אחרי שסיימתי לפרש את פרק לג אני די בטוח שהעם היהודי, שמסוגל היה לשאת פרק כזה על שכמו לאורך כל ההיסטוריה, בלי שאף נציג רשמי שלו יודע להסביר מה בעצם קורה בו – עַם שכזה, האיום האיראני קטן עליו!
מקוצר זמן אני אפילו לא אתחיל להציג את הבעיות שיש בפרק, ופשוט אשתף איתכם צילומי מסך של החלוקה למקורות (E = חום, J = כחול, עורך = אפור), לצד הערות נוסח חשובות – מומלץ להדפיס ולקחת לבית כנסת\ממ”ד להעביר את הזמן:
 |
 |
אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז בשורות הקצרות להלן אתמקד בחלקו השלישי של הפרק (פרשייה לג 3, לפי התמונות שצירפתי), שהוא הסתום והחידתי ביותר בפרק לג בפרט, ובכל פרקי מעמד הר סיני\חורב בכלל.
דו-שיח של חרשים?
הנוסח כפי שהוא לפנינו נראה באמת כמו דו-שיח של חרשים, שבו משה מתלונן על X, מבקש Y ונענה ב- Z, בערך. וככה זה נראה לפי סדר הפסוקים:
(יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. (יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכׇּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. (יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כׇּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי…
יב – משה מתלונן שהוא לא יודע את מי ה’ ישלח איתו* והנימוק שלו הוא שה’ אמר שהוא ידעו בשם וגם מצא חן בעיניו.
יג – משה מבקש שה’ יודיעו את דרכיו כדי שימצא חן בעיניו, שהרי עם ישראל הוא עמו.
יד – ה’ עונה שפניו ילכו והוא יניח (?) למשה.
טו-טז – משה עונה שאם פניו לא הולכים אין טעם שיעלה אותם בכלל; ואז הוא ממשיך ודורש ‘אפליה מתקנת’ מול שאר העמים בכך שה’ יילך איתם.
יז – ה’ נעתר לבקשתו, כי הוא מצא חן בעיניו וידעו בשם.
יח – משה מבקש שה’ יראהו את כבודו.
יט – ה’ מודיע שיעביר את כל טובו על פניו ויקרא בשם ה’ לפניו וכו’.
כ-כב – ה’ מודיע לו שלא יוכל לראות את פניו, וכתחליף משה יעמוד על הצור וכו’ ויראה את אחוריו.**
* וקשה, שלכאורה זה נענה כבר בפסוק ב לעיל! וי”ל שזו תוספת עריכה, כאשר תחזינה עיניכם מישרים בצילומסך 1.
** בפסוקים יט-כא מופיעות שלוש אמירות רצופות של ה’ – תופעה נדירה עד מאוד (ראו בפירושי לבראשית טו, י-יב).
רמזתי לשני קשיים בכוכביות לעיל, אבל למען האמת אין פסוק אשר אין בו קושי – אבל הקשיים הבולטים הם לדעתי אלו שקשורים ל’מבנה’ של הדו-שיח, עוד לפני שנדרשים לתוכן החידתי שלו:
- משה אומר כבר בפסוק יב “וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם…”, בעוד שה’ אומר זאת בפועל רק בפסוק יז.
- משה מבקש בפסוק יג לדעת את דרכי ה’ – בקשה שאין לה דבר וחצי דבר עם התלונה שלו בפסוק יב.
- ה’ מגיב בפסוק יד במילים “פָּנַי יֵלֵכוּ…” שגם להן אין דבר וחצי דבר עם בקשת משה בפסוק יג – ואם כבר, היא עונה לתלונת משה בפסוק יב.
- בקשת משה בפסוק יח פותחת לכאורה עניין חדש לגמרי, שגם לו אין דבר וחצי דבר עם הסכמת ה’ בפסוק יז.
רה-ארגון של הפסוקים
לאור כל הבלגן שתיארתי לעיל, ואחרי שכרגיל התגלגלתי בשלג מ’ יום ואמרתי מ’ פעמים את פרק שירה, לא ראיתי מנוס מסידור הפסוקים מחדש. אני יודע שלא כולם חובבי הגישה של הפיכת דברי אלהים חיים, אבל כדברי י’ גרובר: “זאת ההצעה שלי. אני בטוח שגם לכם יש הצעות משלכם – אתם מוזמנים לכתוב אותן בפירוש הצבעוני שתוציאו בקרוב לחומש שמות”:
(יב1) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי.
(יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ (יז) כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם.
(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכׇּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, (יב2) וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.
(יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה.
(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת פָּנֶיךָ.
(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי…
הסבר:
(1) משה פותח בבקשה / שאלה מרומזת לדעת את מי ה’ מתכוון לשלוח, וה’ מבשר לו שיהיו אלה פניו (=הוא עצמו), בזכות כך שמשה מצא חן בעיניו;
(2) משה טוען שאין בכך בשורה כי זה מובן מאליו, ואם הוא והעם מוצאים חן בעיני ה’ חייב להיות לכך ביטוי משמעותי שיבדיל בינם לבין שאר העמים, וזאת על ידי הודעת דרכי ה’ למשה – וה’ מסכים גם לכך (בנוסף להסכמתו הקודמת ש”פניו ילכו”).
(3) משה ‘משווה ומעלה’ בבקשה שה’ יראה לו את כבודו/פניו – וגם לכך ה’ נעתר.
נ”ב
מומלץ להדפיס גם את זה לבי”כ ולכוון בעת הקריאה לצאת ידי חובת הסדר הנכון המוצג כאן (ולא גרע מקריאת מגילה שם חוזרים בקול [!] על “לפניהם\בפניהם” וכו’ למרות שאין לכך שום טעם וריח).