אני נאלץ כמעט על כרחי לחרוג מנושאי הבלוג המרכזיים ולפרוק קצת אנרגיה שלילית בנושא שתומכיו מכנים אותו “התחדשות ההלכה”, ומתנגדיו מכנים בפשטות “רפורמיות”.
כוונתי לדיון \ ויכוח שהתפתח לאחרונה בנושא טבילת גיורת בפני דיינים גברים, ולהלן תקצירו:
בסדרת כתבות ב- YNET (כאן, כאן וכאן) “נחשף” מה שידוע לכל מי שנאלץ לעסוק בגיור, כי כדי להכשיר הלכתית טבילה של גר, צריך שבית הדין (= שלושה דיינים גברים) יראה בעיניו כי אכן טבילתו לגירות נעשתה כהלכתה. הבעיה היא בטבילת גיורת, הנאלצת לטבול פעם נוספת בחלוק לגופה כדי שאותם דיינים יוכלו להביט בטבילתה בלי לפרוץ את גדרי הצניעות… לנוכח הזעזוע הטוקבקי הצפוי, הוזעק רב בשם אליהו גליל להגן על הנוהג הזה, וניתן לסכם את טיעוניו בעד הנוהג הזה כך: א) נוכחות הדיינים בטבילה הינה “קצרה וממוקדת”. ב) לא מדובר במנהג אלא בהלכה עצמה, אותה לא ניתן לשנות. קראו עוד
Home » Posts tagged 'תיאולוגיה' (Page 5)
תגית: תיאולוגיה
הספירלה המקראית – משירת האזינו ועד קהלת
שבת חול המועד סוכות היא מעין כֵּף אליו מתנפצים המוני גלים מכמה אוקיינוסים ליטורגיים: רשמית, אין לשבת הזו פרשת שבוע – הקודמת היתה ‘האזינו’, אחת מפסגות השירה המקראית שאמורה להתחבר לשירת הברכות של ‘וזאת הברכה’ נטולת השבת, במעין קרשנדו סיום נורא-הוד של התורה והכנה לפרשת בראשית בשבת הבאה.
בפועל, מה שקוראים בתורה הוא סופה הפרוזאי של פרשת כי תשא, וממנה במעבר חד וללא כל קשר ברור מפטירים במלחמת גוג ביחזקאל – אלא שלפני הכל, ולכאורה באמת ללא כל קשר, קוראים את מגילת קהלת. המגילה הזו, המתהרהרת בספקותיה, היא אולי הניגוד החריף ביותר למקרא בכלל ולכל הקריאות בשבת הזו בפרט, אז מי חשב לקשר בין כל אלו?! תהיתי לעצמי, והחלטתי שאולי לא עליי המלאכה לגמור אבל לא בן חורין אני וכו’ – אז הנה הצעה לתשובה.
קראו עוד
הכפרות – מנהג פרימיטיבי או מסורת מקראית
כמו הפולמוס על כן\לא תנ”ך בגובה העיניים, כן\לא שירת נשים או כן\לא קיגעל בקידוש, מדי שנה צץ לו מחדש הוויכוח הלעוס לעייפה אודות כן\לא מנהג הכפרות היהודאי-תרנגולאי. אלא שהשנה חלה התפתחות דרמטית, באשר הגאב”ד והגאוה”צ הביד”צ שליט”א (פה נגמרו להם הרשת”בים, ראו משמאל) נזעקו לנוכח הגברת הפיקוח על הובלת התרנגולים הדחוסות במשאיות ומפוזרות ברחבי הריכוזים היידישאיים הגולים בארץ הקודש, פיקוח שמאז ימי אנטיוכוס לא היה כמוהו ואשר עתיד להוריד שאולה את אחד מעיקרי האמונה היהודית.
טוב, עד כאן הציניות המתבקשת, אבל עכשיו ברצינות – האם אכן מדובר במנהג פרימיטיבי, בבחינת “דרכי האמורי”, המתאים אולי לכנען של המאה ה-12 לפנה”ס? בשורות הבאות אנסה להראות שאכן מדובר במנהג פרימיטיבי, כלומר – ראשוני וקדום, ואם הדבר נחשב בעיניכם למילת גנאי, הרי שתיאלצו לומר שהתורה עצמה היא פרימיטיבית, שכן התפיסה העומדת בבסיס מנהג הכפרות עומדת בתשתית התורה כולה. גילוי מקדים ונאות: חלק מהדברים להלן התגלו לי משמיים במסגרת מחקר מקראי שאני כותב בלילות אלו, ואף אמנם כי השתדלתי לטובת הבלוג לתרגם את הדברים מאקדמית נפוצה ללשון בני אדם, ייתכן והחמצתי משהו או שקיצרתי במקום שראוי להאריך, עמכם הסליחה…
קראו עוד
בין אלישע למישע – פירוש מעניין למל”ב ג
אלישע ומלך ישראל (לא מל”ב ג, אבל לא רחוק משם)
החודש פורסם כרך נט של “בית מקרא” בהוצאת מוסד ביאליק ובו בין השאר מאמרי המעניין (ברובו :) אודות פרק ג במלכים ב. הפרק מספר סיפור שרובנו מכירים אותו לפחות בקוויו הכלליים – מלך ישראל יוצא עם מלכי יהודה ואדום למלחמה במואב, אך הם נתקלים בבעיה של חוסר במים. אלישע נחלץ\נאלץ לסייע, ובהשראת ניגון המנגן הוא מצווה על הכאה אכזרית של מואב ומנבא על התמלאות פלאית של הנחל במים. המים אכן מגיעים, אדומים כדם, וחיילי מואב הבטוחים שזהו דם צבאות המלכים התוקפים נחפזים לקרב אך מוכים על ידי ישראל, שממשיכים בהרס אדמת מואב. אך כשהם צרים על עירו של מלך מואב הנואש, לוקח הלה את בנו הבכור ומקריבו לעולה על החומה – וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ. וכל הקורא את הפרק ומגיע לסופו תוהה – ?!?!
אם התורה לא מן השמים – במה בעצם אתה מאמין? חלק א
השאלה הזו הופנתה אליי יותר מדי פעמים לאחרונה, בעיקר מאז הפוסט ההוא אודות האמונה בתמ”ה (תורה מן השמים) על שלל התגובות אליו, יותר מכדי שאוכל להתעלם ממנה. אבל מכיוון שמאחורי השאלה הזו מסתתרות למעשה שתי שאלות, תשובתי אליהן תיאלץ להתפרס על שני פוסטים תמימים:
א. אם אתה לא מאמין בתמ”ה, למה אתה מאמין באלהים? (תשובה – להלן)
ב. אם אתה לא מאמין בתמ”ה, מה בעצם הסיפור האלטרנטיבי שלך? (תשובה – להלן-להלן)
באיזו תמ”ה אני לא מאמין?
וולהאוזן ופינקלשטיין – מהרסייך ומחריבייך…
ההנחה הבסיסית של רוב השואלים היא שמי שלא מאמין בתמ”ה, חושב שה’תורה’ היא אוסף אקראי של קרעי מגילות שנתפרו ביד גסה ע”י עורך רשלן בימי עזרא ואחריו, כאשר המגילות עצמן משקפות אסכולות אינטרסנטיות של יהודאים \ כהנים \ חצרנים ועוד, ולמעשה כל ה’תנ”ך’ שלנו הוא המצאה מאוחרת, חסר בסיס עובדתי-ארכיאולוגי בשטח. הנחה זו היא שילוב של טראומת ‘המפץ הגדול’ של י’ וולהאוזן וחבריו בסוף המאה ה-19 וטראומת ‘המפץ הקטן’ של י’ פינקלשטיין וחבריו בסוף המאה ה-20…
קראו עוד