חג שמחת תורה שהסתיים זה עתה, הפגיש אותי שוב פנים בפנים עם התופעה המפליאה בכיעורה של תגובת כמה גברים דתיים כלפי נשים שמבקשות לקחת את ספר התורה לעזרת נשים (או באנתרופולוגית: רפלקס התוקפנות הזכרי למול נקבות השבט הנוגעות בחפצי הפולחן). חוויתי את זה פעם בקהילה אחרת, שם בסופו של דבר עזב מישהו את הקהילה בשל כך, ועכשיו נתקלתי בזה שוב, כשהפעם האיום היה לערב את הרב המקומי… מה שמעניין בשני המקרים האלו, שלא מדובר באנשים המקפידים, בוא נאמר, להיות מעשרת הראשונים בתפילה. ונשותיהם, בוא נאמר, לבושות יותר כמו בנות ציון שתיאר ישעיה (ג). וסליחה על המבט השטחי והחיצוני – אבל זו בדיוק התגובה שלהם כלפי אותן נשים: לא בוחנים כליות ולב, אלא שוללים על הסף את הלגיטימיות שלהן להשתתף בשמחת תורה.

אפרת שפירא-רוזנברג והכלוב הנשי

האירוע הזה – שכמוהו יש בלא מעט בתי כנסת אחרים אני מניח – הזכיר לי ווידאו שיצא לי להיתקל בו לאחרונה, ובו אפרת שפירא-רוזנברג מתארת את הסיפור הקפקאי סביב ההחלטה שהתקבלה ברוב קולות להרחיב מעט את עזרת הנשים התחתונה בבית הכנסת המרכזי במזכרת בתיה (החל מדקה 47): קראו עוד ⇐