בזמנו חיפשו באקדמיה ללשון מונח עברי למילה “דז’ה-וו” (déjà vu) – ואני חשבתי על מונח נישתי מאוד אבל די קולע: ויקהל-פקודי. לכאורה שתי הפרשות האלה חוזרות כמעט מילה במילה על פרשות תרומה-תצווה, עד כדי כך שמסדרי הפרשות לא היססו לחבר אותן (כמו השבת) למרות האורך הרב שלהן – ובלבד שיחסכו מהציבור (שאז עוד לא היו לו עלוני שבת) את הטורח של מציאת דבר תורה מתאים לשתי שבתות כאלה. ואת חטאיי אני מזכיר היום, כי בסתר לבי אני מודה לאהרן על חטא העגל (או לירבעם ליתר דיוק – ראו מש”כ כאן), שבזכותו יש את פרשת כי-תשא שתפריד בין ה’גושים’ של הציווי על המשכן וביצועו בפועל.
א-ב-ל, מסתבר שיש הבדל מאוד משמעותי בין שני הגושים האלו – ובשורות הבאות אציג אותו ואנסה אפילו להסביר אותו עוד למרות שלא הספקתי עדיין להתעמק בזה (בפירושי הק’ הגעתי בדיוק לסוף כי-תשא).

“מפת” הפרקים

קודם כל כדי לעשות קצת סדר, מצ”ב מיפוי של הפרשות לפי פרקיהן, כך שההבדל יבלוט גם לעיני מי שלא זוכר בע”פ את ארבע הפרשות:

עכשיו אפשר לראות בבירור שלמעשה לכל פרק כט, על 46 פסוקיו, אין שום מקבילה בפרשות ויקהל-פקודי! במילים אחרות – לפי ספר שמות הכהנים לא עשו מילואים!

שבעת ימי המילואים

טוב, אם נהיה סבלניים ונמתין כחודש נגיע לפרשת שמיני, ושם כידוע נמצא את החתיכה החסרה בפאזל – שכן בפרק ח, על 36 פסוקיו, מתואר בדיוק הביצוע של כל מה שנכתב אצלנו בפרק כט שנוגע לשבעת ימי המילואים. אמנם בפרק ט שם צצה בעיה חדשה, והיא הציוויים הנודעים לטקס היום השמיני להם אין זכר בפרשות שלנו – אבל דיה לצרה בשעתה; מה שמטריד אותי כרגע הוא השאלה הפשוטה הבאה: איך ייתכן שפרק מ אצלנו, שחותם את התיאור החגיגי של הקמת המשכן בשכינת כבוד ה’ במשכן, מתעלם לגמרי משבעת ימי המילואים?!
הנה פסוקי הסיום החגיגיים, לאחר התיאור החוזר על עצמו של הקמת כל חלק וחלק במשכן:

…
(לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה.
(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

כלומר, משה מבצע בפועל את הציוויים בפרקים כה-כח, אבל לא מתייחס בכלל לציוויי פרק כט אלא פשוט מסיים את הבנייה ו’מדלג’ על שבעת ימי המילואים היישר להשראת השכינה במשכן!

זה התירוץ שלי, אני בטוח שיש לכם אחרים וכו’

כמובן שכל האמור לעיל אינו חדש, וכבר חז”ל וכו’ וכו’ – אלא שאין לי האמת את הכוח להתחיל לנתח את המחלוקת היסודית שמשתמעת כבר מהמדרשים ופורצת במלוא עוזה בין רש”י רמב”ן ואבן עזרא בשאלה מה בדיוק קרה ב-א’ ניסן והאם זה היה היום הראשון או השמיני – שכן אני איני אלא “יהודי פשוט הקורא שניים מקרא ואחד וולהאוזן”, והתירוץ שלי מסתמך כמובן על השערת המקורות מבית מדרשו.

רקע קצר

לפני שנצלול לתירוץ, כמה תזכורות חשובות:

1. פרשת תרומה המציגה את הרעיון החדשני של הקמת משכן לא טורחת אפילו לרמוז שהוא נועד להקרבת קרבנות – מטרתו היחידה היא: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”
2. גם כשמגיעים בפרק כז למזבח, אין שום איזכור של עבודת קרבנות כלשהי למעט רמז רחוק במילים “סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ” (כז, ג).
3. למשכן עצמו נוסף משום מה גם “אהל” בדמות יריעות עיזים – ובשל כך נדרש להוסיף עוד “מכסה” לאהל – בבחינת הסיפור על נעלי הזהב של ראש העיר חלם…
4. טקס שבעת ימי המילואים בפרשת תצווה מסתמך כמובן מאליו על ‘חוקת קרבנות’ שמופיעה למעשה רק בספר ויקרא.
5. באופן קצת מפתיע, דווקא משה הוא זה שמקים את כל המשכן כולו, ללא שמץ מעורבות של אהרן ובניו – למרות שהם היו אמורים להיות ה’מפעילים’ היחידים של המשכן.
6. ועיקר – לפי פרשת כי תשא, מסתבר שמשה כבר הקים לו “אהל מועד” משלו כנאמר שם (לג, ז): “וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד”!

עומק הפשט – ה”משכן” של ס”כ כשדרוג ה”אהל” של ס”א

ומכאן להסבר שהוא-הוא עומק הפשט לדעתי:
כזכור (?), כל סיפור חטא העגל והתבודדותו של משה ב”אהל מועד” שבעקבותיו הם פרי עטו של המקור האלוהיסטי (E = ס”א), שלשיטתו כמובן אין שום צורך בכל המשכן בסגנון הבארוק המאוחר הזה, אלא “מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי… בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ” (כ, כ – גם זה של E). לא זו בלבד, אלא שכל הזהב והכסף במשכן הם אנטי-תזה לאיסור המפורש (פסוק קודם): לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם”!
לפי מקור זה נראה שמשה הקים לעצמו אהל (כפשוטו!) וקרא לו “אהל מועד”, לצד המזבח שהוקם שם לפי E כבר בפרק כד (“וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר…”) – וזהו זה.
כמה דורות מאוחר יותר קם וגם ניצב המקור הכהני (P) ובפניו בעיה לא פשוטה – הוא עצמו ראה כמובן את מקדש שלמה העצום והמפואר, והניח כמובן מאליו שכך עשו גם ישראל במדבר. אלא שהמסורת בדבר “אהל” פשוט – יריעה, אם תרצו – היתה ידועה ונפוצה בעם, כפי שניתן לראות בסיפורים העתיקים בספר שמואל: “הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד”, “וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאׇהֳלוֹ” (=אהל מועד כמוכח מסיפור אחימלך), “וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל”, “וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה” – ואילו ל”משכן” העצום בגודלו (יחסית) אין שום זכר! (לפחות עד לספר דברי הימים: “נְתוּנִים לְכׇל עֲבוֹדַת מִשְׁכַּן בֵּית הָאֱלֹהִים”, “וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה”, “וּמִשְׁכַּן יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר” ועוד).

כדי ליישב את הדברים, החליט ס”כ לאחוז בזה וגם בזה:

1. הוא פתח בציווי על משכן מפואר, אבל כזה ש”מולבש” באהל עשוי מיריעות, וכך ‘הוכנס’ המשכן החדש אל תוך האהל הישן.
2. בציווי המשכן הוא נתן כבוד ל”אהל מועד” המבודד של משה – א) הוא לא עסק כלל בקרבנות – השייכים לכהנים – אלא רק במשכן לה’. ב) הוא תיאר את משה כמי שהקים בעצמו את המשכן.
3. הוא הכניס את פרק כט על כרעיו וקרבו לתיאור הציווי, אבל בפועל דחה את ביצועו לספר ויקרא, שם הקורא כבר נחשף ל’חוקת הקרבנות’ המפורטת של ס”כ.
4. וכדי להכשיר את כל הקונסטלציה הזו לבוא בקהל, בפרק הסיום של שמות הוא משתמש פתאום במונח חדש: “מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד” (ב; ו; כט) – שימו לב שזהו מונח חסר פשר, כי המשמעות המילולית שלו הוא “המשכן של אהל מועד”!

ובפירושי הק’ אני מקווה לבסס את הדברים קצת יותר, ועד אז – שבת-מברכים שלום לכולכם!