לפרשות השבוע לא אכפת ממלחמה פה מלחמה שם, והן ממשיכות להגיע – והפעם מדובר באחת הפרשות אם לא ה- של ספר שמות, פרשת “כי תשא”. הפרשה הזו, ש’נדחקה’ לה בין תרומה-תצוה לויקהל-פקודי, כוללת בתוכה את שלושת הפרקים המורכבים ביותר שזכיתי לפרש מבראשית ועד כאן, הלא המה פרקים לב-לד.
אז הערב אקדיש כמה מילים (ידועות ברובן) לפרק לב שעוסק בחטא העגל, ולו בשביל להגיע בסוף להצעת תיקון נוסח קטנה ומעניינת שהגיתי, ולדעתי היא לבדה מצדיקה את כל הפוסט.
חטא העגל\ים?!
בפרקנו מתואר אחד האירועים הקשים ביותר בתקופת נדודי ישראל במדבר, שני רק לחטא המרגלים, הלא הוא חטא העגל. אלא שבניגוד לחטא המרגלים שמהווה תגובה טבעית של העם למצב, חטא העגל נראה משולל כל היגיון ריאלי או ספרותי:
- מה הקשר בין היעלמותו של משה כמנהיג לבין עשיית אלהים? אמנם העם ביקש לכאורה אלהים “אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ” – אבל בפועל הוא רק סוגד להם, בלי שום ציפייה שיילכו לפניו!
- מדוע העם לא הציע לאהרן (או לחור) להנהיג אותם? ומדוע הם חשבו שאהרן יסכים לעשות להם אלהים
- איך ייתכן שאהרן מתואר כמי ששיתף פעולה עם מעשים שנאסרו במפורש אך קודם לכן? (“לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה” [כ, ג]; “לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב” [כ, יט]; “זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם” [כב, יט] – כולם אגב משל מקור E = ס”א, כמו כל מעשה העגל).
- וכמובן, מה פשר לשון הרבים “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ…” כשמדובר בעגל יחיד? ואכן בנחמיה ט, יח נראה שהניסוח תוקן בהתאם: “וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם”!
השאלות האלה עתיקות יומין, כמובן, ומסתבר שהתשובה להן הוצעה במחקר כבר לפני למעלה ממאה שנה (ראו כאן בהערת השוליים הראשונה):
חטא העגל ירבעם!
כדי לעמוד על התשובה המתבקשת-מאליה שהציעו המְחקרים (כאן בניסוח משלי), אחסוך לכם את החיפוש אחרי תנ”ך זמין בממ”ד ואצטט את הפסוקים הרלוונטיים ממעשה חטא העגל ה’אמיתי’ המתואר במקרא, הלא הוא מעשה עגלי הזהב של ירבעם (מל”א יב – ההדגשות מרמזות על הקבלות לחטא העגל):
(ב) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם… (כו) וַיֹּאמֶר יָרׇבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. (כז) אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית יְהֹוָה בִּירוּשָׁלַ͏ִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה.
(כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן. (ל) וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן.
(לא) וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי.
(לב) וַיַּעַשׂ יָרׇבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה.
כל מי שקורא את הסיפור שם, ומאמין שירבעם וכל ישראל למדו בחיידר שניים מקרא ואחד תרגום מדי שנה וקראו על חטא העגל – אינו אלא מן המתמיהין; ובמילים פשוטות: אין שום היתכנות למעשה ירבעם בהנחה שסיפור חטא העגל היה ידוע לבני התקופה. ומכאן, אם אסכם בקצרה, כל השאלות שהעליתי מוליכות למסקנה הברורה שחטא העגל ‘שלנו’ אינו אלא תגובה ספרותית למעשה ירבעם:
הסיפור שם פותח גם הוא בשאלת הנהגת העם (ירבעם מול רחבעם) כמו חטא העגל (העגל מול משה), אלא שעשיית העגלים מעוגנת בהסבר הגיוני שכן תפקיד העגלים אינו להנהיג את העם אלא להוות תחליף לבית המקדש בירושלים; מכאן ברורה גם עשיית החג במקדשי העגלים בסיפור שם, בעוד שאצלנו אין לה כל הסבר; וכמו כן ברור שמי שמוביל את הטקס שם הוא המלך עצמו, בעוד שאצלנו ‘נגרר’ לכך משום מה דווקא אהרן.
כמובן שחוץ ממשפט המפתח “אֵלֶּה\הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל…” ישנן כמה הקבלות לשוניות וענייניות ברורות בין הסיפורים:
- האיזכור של “אֶרֶץ מִצְרָיִם” במשפט עצמו ש’מתכתבת’ עם עלייתו של ירבעם ממצרים בראש פרק יב.
- הכפילות המודגשת “אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן” הושפעה כנראה מהחזרה המודגשת והמוגזמת בסיפור ירבעם על הפועל עש”ה החוזר שם עשר פעמים (בעיקר בפסוקים לא-לב).
- ההדגשה “וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי” בהשפעת הכתוב בירבעם (מל”ב יב, לא): “וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי”.
- קריאתו של משה לבני לוי “מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהֹוָה” מזכירה מאוד את הכתוב בירבעם (מל”א יג, לג): “הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת”.
- תיאור שריפת העגל באש היווה קושי פרשני-‘ריאלי’ ידוע (איך אפשר לשרוף זהב?!) – עד שמגיעים לכתוב על מזבח ירבעם (מל”ב כג, טו): “וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה [היא המזבח לפי ראש הפסוק שם] הֵדַק לְעָפָר” – בדיוק כמו העגל!
ירבעם = אהרן
הנקודה האחרונה שכדאי לשים לב אליה בכל הסיפור הזה היא מעורבותו של אהרן דווקא בכל הסיפור (ולא של יהושע, או חור, או סתם מנהיג כלשהו כמו שהתורה יודעת לספק בשפע – ע”ע קרח, דתן ואבירם, זמרי בן סלוא).
ונראה ברור שמעורבותו של אהרן היא זו שמסבירה למעשה את כל הסיפור, בשים לב לעובדה המעניינת ששמותם של בני ירבעם היו נדב (מל”א יד, כ) ואֲבִיָּה (שם א) – כשמותם של שני בני אהרן; ולא זו בלבד, אלא ששניהם מתו בדמי ימיהם (שם יד, יז; טו, כז) – ממש כנדב ואביהוא בני אהרן!
מכל אלו עולה שאהרן בסיפור העגל אינו אלא שיקוף ספרותי של ירבעם, ומטרת הסיפור כולו היא להמחיש את חטאו הכבד של אותו מלך לא חוקי, שלא זו בלבד שכפר במלכות בית דוד אלא כפר למעשה באלהי ישראל; וכשם שחטא העגל במדבר הוביל לתוצאות קטסטרופליות, כך עתיד גם לקרות בעקבות חטא העגלים של ירבעם. כך גם מובן יותר ה’קיטוע’ בסיפור המשכן ושיבוץ מעשה הקמתו לאחר סיפור העגל (פרקים לה-מ), שיבוץ שנועד לסַמל את המקדש בירושלים כאנטי-תזה למקדשי ירבעם – ואכמ”ל.
הביטוי הידוע לשמצה
הפסוק החותם את הדו-שיח בין משה לאהרן נראה ככה:
(כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם.
עד כה לא ראיתי שום הסבר מניח את הדעת לביטוי הידוע לשמצה הנ”ל – אשר על כן אחרי צום של ארבעים יום וקריאת כל תהלים ישר והפוך (נניח), צצה בראשי הצעת התיקון הבאה:
(כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן, לַשְׁמִדֹה בִּימֵיהֶם.
כזכור, בספר דברים מגלה לנו משה פרט שנשמט לכאורה מהסיפור שלפנינו ולפיו “וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ” (דברים ט, כ) – ואכן מוזר מאוד שבכל הסיפור בשמות לב אין שום עונש ולו קל שבקלים לאהרן!
הצעת התיקון שלי (שמסתמכת אגב על צורה דומה מאוד שמופיעה בישעיהו כג, יא: “לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ”) פותרת גם את הבעיה הזו, ולפיה משמעות הפסוק כולו, אם כן, היא: משה ראה שהעם סורר באשמת אהרן, מה שיגרום לו למות עוד בימיהם!
אז מתי ולמה אירע המהפך שחדלו מעבודת פסילים בכלל ועגלים בפרט?
לפי התנ”ך, והמְחַקרים בעקבותיו – רק בימי יאשיהו, או-אז נעשה באמת חריש עמוק לביעור העבודה הזרה, ולכן רק הוא זכה לציון יוצא הדופן הבא (מל”ב כג, כה):
“וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל יְהֹוָה בְּכׇל לְבָבוֹ וּבְכׇל נַפְשׁוֹ וּבְכׇל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ”!
נכון שכבר חזקיהו עשה מעשה בכיוון, אבל זה היה כנראה עלוב מאוד בהתחשב בעובדה שהבן שלו (!) הפך לעובד הע”ז הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית.
הקושיות שהעלית לא קשות במיוחד, ואפשר בקלות להסביר אותם בהסברים מקומיים ללא כל צורך בטיעון שטוען הביקורת, מלבד אולי הטיעון של “אלה אלהיך ישראל” שבאמת לכאורה מתמיה למה זה לשון רבים. אך כבר שתי תשובות בדבר: או שהדבר פשוט נכתב בלשון רבים כמו “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” ובכללי הלשון אלהים בלשון רבים – כך שזה לא צריך להפיל אותנו מהכיסא. אבל מלבד זאת, קאסוטו טען שזה בגלל שראו בעגל שיתוף עם ה’ עצמו. כלומר ראו בו את המתווך בלבד, והדברים עתיקים כמובן (אמרו את זה בצורה כזאת או אחרת הרבה לפניו).
והראיה שהבאת מזה שכתוב “אלה” שלכאורה רומז לשני עגלים – היה טוב, אילו ירבעם עצמו היה אומר בלשון זה. אבל הוא אומר “הנה אלהיך ישראל”, בלי שום הדגשה מיוחדת. קשה לטעון שהמקור כביכול פחות מודגש מהחיקוי.
ובכלל, עצם ההנחה שסיפור ירבעם קדם היא לא מובנת מאליה. הרי רואים שירבעם עצמו משתמש במוטיבים שמזכירים מסורות קדומות: שמות בניו נדב ואביה שמצלצלים חזק כמו נדב ואביהוא, הבחירה בבית אל עם ההקשר ליעקב, יצירת חג מקביל לחג שביהודה (לא אומר שהוא צודק אבל הרב מדן טוען שמדובר במעין עיבור שנה שגרם ללוח השנה של הממלכה הצפונית להיות בעיכוב של חודש, דבר שתוקן רק בימי חזקיה כשעיבר ניסן בניסן ע”פ חז”ל וכך סנכרן בין לוחות השנה שוב – גם אם לא צריך לקבל את זה, חייב להודות שזה יצירתי), בניית העגל בדן איפה שהיה מקודם מקדש מימי השופטים, כל זה נראה כמו ניסיון מודע להיתלות במסורות עתיקות כדי לבסס מהלך פוליטי. הרבה יותר טבעי שמלך שמקים פולחן מתחרה יישען על זיכרון לאומי קיים, מאשר שסופרים מאוחרים ישתילו חטא עצום בלב תקופת המדבר רק כדי לתקוף אותו בדיעבד. התורה זוכרת את מעשה העגל כדבר שלילי, אך לא מן הנמנע שהיו מסורות חלופיות שראו בזה מסורת אלטרנטיבית לגיטימית (וראו זקוביץ’ שם שם)
בסופו של דבר, ברור שיש זיקה בין הסיפורים. השאלה היא הכיוון. והטענה שהסיפור בשמות הוא תגובה לירבעם היא אפשרות, אבל ממש לא הכרח, ובטח לא המסקנה המתבקשת היחידה מהנתונים.
אכן, אפשר לדון על ‘עוצמת’ כל קושיה וקושיה – אבל ההצטברות שלהן מכריעה את הכף, לדעתי*.
אבל אני חייב להתייחס למה שכתבת: “הרבה יותר טבעי שמלך שמקים פולחן מתחרה יישען על זיכרון לאומי קיים, מאשר שסופרים מאוחרים ישתילו חטא עצום בלב תקופת המדבר רק כדי לתקוף אותו בדיעבד” – ולדעתי זו טעות על טעות!
א) אם הזיכרון הלאומי הוא של חטא עצום (לפי שמות לב) – איך יעלה על הדעת שירבעם ישתמש בו? ואם היו “מסורות חלופיות” – מה הועילו חכמים בתקנתם שניסו להגן על האותנטיות של שמות לב, כשמתברר שהוא עיבוד מאוחר ושלילי של מסורת מוקדמת וחיובית?!
ב) “השתלת חטא עצום” היא ‘תחביב’ ידוע של התנ”ך כולו, בערך, ודמויות כישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, עזרא, נחמיה ודניאל יוכיחו – שכולם נהגו לחבוט בעם ובאבותיו על חטאים לאין-ספור!
* נ”ב – לא רציתי להיכנס לזה, כי זו ראיה מן השתיקה, אבל חטא העגל לא מוזכר בנ”ך למעט באיזכור חטוף בתהלים. לא זו בלבד, אלא שהנביא הושע – המוכיח בשער הראשי של מלכות ישראל – מתייחס שלוש פעמים ל”עגל שומרון”, אבל לא טורח ולו לרמוז לעגל ה’מקורי’, זה של חטא העגל במדבר! ואם תאמר שהוא לא רצה להזכיר חטאי אבות, יבוא הושע ט, י ויוכיח: “רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת…”!