ספרי שמואל ומלכים נחשבים, ובצדק, כעמודי התווך המרכזיים של ההיסטוריה הישראלית במקרא. ההוכחה הבולטת ביותר לכך היא ספר דברי הימים – הספר הזה, שנראה כתשובה מילולית למטלה “סכם את התנ”ך בלשונך”, לא ממש ‘סופר’ את התורה או את ספרי יהושע ושופטים, שלא לדבר על ספרי הנביאים והכתובים האחרים. למעשה, מחברי הספר הצליחו לדחוס את 3400~ השנים מבריאת העולם ועד לשיבת ציון כבר בשמונת הפרקים הראשונים של דה”א: פרקים אלה מכילים כמעט אך ורק רשימות יחס ארוכות, ללא כל איזכור של האירועים ההיסטוריים המוכרים משאר המקרא – לרבות יציאת מצרים, האירוע הפופולרי ביותר במקרא, שמחברי דברי הימים הקפידו להתעלם ממנו לאורך כל ספרם. מצד שני, מפרק ט ואילך, המחברים העתיקו את רוב ספרי שמואל ומלכים (בשינויים רבים, כמובן), תוך דגש רב על ימי דוד.

דוד ואדום – רשומון מרובע

תופעת הכפילות הזו מתעצמת לנוכח העובדה שדוד הוא מחברם של כמה וכמה ממזמורי תהלים, שמכילים לעיתים רמזים היסטוריים לקורותיו של דוד. התוצאה היא שקורות דוד ומלכותו הם הנרטיב המפורט ביותר במקרא, כאשר חלק מאירועי אותה תקופה חוזרים פעמיים ואפילו שלוש. אבל ישנו אירוע אחד ויחיד מבין כל אותם אירועים, שמחזיק כנראה בשיא האיזכורים המקראי, חוץ מיציאת מצרים – הוא חוזר בצורה כזו או אחרת לא פחות מארבע (!) פעמים במקרא, והוא עוסק בתקרית שולית יחסית במסגרת מלחמת דוד באדום.

א. שמואל ב (ח יג-יד)

וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם* בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף. וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד וַיּוֹשַׁע ה’ אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ.
*כנראה שמדובר בטעות סופר וצ”ל אֱדוֹם (כך בכמה כתבי יד), או שיש לקרוא כתרגום השבעים: “…בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח…”

ב. דברי הימים א (יח יב-יג)

וְאַבְשַׁי בֶּן צְרוּיָה הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף. וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים וַיִּהְיוּ כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד וַיּוֹשַׁע ה’ אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ.

ג. תהלים (ס א-ב)

לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד. בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף.

___

ד. מלכים א (יא טו-טז)

וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם.

___

כדי להבין למה מיקמתי בנפרד את הסיפור הרביעי, זה של מלכים א, הרי לכם טבלת השוואה בין הסיפורים:

מהטבלה אפשר לראות בקלות שהסיפור במלכים שונה כמעט בכל פרט מהסיפורים האחרים – למרות שהוא חולק איתם את המאפיין הכללי של אירוע אלים מול אדום בימי דוד.
אבל הדבר המפליא יותר בסיפור במלכים הוא לא הפרטים, אלא דווקא המיקום שלו בפרק יא העוסק בכלל באחרית ימי שלמה! למעשה מדובר כאן במין רטרוספקטיבה אגבית, שהוכנסה בהערת שוליים כדי להסביר מדוע ברח הדד האדומי, ה”שטן” של שלמה, מאדום. בזכות ההערה הזו, זכה האירוע לאיזכורו הרביעי במקרא ובכך “עקף” את שאר סיפורי דוד שבדרך כלל סופרו בשמואל, דברי הימים ולכל היותר נרמזו בתהלים.

אז מה באמת קרה באדום?

ליבו של האירוע במלכים הוא עלייתו של יואב “לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים”, ב-ה’ הידיעה – אלא שהסיפור כפי שהוא לפנינו אינו טורח לגלות לנו על אלו חללים מדובר. רש”י במקום נחלץ לעזרה, ומציע את הפירוש שהפך מאוחר יותר למיינסטרים בפרשנות המסורתית:

“לקבר את החללים” – שקברו להרוגים של אדום. הוא שנאמר שם בספר שמואל “ויעש דוד שם בשובו מהכות את אדום”, שהיו הכל מקלסין אותו איש חסיד שקובר את הרוגיו. וכן הוא אומר במלחמות גוג ומגוג “וקברו כל עם הארץ והיה להם לשם”…

כמובן שפירוש זה קשה מאוד, גם לאור מה שידוע לנו על דמותו האכזרית של יואב, וכל שכן לאור הטבח שערך באדום במשך שישה חודשים; וכפי שתמה ההיסטוריון זאב יעבץ (ספר תולדות ישראל, ב, עמ’ 167 – ותודה ל’דעת מקרא’ על ההפניה):

גמילות חסד של אמת מצד זה, והרג ואבדן מצד זה?!

יואב – גומל חסדים או רוצח אכזרי?

לעומת זאת, המיוחס ליונתן תרגם “לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים = לחלצא קטיליא”, כלומר, יואב לא טרח לקבור את החללים אלא לקחת את שללם (השוו בראשית לד כז: “בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים”), וכמה חוקרים מודרניים קיבלו את הפירוש הזה. מנגד, אחרים הציעו הצעה נועזת יותר ולפיה ההרוגים היו ישראלים ולא אדומים. הם נהרגו כנראה במסגרת הטבח באדום, ויואב חלק להם כבוד אחרון בכך שהשתתף בקבורתם. הצד השווה בפירושי כל החוקרים הוא, שלדעתם האירוע הזה אינו חלק מה”רשומון” שתיארתי לעיל. כלומר, מדובר באירוע נפרד שאין לו קשר למלחמת דוד באדום (כמו שמוכח מהשינויים הרבים  בפרטים), ולכן הוא נדחק לספר מלכים כהערת אגב. מעניין לציין שקדם להם בכך רבי יוסף כספי, שאמנם סבר שהחללים היו אדומים אבל הניח שמדובר באירוע נפרד שאינו קשור לאירוע שנזכר בשמואל ובדברי הימים – ושימו לב למשפט הסיום שלו:

והנה כל זה לא נזכר במקומו ולא במקום אחר… כי אין חובה שיודיענו הדבר בסִבותיו בכל מקום. גם ראה אֹמרו “כי ששת חדשים” – שאינו רק בֵּאור אל איך הרג כל זכר באדום. וכל אלה הענינים הם תחת כללים סודיים מאד, והכל אוצר ה’ יבֹא.

בשורות הבאות ננסה להיות הולכי רכיל מגלי סוד ולפענח את סודו של כספי, גם אם לא התכוון אליו בדיוק (הערה – מי שקרא את פירוש ‘דעת מקרא’ יגלה שכבר הם גילו את הסוד, ע”ש).

תהלים ס – מזמור או קינה?!

מזמור ס בתהלים מוכר בזכות פסוק אחד בוטה, שהמדרש שם בפי לוחמי בר כוכבא: “בשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים: לא תסעוד ולא תסכיף [לא תעזור ולא תשחית], הדא הוא דכתיב: “הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ”. אבל ההקשר המפתיע של הדברים מתגלה כשקוראים את המזמור המלא – שימו לב לפסוקים המודגשים באדום:

א לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד. ב בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף. ג אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ. ד הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה. ה הִרְאִיתָה עַמְּךָ קָשָׁה הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה. ו נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה. ז לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי. ח אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד. ט לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי. י מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי. יא מִי יֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם. יב הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ. יג הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם. יד בֵּאֱלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ.

לכאורה, כותרת המזמור (פס’ ב) מפנה אותנו לשרשרת הנצחונות הגדולים של דוד המתוארת בשמואל ב ח, שאחד מהם היה הנצחון על אדום. היה מתבקש אם כן להמשיך בפסוקי הלל והודאה על הנצחון, כמו פס’ ח-יא שכל כולם גאוות מנצחים. אבל במקום זה אנחנו נתקלים ב”אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ”!
אחסוך מכם את אוצר הפירושים שהוצעו להסבר המזמור, החל בחכמי ישראל וכלה בחכמי גרמניה ועוזריהם משאר העמים – שכן התשובה הברורה נכתבה כבר בתרגום הארמי לתהלים שתרגם כך את סופו של פסוק ב:

“וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף” – וּמִבָּתַר כֵּן תָּב יוֹאָב וּמְחָא יָת אֱדוֹמָאֵי בְמֵישַׁר מִילְחָא וּנְפַלוּ מֵחֵילֵיהוֹן דְּדָוִד וְיוֹאָב תְּרֵין עֲשַׂר אַלְפִין [ואחרי כן שב יואב והכה את האדומים במישור המלח ונפלו מצבאותיהם של דוד ויואב שנים עשר אלף].

התרגום הזה (שאינו המיוחס ליונתן) לא היה מוכר לרוב חכמי ישראל ולכן לא הוזכר בפירושי התנ”ך, אבל גם החוקרים החדשים, ככל שראיתי, התעלמו ממנו. כמובן שלא מדובר כאן באיזושהי פרשנות חדשנית לכתוב, שהרי המתרגם פשוט הוסיף את ארבע המילים המודגשות ובכך “פתר” את חידת הפסוקים הקודרים שבמזמור. אבל ההוספה הזו מקרבת אותנו לפתרון האמיתי של כל הרשומון הזה – שכן כמו שאפשר היה לראות בטבלה, הצד השווה בין מזמור ס לבין מלכים א הוא איזכורו של יואב דווקא. כלומר, שני המקורות מתייחסים לאותו אירוע!

פתרון הרשומון

האמת שכבר המלבי”ם (שמ”ב ח יג) רמז בקצרה לפתרון המתבקש, כשכתב “בכל אדום שם נציבים – ששם נציבים ומרדו וכבשם כולם, וישם נציבים בכל אדום”. אבל הפתרון המלא הוצע ע”י יעבץ שהוזכר לעיל, ואלו דבריו על הפסוק “לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים” במלכים א:

…אלא על כרחנו אנו אומרים, כי הקבורה והמלחמה לא היו שני הפכים, כי אם אב ותולדה. הקבורה הזאת גרמה למלחמה, והמלחמה הייתה מלחמת נקמת החללים והנקברים… כי אחרי צאת אבישי וגדודיו לעזור את ישראל הנלחמים על ארם, נפלו האדומים בטח על הנציבים ועל מעט אנשי המצב אשר הציג שם מבני ישראל, ויהרגום באכזריות חימה…

כלומר, ה’חוליה החסרה’ עפ”י יעבץ הייתה התקפת-פתע של האדומים על חיל-המצב הישראלי, והיא זו שמסבירה את כל השתלשלות האירועים:

1. דוד ויואב עלו להילחם בארם (שמ”ב ח), אך חששו מהתגרות מצד אדום, שעמדה בדרכו.
2. לשם כך שלחו את אבישי ל’אבטחת הציר’ מול אדום – לאור התנגדות בני אדום נאלץ אבישי להרוג בהם 18,000 איש בגיא מלח, ושם עליהם נציבים (דה”א יח).
3. אבישי שב להילחם עם דוד בארם, ובעודם נלחמים עלו אנשי אדום על הנציבים ומעט הצבא שהיו עמם וטבחו בהם (זהו האסון המסתתר ברקע האירועים).
4. כאשר שמעו על כך דוד והעם, נפלה רוחם – ועל רקע זה הושר מזמור ס בתהלים.
5. אז נשלח יואב לקבור את החללים ולנקום את דם ההרוגים – ויואב אכן עשה זאת; במלחמה הראשונה הרג 12,000 איש מאדום, ואחר כך ישב עוד שישה חודשים עד שהרג כל זכר באדום (מל”א יא), ואז שם בשנית נציבים על אדום (שמ”ב ח), שהחזיקו בנציבותם עד ימי יהושפט (“וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ” – מל”א כב מח).

“הכלל הסודי” של כספי = האסון המקרי?

אין ספק שההתקפה האדומית על אנשי דוד הייתה התקפת-פתע לא צפויה, וגרוע יותר – היא עומדת בניגוד גמור לתיאור הצלחותיו הצבאיות המתמשכות של דוד. בקיצור, זהו עוד אסון מקרי וחסר הצדקה תיאולוגית. אם הסיפור היה משובץ במקומו ה’נכון’, במסגרת מלחמות דוד המתוארות בשמ”ב פרק ח, היינו חווים אנטי-תיזה בוטה להבטחת ה’ לדוד שבאה לידי ביטוי ארוך ומפורט בפרק ז! לכן כנראה בחר מחבר שמ”ב (ובעל דה”ב בעקבותיו) להתעלם מהאירוע לחלוטין.
בתהלים, לעומת זאת, יש הרבה מזמורי תלונה קשים, עם או בלי תקווה או ישועה בסיומם – ומזמור ס לא מהווה חריגה מהכללים בהיבט הזה, ולכן האירוע נרמז שם בכותרת. כך גם קרה במל”א יא – הפרק נועד ממילא להוות תוכחה קשה כנגד שלמה המלך, ויכול להיות שאיזכורה המרומז של המכה שהנחיתו האדומים על דוד, מהווה מעין תקדים אירוני לשטן האדומי שקם לשלמה.

אם נחזור ל”כללים הסודיים מאוד” של רבי יוסף כספי, ייתכן שאחד מהם הוא הכלל אותו אני מנסה להדגים בסדרת הפוסטים הזאת = אין מקרה במקרא, וכשקורה אסון מקרי, הוא יוסתר או יטושטש.

לפוסט הקודם בסדרה:

וְקָרָהוּ אָסוֹן #1 – מלחמת גדעון