פרקים יב-יג בספר שמות הם זוג הפרקים המבולגן ביותר בתורה, גם מבחינת סדר הדברים וגם מבחינת תוכנם – ואחרי שהשלמתי את הפירוש שלהם בחומש (העתידי) אני יכול לומר די בוודאות שעד כה אין אף פירוש שמאפשר לקורא הנבוך למצוא את ידיו ורגליו בפרקים האלה + אין שום הסבר ‘מסורתי’ שמבוסס על הנחת תורה מן השמים שיכול להסביר ברצינות את הפרקים האלה.

הנה אמרתי את זה. ועכשיו לתכל’ס.

אין מוקדם ומאוחר בפרק יב

1) הבלגן מתחיל ממש בפסוק השני: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים…” – כלומר, אנחנו נמצאים במה שנקרא בימינו א’ ניסן.
אבל הרי לפני דקה (בפרק יא) משה עומד לפני פרעה ומודיע לו בשם ה’ ש”כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם” – ואכן בפרק שלנו, כשמגיעים סוף כל סוף לסיפור עצמו, כתוב כך (כט): “וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה’ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…”. כלומר, אנחנו כבר בי”ד ניסן!
במילים אחרות – פרק יב חוזר כשבועיים אחורה בזמן, בלי כל מילת הסבר או התראה מוקדמת!

2) במקבץ הציוויים הראשון ל”עֲדַת יִשְׂרָאֵל”, מונח שמופיע כאן לראשונה בתורה, אנו נתקלים בציווי חריג ומתמיה של נתינת הדם על פתחי הבתים, ובהמשך מופיע לפתע (גם הוא לראשונה) המושג “פסח”:

(ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת… (יא) וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה’.

אבל למה לתת דם על הפתח? ומה זה בכלל פסח?! זה יוסבר רק בהמשך:

(יג) וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם…

3) אותו כנ”ל, רק מוזר (וידוע) הרבה יותר, הוא הציווי על המצות והחמץ. זה מתחיל באיזכור אגבי של אכילת הפסח על מצות ומרורים שממשיך בציווי מפורט על המצות, ואחרי כל זה אנחנו נאלצים לחכות 24 פסוקים תמימים עד שמתקבל סוג של הסבר עקיף למצוות האלו:

(ח)… וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ… (טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ… כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל…
(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ…

4) עוד ‘קמט בזמן’ מופיע מייד בהמשך, כשהתורה פתאום מתייחסת ליציאת מצרים כאירוע שכבר קרה:

(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… (כז)… אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל… 

5) ועוד תופעה מוזרה צצה בסוף מקבץ הציוויים השני (או אולי השלישי? ראו בהמשך) של חג המצות – ההתייחסות לישראל כאילו הם כבר הגיעו לארץ ויושבים בה שנים רבות:

(יט)… כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. (כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת.

זה אולי נראה לנו מובן מאליו, אבל רק בהמשך נזכר הכתוב להזכיר לנו שאכן מתישהו בעתיד בני ישראל יבואו אל הארץ שה’ יתן להם, ושאז אולי יגורו איתם גרים:

(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה’ לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת… (מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה’…

6) ולסיום, היציאה ממצרים עצמה קורית כביכול פעמיים – פעם אחת באמצע הפרק, אחרי מקבצי הציוויים הראשונים על הפסח וחג המצות:

(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף… (מא)… וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה’ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

ופעם שנייה בסוף הפרק, אחרי מקבץ הציוויים הנוסף העוסק בחוקת הפסח:

(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ.
_{(אגב הפסוק הזה חוזר על פסוק כח – ולא ברור מה בדיוק עשו עכשיו בני ישראל שלא עשו כבר קודם לכן?!)}
(נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.

עד כאן בעיות בסדר – אבל מסתבר שגם תוכן הדברים עצמם מוזר ומבלבל, בעיקר ב’ערימת’ מקבצי הציוויים שהזכרתי קודם. 

תוכן הציוויים וביצועם בפרקים יב-יג

אז קודם כל כדי לעשות קצת סדר בחדר, הא לכם רשימת מקבצי הציוויים שלא פסקתי מלהזכירם קודם – והפעם אוסיף גם את פרק יג כדי להצדיק את כותרת הפוסט:

כל מי שרואה את זה יכול להבין למה חוקרי המקרא הם לפעמים אנשים מתוסכלים… קודם כל ישנו המאמץ העילאי שנדרש כדי לפרש את הדברים בצורה שעושה קצת שכל, ואחרי כל זה ישנו המאמץ העילאי לכבוש את את התסכול מול אנשים שמתעקשים לומר שכל זה נמסר למשה בסיני מילה במילה מפי הקב”ה…
למה שהקב”ה, עילת העילות וסיבת הסיבות, יעשה בלגן שכזה?!?!
אוקיי, חזרה לתוכן עצמו… אז גם אם נתעלם (שוב) מחוסר הסדר ונתייחס לכל מקבץ בפני עצמו, עדיין נמצא את עצמנו נבוכים כבני ישראל במדבר:

1) “בעיית שני הגופים” – הכתובים מחליפים באופן די מבלבל (אחרי ששמים לב לזה, כמובן) בין גוף שלישי לגוף שני:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם… וְיִקְחוּ לָהֶם… וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ … תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת… וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ… וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר… אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא…

2) “אני ולא מלאך!(?)” – כידוע מההגדה של פסח, ה’ לבדו הוא שעבר בארץ מצרים – אבל כידוע גם כן, הסתובב שם איזשהו “משחית” שלכאורה עשה מה שבא לו!

(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה… וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’…
(כג) וְעָבַר ה’ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם… וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.

3) הבדל של יום ולילה – אנחנו קצת מבלבלים בין השמות, אבל במקרא כולו (למעט יחזקאל מא, כא ואכמ”ל) יש הבדל חד וברור בין ה”פסח” ל”חג המצות”. הבעיה היא מתי בדיוק מתחיל ונגמר כל אחד מהם, וליתר דיוק – הערפול המוזר לגבי שאלת הלילה לעומת היום:

(ו) עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם… (ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה… (יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה…

אוקיי, ברור שהפסח הוא מבין הערביים עד הלילה. אבל מה נעשה עם שני הפסוקים הבאים?

(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’ לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.
(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ… (טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ…

אז רגע, הזיכרון הוא “היום הזה\הראשון” או “שבעת ימים”? ולאן נעלם “הלילה הזה”?
אולי בגלל זה אנחנו נתקלים פתאום בציווי הנוסף על המצות והחמץ, שכאילו חוזר מילולית על הציווי שנאמר זה הרגע – אבל עם הבהרה חשובה ומבלבלת:

(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.
(יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.

רגע, אז מה הוחלט? אוכלים מצות “בערב” או “בעצם היום הזה”?! 

4) ה’הצתה המאוחרת’ של משה – עוד בעיה קשה שעולה בשני הפרקים גם יחד היא הפער בין מה שה’ מצווה את משה לומר לזקנים\לעם, לבין מה שהוא עושה בפועל, בדרך כלל ב- delay די מציק:
4א) מצוות הפסח: כמו שרואים בטבלה, ה’ מצווה את משה על הפסח (#1) ואז על המצות והחמץ, פעמיים משום מה (#2-#3). משה, לעומת זאת, מוסר לעם רק את ציווי הפסח (#4-#5) וגם זה תוך דילוג על רוב הפרטים (אם כי הוא טורח להוסיף את הפרט השולי של אגודת האזוב, משום מה), והוספת מסרים עתידיים לדור הבנים.
4ב) חוקת הפסח: כדי לבלבל אותנו עוד יותר, מייד אחרי תיאור היציאה עצמה, ה’ נזכר להוסיף את “חוקת הפסח” (#6) – שאותה משה כלל אינו מוסר לעם, בשום שלב!
4ג) מצוות המצות והחמץ: משה נזכר לצוות את ישראל על כך רק בפרק יג (#8), אחרי שהם כבר יצאו ממצרים! וגם כאן הוא טורח להוסיף מסרים עתידיים לדור הבנים.
4ד) מצוות הבכורות: ה’ מצווה על כך בקיצור נמרץ בתחילת פרק יג (#7), ואילו משה – אחרי שנזכר לצוות על המצות והחמץ (#8) – נותן נאום ארוך לאומה שמרחיב מאוד את הציווי הלאקוני המקורי (#9).

“יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם…”

כמובן שרשימת השאלות הנ”ל היא רק חלק מהבעיות בפרקים האלה – כי לא דיברתי עוד על מה פתאום “בעשור לחודש”, האם הפסח הוא קרבן, מהו עונש הכרת, מה בא פסוק כ לחדש, מה פשר הפועל “והגעתם”, מה בין העם” לבין “בני ישראל”, ועוד ועוד (ועוד…)

אז את התשובות לכל אלו ועוד תוכלו לזכות ולמצוא בחומש שמות העתידי (צפוי לצאת לקראת קריאת ‘שמות’ בשנה הבאה) – אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז אסתפק בהצגת קווי היסוד והעקרונות הבסיסיים לפירוש – ואלו הם, בפירוט הכי נרחב שאני מסוגל אליו אחרי כל המלל הרב בפוסט הזה:

 שני הפרקים מורכבים מכמה מקורות.
_{(א’ דנטלסקי, התורה ומקורותיה – שמות [טרם פורסם], עמ’ 59-72)}

ואידך פירושא הוא – זיל גמור!