הרעיון של פרללומניה מהפוסט הקודם מצא חן בעיניי, ובפוסט הזה אני מתכוון לעבור כל גבול ולקשר בין היארצייט של הביטלס, פלמנקו, פאקו דה לוסיה, ראווי שנקר, הינדואיזם, שאלת מקדש הדממה, חנוכת המשכן ושירת הים (=פסח).
אז הבה נתחבר לאוזניות, נעבור לישיבת לוטוס ו… נתחיל.
“עד שלא שקעה שמשם של הביטלס…”
הביטלס – כמה דקות אחרי ששמעו את פאקו מנגן…
(לתמונה המקורית)
ערב פסח הקרב ובא חל ב- 10 באפריל, הלא הוא היארצייט לפירוקה של הביטלס בשנת 1970 (והמעריצים נהגו לסיים שמיעת אלבום שלם ולהיפטר מתענית:) אמנם אני אישית לא מתחבר כל כך לשירים שלהם ומעדיף כידוע פלמנקו – אבל מתישהו גיליתי קשר מופלא ומעניין בין נסיכי הפופ המערבי לבין מלך הפלמנקו הספרדי, פאקו דה לוסיה.
לאחר מותו המפתיע (התקף לב) של פאקו לפני שלוש שנים, התפרסמו בכל רחבי העולם כתבות הסוקרות את חייו ומנסות להסביר את סוד קסמו. אחת המעניינות שבהן היתה של המוזיקאי מארק האדסון, שאין לו ולא היה לו שום קשר לפלמנקו, ודווקא משום כך המשפט הבא שלו צד את תשומת ליבי:
פאקו דה לוסיה, שנפטר בפברואר, היה גיטריסט הפלמנקו הגדול ביותר בדורו, אדם שהשפעתו על החיים בספרד היתה גדולה לפחות כמו זו של הביטלס בבריטניה. (מתוך כתבה בטלגרף)