנ”ך… אני רואה אלילות בכל מקום. לא צריך לנסוע להודו בשביל זה. רואה אותה בחצרות האדמו”רים, רואה אותה בהערצת הגדויילים, רואה אותה במרן המשקיף מלמעלה, בתמונה של הבבא סאלי התלויה בדוכן הפלאפל, בחסידות, בקבלה, בעלייה לקברות צדיקים, בעלייה לרגל למירון ולאומן. איפה לא. נראה שכולם רגילים לכל זה…

ואכן ההקשר של מצוות תָּמִים תִּהְיֶה הוא ברור – איסור מוחלט “לתחמן” את ה’ בדרכים עקיפות: “לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים (מקובלים?) מְעוֹנֵן (“שעה המסוגלת”?) וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (בבות?) וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (ברסלב?)… תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”.
אבל כדי ללמד מעט סנגוריה על עם ישראל, ובייחוד עם פתיחת חודש אלול, ראיתי לנכון להציג בקצרה את “תולדות האלילות הישראלית” (במחווה ל”תולדות האמונה הישראלית” של קויפמן). מעין מבט-על שעשוי להבהיר איך הגענו עד הלום ומדוע העבודה הזרה בצורותיה השונות תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית.

תולדות האלילות הישראלית

תקופת האבות

כידוע, אברהם בא מבית של עובדי אלילים – כמפורש ביהושע כד: “בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים“. לפי האגדה, אבר(ה)ם העברי הצעיר שיבר את פסלי אביו, אבל שני דורות מאוחר יותר מגיעה רחל אימנו (כן, זאת מ”קבר רחל” רווי הסגולות), וגונבת מבית אביה את… התרפים, הלא הם אלֹהיו של לבן. בהמשך מתברר שהיא לא היחידה – יעקב נאלץ לבקש מבני ביתו “הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ”, וכשהם מביאים לו אותם הוא לא משמיד אותם, חלילה, אלא מסתפק בטמינתם “תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם”.

תקופת מצרים

כמה שנים מאוחר יותר, בני ישראל יורדים למצרים. התורה לא מגלה לנו מה הם עשו שם בשעות הפנאי, אבל לרוע המזל, יחזקאל דווקא כן: “וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ… אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם” – ומכאן המקור לאגדות חז”ל על מ”ט שערי טומאה ועל כך שארבע חמישיות מישראל מתו במכת החושך.
גם לאחר יציאת מצרים המשיכה העבודה הזרה להיכרך כנחש על עקבנו, החל מעגל הזהב וכלה בנחש הנחושת, לו סגדו ישראל עד ימי חזקיהו (!), ככתוב במלכים: “וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ”.

תקופת השופטים

צלמי נשים (אשרה?) מיהודה המקראית

החגיגה, כך מסתבר, לא נעצרה עם הכניסה לארץ. יהושע נאלץ לכנס בסוף ימיו את העם ולהציב להם אולטימטום: “וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה’ וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר” – ובהמשך תקופת השופטים המצב הלך מדחי אל בכי, ואפילו שמואל – מאות שנים אחרי יהושע – נאלץ שוב לחזור על דברי יהושע: “הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת…”. בהמשך אנחנו שומעים ששאול מסיר את האובות והידעונים מהארץ, אבל ברגע האמת הוא עצמו נזקק לבעלת אוב, ו-הופ! “וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אֹוב בְּעֵין דֹּור” – לא מפליא, בהתחשב בעובדה המעניינת שבִּתו של שאול, מיכל, החזיקה בביתה… תרפים! (מסורת מבית רחל, אם שבט בנימין?). לגבי דוד, יש לנו רמז מעניין – לאחר מלחמתו בפלשתים מסופר בשמ”ב (ו) “וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו” – אך בעל דברי הימים (יד) מתאר זאת כך: “וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאמֶר דָּוִיד וַיִּשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ” – כנראה שבימיו (=ראשית ימי הבית השני) לא עלה על הדעת שדוד ואנשיו יקחו כשלל פסילי ע”ז! יש לציין כי הממצא הארכאולוגי מגלה כי בישראל המקראית הסתובבו בבתים צלמי פריון שונים ומשונים, ככל הנראה של האשרה\עשתורת, מה שמסביר את השאננות בה מתייחס מחבר ספר שמואל לתרפי מיכל ולעצבי דוד.

תקופת המלוכה

טוב, זה מתחיל להיות קצת מייגע – אז אני מניח שכולכם שמעתם על ספרי מלכים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, הושע, עמוס, מיכה וצפניה = כרבע מהתנ”ך, שרובו עוסק בעבודה הזרה שעבדו ישראל ובתוצאותיה הצפויות – חורבן ממלכת ישראל וכ- 140 שנה לאחריה חורבן מלכת יהודה. אבל הדבר המדהים הוא מה שקורה מייד לאחר החורבן, ולמעשה לאחר רצח גדליה בן אחיקם – ירמיהו שנגרר בעל כרחו עם פליטי יהודה למצרים, מגלה שהם ממשיכים לעבוד ע”ז גם שם, והוא מצווה עליהם לחדול מכך. והנה תשובת העם שעליה נאמר (אייקון יד על הפרצוף ‍♂️):

הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה’ אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ. כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ. וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ.

תולדות האלילות היהודית

עם הקמת הבית השני והפיכתו של עם ישראל לעם היהודי, נראה שיצר הע”ז עלה בסערה השמיימה, כאגדת חז”ל – וספרי הנ”ך מאותה תקופה נעדרים כל תוכחה כנגדה. אבל נראה שהיצר הזה רק עבר סובלימציה, שכן במקום לעבוד לאלהים אחרים, התחילו “לעבוד” את המלאכים ולהאמין בשדים ורוחות.

ספר דניאל והספרות החיצונית

שמות מלאכים בספר חנוך (א, ו)

ספר דניאל הוא היחיד בתנ”ך שמזכיר במפורש שמות של מלאכים – מיכאל וגבריאל – ובכך נפתחו שערי שמים ומבול של מלאכים בא לעולם היהודי: ספר חנוך (א, ט, א) מזכיר יחד עם מיכאל וגבריאל גם את אוריאל ורפאל – הרביעיה הסודית המוכרת לחלקנו מקריאת שמע שעל המיטה. ובקטגוריית המלאכים הרעים מגדיל ספר חנוך לעשות ומונה כעשרים כאלו, ביניהם שמחזי, ארכִּבָּה, רמאל, כוכביאל ועוד ועוד. ספר היובלים מוסיף לגלריה את “מלאך הפָּ\פְּנים” שבספרות ההיכלות מכונה בשם היווני מטטרון (מֶטָה-תְ’רוֹן = μετὰ θρóνος = ליד הכסא) – ובשמו זה הוא מככב בספרות חז”ל שאף הגדילו לעשות וקבעו כי “וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה’ – זהו מטטרון ששמו כשם רבו” (!).

תקופת חז”ל

בספרות התנאית יש צניחה דרמטית באיזכורי מלאכים ורוחות – עם זאת, אנחנו שומעים על שמעון בן שטח שהורג 80 מכשפות, התוספתא נזקקת להורות מה לעשות במי ששחט “לְשׁוּם חַמָּה, לְשׁוּם לְבָנָה, לְשֵׁם כּוֹכָבִים, לְשֵׁם מַזָּלוֹת, לְשֵׁם מִיכָאֵל הַשַּׂר וּלְשׁוּם שִׁלְשׁוּל קָטָן” ור”ע קובע כי “הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה” (צירוף מקרים?) אין לו חלק לעולם הבא. ובכלל נראה שעניין הסגולות מתחיל לצבור תאוצה, לפחות לפי האיזכורים הרבים של קמעות בספרות התנאית.

כשעוברים לספרות האמוראית, מגלים צמיחה דרמטית בתחום המאגיה – אינספור סיפורי שדים ורוחות, תרופות אליל\סבתא, לחשים שונים ומשונים ומעשי חכמים שנראים לקוחים מהארי פוטר:

ינאי נקלע לפונדק אחד; אמר להם: השקוני מים, הביאה [בעלת המקום] לפניו תבשיל. ראה שמרחשות שפתיה,  השליך מעט ממנו, נעשו עקרבים. אמר להם: אני שתיתי משלכם, שתו גם אתם משלי. השקה אותה, נעשתה חמור, רכב עליה והלך לשוק. באה חברתה, “הפשירה” אותה, ראוהו שהוא רוכב על אישה בשוק. (סנהדרין סז. בתרגום לעברית)

“מי כתבה קערת השבעה” – ספרה של דורית קידר

יתרה מכך, הממצא הארכאולוגי מאשש באופן מפתיע את הטקסט – שכן בבבל\פרס נמצאו “קערות הַשְׁבָּעָה” מהתקופה התלמודית, שנכתבו בין השאר על ידי נשים יהודיות – ועל הקערות נכתבו לחשים וכשפים, יחד עם איזכורי שמות קדושים ולעיתים אף ציורי שדים, והכל ברוח הגמרא הקדושה.

מאגיה בחגי ישראל

“זה חליפתי”… (אדם בחליפה עם בני משפחתו – צילום: נתנאל אדלר, מתוך בלוג עונ”ש)

בתקופה המעט-זנוחה שלאחר חתימת התלמוד, התקבעו בעם היהודי כל מיני מנהגים ששורשם הוא, בפשטות, אמונות טפלות \ עבודה זרה בשיתוף – ובראשם מנהג הכפרות, עליו הסכימו הראשונים שהוא “מדרכי האמורי” (=עבודה זרה), אך אהבת העם אליו קלקלה את השורה עד כדי צינזור כותרת סעיף תר”ה בשולחן-ערוך שהגדיר אותו כ”מנהג של שטות”. מנהג מאגי נוסף שרווח בימי הביניים היה צפייה בצל האדם לאור הירח בליל הושענא רבה, כאשר מי שלא רואה את צל ראשו – אות הוא כי ימוּת השנה. למעשה, כבר נענועי הלולב והקפות המזבח שמקורם אצל התנאים היו רוויי מאגיה, והושענא רבה, כשיאו של חג הסוכות, רק ריכז סביבו מנהגים מאגיים דומים.

יהדות אירופה

כדי לא להכביד יותר מדי, אני מדלג באלגנטיות על ימי הביניים ועובר לעת החדשה (?) באשכנז, מכורת אבותיי. והנה שם, אשכנזים עילאיים ומתנשאים, מתגלה קלוננו – מסתבר כי אבות-אבותינו היו שטופים באמונות טפלות עד למעלה-ראש: האיסור על שתיית מים בתקופה רווח דווקא באירופה (וצץ לפני כמה שנים בריכוזים החרדיים בארה”ק), בימים הנוראים הנשים נהגו למדוד את בית הקברות (!) בחוט שממנו עשו פתילות לנרות לביה”כ, וראש החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, היה למעשה משהו שבין רופא אליל למגרש שדים ורוחות. כמו-כן, ובהשפעת עמי הסביבה רווחו באירופה אמונות טפלות כמו הרתיעה מחתולים שחורים, סירוב לשבת בפינת שולחן, יריקה במצבים שונים ואפילו משהו שהייתי עד לו אצל סבא שלי ע”ה, שנזף בי פעם כששרקתי בטענה ש”שריקה מביאה דָּלֶס!” – הוא לא ידע להסביר לי מה זה דָּלֶס, ועברו שנים עד שקלטתי שאין דָּלֶס אלא דַּלּוּת במבטא אידישאי, כל אלו רעיונות שרווחו אצל שכנינו הרוסים מאז ועד היום הזה.

לאור כל זאת, לא ייפלא שדווקא בקרב אשכנזי ב”ב צצו בשנים האחרונות מנהגים ספק פגאניים ספק נוצרים כמו “יין הסגולה” ו”ריבת האתרוגים” של בני הזוג קנייבסקי, “שמן הישועה” של הרשב”י וכדומה – שכמובן מלווים כולם בבקשות תרומה מהפתאים המבקשים לזכות בסגולה.

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו

כעת אלכה ואשובה אל אישי הראשון, הלא הוא ד”ר אברהם לבית שוויקה מארם צובא שהתרעם על התופעות האלו, ואענה לו בצער מהול בהשלמה – אלה יהודיך, ישראל! ומה שלא הצליחו לעשות מ”ח נביאים ונביאות, ואחריהם אינספור חכמים ונבונים, כנראה שגם אנחנו לא נצליח. אלא הנח להם לישראל – אם אינם עובדי אלילים, בני עובדי אלילים הם…:)